איך מנחמים הורים שאבדו את בתם בת ה-20?

ברשות כבוד הרבנים שליט"א, ההורים היקרים, הרב מרדכי והגברת רחל זוננפלד, המשפחה היקרה, והציבור שהגיע לכבד את זכרה של דניאלי, זכרונה לברכה.

באופן טבעי, אנחנו רגילים בדרך כלל, להתייחס במידה של רחמים לאדם שנפטר בגיל צעיר. התחושה הפנימית כלפיו היא תחושה של רחמים, אדם שהחמיץ משהו, הפסיד משהו. אבל הרמב"ם באיגרת לבנו מפתיע מאוד בגישה לעניין הזה. החתם סופר מרבה להביא את דברי הרמב"ם, בין השאר בהקדמתו ליורה דעה. הרמב"ם כותב לבנו, "אשרי אדם שנחתמו ימיו במהרה, ללא טרדות הנפש". משפט מעניין מאוד שדורש הבנה.

"אשרי אדם שנחתמו ימיו במהרה": פירושו של דבר, הוא אמור להיות מאושר. למה? כי נחתמו ימיו במהרה. הוא סיים את חייו בעולם במהירות. הרמב"ם מקנא בו, הוא אומר שאשרי האדם הזה. מה ההסבר, מה ההגיון? הרי זה נוגד לכאורה את התחושה הטבעית של כולנו.

ובאמת, אדם שמתייחס לחיים כאילו שהם מתחילים בזמן הלידה ונגמרים בזמן המוות, מתקשה באמת לקנא באדם שעוזב את העולם בגיל צעיר, ומתקשה מאוד בהבנת דברי הרמב"ם, "אשרי מי שנחתמו ימיו במהרה".

אבל מי שיודע שחיי האדם מהלידה ועד המוות, לאמיתו של דבר הם חלק קטן מסרט ארוך, של חיים שלפני, של חיים שאחרי, של תכלית, מטרת הבריאה, תחיית המתים, לעתיד לבוא, ביאת המשיח – כל ההסתכלות משתנה לחלוטין. הפסוק "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם, לרעות בגנים וללקוט שושנים", מקבל משמעות חדשה. שושנה קוטפים בזמן שהיא פורחת, בזמן שהיא יפה. לא לאחר שהיא מתחילה כבר לנבול. אומר רמב"ם, "אשרי מי שנחתמו ימיו במהרה".

כולנו מכירים את הפסוק בתורה, בפרשת בראשית, "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". כידוע, אין כמו היצרן שיודע ממה המוצר שלו עשוי. וכששואלים את הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, ממה המוצר הזה שנקרא אדם עשוי? אומר הקב"ה, יצרתי את האדם בשני שלבים. בשלב הראשון, "ויצר", לכן כתוב ויצר ולא ויברא. בריאה פירושה: יש מאין. יצירה: לוקחים חומר קיים, ומעצבים אותו לצורה. כאן הקב"ה לקח את העפר שהוא כבר ברא לפני כן, "ויצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים", ואז מה התוצאה? "ויהי האדם לנפש חיה".

מהרח"ו זצ"ל כותב בשערי קדושה, מדוע יש לנו בגוף רמ"ח איברים ושס"ה גידים? כי הנשמה עשויה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים. כלומר, הקב"ה יצר בובת אדמה, שהיא בעצם גוש עפר לחלוטין. אבל כאשר אותה נשמה, שעשויה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, נכנסה לתוך גוש העפר הזה, העפר קיבל את צורת הנשמה.

הרי אחד מפלאי הבריאה זה השילוב שיש בגוף כל כך קטן, מערכת של איברים, של גידים, של מערכות שרירים ועצבים ורשת מסועפת של כלי דם. זה פלא. רק כלי הדם שיש בגוף האדם, אם נחבר את כולם לחוט אחד ארוך, אורכו יגיע למאה אלף קילומטר, רק כלי הדם שנמצאים בגופו של כל אדם! וכל המערכות משולבות יחד בגוף כה קטן במיקומים כל כך מדוייקים. איך כל זה נוצר? ואומר הרב חיים ויטאל, זו הצורה של הנשמה. וכשהנשמה נכנסה בתוך הגוף, אז "ויהי האדם לנפש חיה". הגוף קיבל את צורת הנשמה.

כשאדם נפטר מן העולם, אנחנו שחיים כאן, חיים בתחושה שהאדם שנפטר לא קיים יותר, הוא חדל מלהתקיים. אבל יש עוד פסוק, בספר קהלת, שמבאר מה קורה בזמן המוות. "וישוב העפר אל הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה". כלומר, כשאדם מת, הוא לא מת באמת. אלא המוות הוא בסך הכל התפרקות של שותפות. עד עכשיו הייתה שותפות בין חומר לרוח, בין גוף לנשמה. בזמן המוות, השותפות מתפרקת. העפר חוזר לארץ כמו שהיה, כולנו קיבלנו את הגוף מהורינו, והם מהוריהם, עד האדם הראשון שנברא מעפר. לאחר הפטירה, העפר חוזר לארץ כמו שהוא היה. והרוח חוזרת לאלוהים אשר נתנה.

אבל מיהו בעצם האדם האמיתי? הגוף או הנשמה? אנחנו רגילים בדרך כלל, רוב האנשים בעולם, רגילים להזדהות עם הגוף. האדם מסתכל בראי, ומרגיש, זה אני. אבל מיד בתחילת ספר שער הגלגולים, כותב מהרח"ו בשם האר"י: "דע שהאדם עצמו הוא הרוחניות אשר בתוך הגוף. והגוף הוא לבוש האדם ואיננו האדם עצמו". אומר האריז"ל, דע לך שהאדם האמיתי, האני, שחושב, מרגיש, חש, מתהלך, האדם האמיתי הוא האדם הרוחני שנמצא בתוך הגוף.

"והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו". מה זה לבוש? כשרואים בגד הולך, כל אדם בר דעת מבין שהבגד לא הולך מעצמו. יש אדם בפנים, הבגדים הולכים, השרוול מתקפל. אבל אין אדם בר דעת שיחזיק בבגדיו ויאמר, זה אני. ברור שזה לא אני, זה לבוש.

אומר האריז"ל, כך בדיוק כשרואים גוף הולך, מי באמת הולך שם? הנשמה שבפנים, שזה האדם האמיתי. והגוף הוא סוג של לבוש.

במילים אחרות, היינו בלוויה. ראינו שקוברים אדם שהוא כל כך יקר לנו. את מי קברנו באמת? לא את האדם שנפטר. קברנו בסך הכל את הלבוש, את הבגד. את הגוף שליווה את האדם כל החיים. אבל האדם עצמו ממשיך להתקיים גם בלי הגוף.

הרב טיקוצ'ינסקי, בספרו "גשר החיים", ממחיש את הדברים בצורה מופלאה. נתאר לעצמנו תאומים שעדיין לא נולדו. נמצאים ברחם והם משוחחים. והנה תאום אחד פונה לאחיו, ואומר לו, תדע לך, אחי היקר, יום יבוא ואנחנו נצא מפה החוצה. אחיו מזדעזע, ואומר, חלילה. אם נצא החוצה, ניפול לתהום, נתרסק ונמות, כי בחוץ אין כלום. ואחיו, מנסה לחרגיע: אל תילחץ, בחוץ יש עולם גדול, מואר, צבעוני, רועש, עםם מיליארדי בני אדם. וכשנצא לשם אנחנו נלך ברגליים, לא כפי שכעת אנחנו שוחים בתוך נוזלים. נאכל מהפה, ננשום מהאף, לא כמו המצב הנוכחי שבו אנחנו אוכלים מהטבור ונושמים מהטבור. והטבור שדרכו אנחנו אוכלים, שותים, נושמים, יינעל לנצח.

אחיו מזדעזע. אבל אם הטבור יינעל, נמות. הוא אומר לו, אני מדבר איתך מדעית. אם הטבור ייסגר, אנחנו נמות. מנסה אחיו להסביר לו, כאן אתה צודק. כאן ברחם, אם הטבור ייסגר, נמות. אבל בחוץ יש מיליארדים של בני אדם שמתהלכים עם טבור סגור, הולכים ברגליים, נושמים מהאף, נהנים הרבה יותר מאיתנו, בעולם הרבה יותר יפה, הרבה יותר רחב.

וכך הם מתווכחים במשך תשעה חודשים. זה אומר, יש חיים אחרי ההיריון, וזה אומר, מי שיוצא מכאן נופל לתהום, מתרסק ומת. מגיעה שעת הלידה, ומי נולד ראשון? לצורך המשל, נקרא לו האח המאמין שיש חיים אחרי, והוא נולד ראשון. כיצד תהיה תגובתו של האח שנשאר ברחם? הרי לפי הבנתו, מי שיוצא החוצה, נופל לתהום, מתרסק ומת. ואחיו, שהוא כל כך אוהב, יצא החוצה... הוא התחיל להתאבל עליו. אחי היקר, נפלת לתהום, מי יודע מה קורה איתך שם בחוץ.

אבל מה באמת קורה באותה שעה בחוץ, בחדר הלידה? גם שם מתאבלים? שם אדרבה, יש שמחה גדולה, כי נולד תינוק.

אומר הרב טיקוצ'ינסקי, כשמדברים עם אדם שחי בעולם על החיים שאחרי, קשה לו לעכל. הוא אומר, מה פירוש? הרי קברנו אדם שהכרנו. פעם ישבנו, דיברנו, צחקנו, שמחנו ביחד. כעת אין קשר בינינו. אבל האמת היא, שמהו המוות? סוג של לידה מחדש. פעם אחת התינוק נולד מרחם אמו, משיל את השליה, כי פה הוא לא צריך אותה, לכן היא נקראת בשם שליה. ובפעם השנייה, האדם משיל את המעטפת שנקראת בשם גוף, מלשון מגופה, כמו שמגיפים את התריסים, כך הגוף הוא לא האני האמיתי. הוא מגיף וסוגר על האני האמיתי. והאדם נולד לעולם הרוחני, מקבל את שכרו על כל התורה, המצוות והמעשים טובים שעשה בעולם.

ראש ישיבת פורת יוסף, הרב יהודה צדקה זצ"ל, הוזמן לנחם משפחה שישבה שבעה בשכונת רמות, על ילד בן שבע שנהרג בפתאומיות בתאונת דרכים כשחצה את הכביש. המשפחה הייתה שבורה ורצוצה. מיד כשנכנס הרב, פנו אליו בני המשפחה בתלונות: איך הקב"ה לקח את הילד בגיל הזה? למה לא השאיר אותו בעולם שלכל הפחות ישא אשה ויביא דור המשך לעולם? טענות מאוד כאובות. הרב הרכין ראש, איפשר להם להוציא את כל שבלבם, ואחר כך אמר להם: אני רוצה לומר לכם משהו.

אתם גרים כאן בשכונת רמות בירושלים. בקצה השני ישנה שכונה אחרת בשם גילה. תתארו לעצמכם שאדם עולה לאוטובוס בתחנה הראשונה, אוטובוס ריק לחלוטין, רק הנהג. הוא נוסע, ולאחר דקה, בתחנה השנייה, עולה עוד אדם ומתיישב. עשר דקות האוטובוס נוסע וכל התחנות ריקות, איש לא עלה. והנה לאחר עשר דקות, האחרון ירד ראשון. ומי שעלה ראשון, נשאר שוב לבדו. תתארו לכם, אמר להם הרב יהודה צדקה, שהאדם שנשאר באוטובוס פותח את החלון, ונוזף בו: "למה ירדת כאן? יש עוד חצי שעה עד גילה. תעלה!" והוא משיב לו: "מה פירוש למה ירדתי? מראש עליתי לאוטובוס כדי לרדת כאן". והראשון לא מוותר: "אבל אתה שילמת בדיוק כפי שאני שילמתי. אתה יכול להמשיך בנסיעה. עלה והמשך במסלול הנסיעה!" והלה לא מבין: "אבל לי אין מה לעשות שם...".

מה יקרה, שאל אותם הרב, אם האדם שנשאר באוטובוס יפרוץ בבכי ויאמר לו: "אבל השארת אותי כאן לבד"? מה הוא ישיב לו? "אני משתתף בצערך שהשארתי אותך לבד, אבל לי לא טוב להמשיך הלאה. עלי לרדת כאן. אתה צריך להגיע לשם, לכן אתה המשך בנסיעה".

אמר להם הרב, באותה מידה, כל אדם שבא לעולם מקבל מסלול חיים שנכון ביותר לתיקון האישי שלו. כמה שנים הוא צריך לחיות בעולם כדי להגיע לשלמותו ולתיקונו. יש אדם שזקוק למסלול חיים מאוד ארוך, של תשעים שנה. אז הוא יקבל תשעים שנה. יש אדם שמסיים את המסלול במהירות. הוא לא צריך את שאר השנים. אז נכון שאנחנו כאובים ובוכים, ומותר לנו לבכות, כי כואב לנו, נפרדנו, היינו רוצים שהילדה היקרה הזו תישאר איתנו. אבל יודעים שלה זה הטוב ביותר. היא סיימה את המסלול שלה הרבה יותר מהר מאיתנו, זה אומר שהיא באה לעולם כשהיא מתוקנת הרבה יותר, וממילא היא נמצאת במקום שהוא הכי טוב עבורה, אף על פי שאנחנו כאובים, ובוכים, ובצדק, אבל יודעים שזוהי תעודת ההוקרה והכבוד הכי גדולה עבורה.

זה הביאור של עומק דברי הרמב"ם, שאשרי האדם שנחתמים ימיו במהרה. שמשמיים סיימו את מסלול חייו בעולם בגיל צעיר. בניגוד גמור לתפיסה הפשוטה והרדודה שלנו, שמי שנשאר כאן, הוא בעצם האדם החשוב והנעלה. זה גם הביאור של "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם, לרעות בגנים וללקוט שושנים". הוא לוקח את השושנה כשהיא פורחת, כשהיא מלאת חיים. ובאמת, כל מי שהכיר את דניאלי, הסיפורים המיוחדים אודותיה שזורמים מכל הכיוונים, מהמשפחה, מהחברות, כל מי שהכיר אותה, אפילו לזמן קצר, רואה בחוש את חותמה של השושלת המפוארת. הן מצד הסבא קדישא, רבה של ירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, זכר צדיק לברכה, הן מצד הסבא, הרב עמרם שושן שהיה עובד השם בתמימות ובישרות והיה מקדיש ומנצל כל רגע ורגע לתורה, לתהלים, לתפילה. השורשים הגדולים האלה נתנו את החקיקה שלהם בדורות הבאים, ובאמת אשרי ההורים שגם זכו בתקופה הקשה הזו, לעשות הכל למענה ולעילוי נשמתה, כפי שהיו יודעים שאילו היו שואלים את דניאלי, מה היא הייתה רוצה שיעשו להנצחתה, בזה בדיוק הייתה בוחרת.

ההתנדבות שלה למען ילדים חולים, אז ההורים עשו הכל, ועושים. אני לא יודע אם מותר כאן לספר, המסירות של האמא שבגופה הולכת וטורחת ומכינה לאותם ילדים חולים. האבא, שמשקיע כל מה שהוא רק יכול לעשות, אף על פי שזמנו מאוד דחוק, ועסוק, וטרוד, אבל עושה הכל למען אותם ילדים חולים. למען החינוך של ילדי ישראל, בכל מקום שרק אפשר לתרום ולבנות ולסייע לחינוכם של ילדי ישראל.

שזה בעצם היסוד של הנתינה לדורות הבאים, הן בגוף והן בנפש. כמו שהאדם מורכב מגוף ונשמה, כך גם עושים מעשים גדולים של הנצחה. גם לתת את הבריאות של הגוף לאותם ילדים חולים, וגם את החינוך בנפש, לשמר את עם ישראל לדורות הבאים, בדור הזה שיש בו כל כך הרבה נסיונות לצעירים, לצעירות, ובזה שדואגים לחינוכם, בזה בעצם משמרים את הדורות הבאים של עם ישראל.

ענין נוסף שיש לתת עליו את הדעת בזמן קשה זה, הובטחנו בכמה וכמה מקומות בתנ"ך על תחיית המתים. אחד משלושה עשר העיקרים של האמונה היהודית, כפי שמונה הרמב"ם. כשבוחנים ובודקים את כל הסימנים שנאמרו על ימות המשיח, על אחרית הימים. הרי להתעסק עם תאריכים אסור לנו. "תיפח רוחם של מחשבי קיצין", אמרו חז"ל. אבל ישנם עשרות סימנים שנאמרו על אותה תקופה. כל אדם שיבחן ויבדוק, אני מדבר על סימנים מפורשים, לא דברים סתומים שצריך לדעת איך להבין אותם. פסוקים מפורשים, מאמרי חז"ל מפורשים. רואים שמאז חורבן בית המקדש ועד היום, במשך כל אלפיים השנים שחלפו, לא היה דור שכל הסימנים הולכים ומתגשמים בו בזה אחר זה, כמו הדור שלנו.

בגמרא מובאים דברי רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". כלומר, כשרואים את ארץ ישראל לאחר שנות שממה, שוב חוזרת ופורחת, אין לך קץ מגולה מזה. בתוך עשרות סימנים, יש את המשנה בסוף סוטה, של עשרות סימנים, ועוד. זה הסימן הכי גדול. כשרואים את ארץ ישראל שוב פורחת. ולמה? כי כשעם ישראל יצא לגלות, הרי נאמר שם, "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה". הפסוק הזה לכאורה לא מובן. אם אנחנו לא נמצאים בארץ ישראל, מה אכפת לנו שהגוים יצליחו להפריח אותה? והתורה אומרת, "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", האויבים שלכם יגורו בארץ ישראל, אבל לא יצליחו לבנות ולהפריח אותה.

משל למה הדבר דומה? ילד מפונק שקיבל מאביו הכל. אבל, וישמן ישורון ויבעט, מתנהג שלא כראוי. אביו הוציא אותו מהחדר, נעל את חדרו על כל המשחקים והציוד היקר, אתה מהיום ישן בסלון. שואל אותו הילד, אבא, ומה תעשה עם החדר וכל הריהוט, אתה תתן למישהו אחר? הוא אומר לו, לא, זה יישאר ריק. למה חשוב לילד לדעת שאך אחד לא יקבל את שלו? כי כל זמן שהמקום ריק, יש לי סיכוי לחזור לשם כשאתקן את דרכי.

כך אומר הקב"ה לעם ישראל. אתם תצאו לגלות, ארץ ישראל שהייתה זבת חלב ודבש תהפוך לשממה. ושממו עליה אויביכם היושבים בה. כי אם הם יצליחו לבנות ולהפריח את הארץ, ארץ ישראל הרי מבוקשת על ידי כל העולם, היו כאן הצלבנים, המוסלמים, מי לא רצה את ארץ ישראל. היא גם קדושה לכולם, וגם מבחינה אסטרטגית היא נמצאת בצומת יבשות, מחברת בין אפריקה לאירופה ואסיה, מי ששלט בה בימים ההם כשלא היו מטוסים, שלט בצומת יבשות. כולם רוצים אותה. אז ארץ כל כך מבוקשת וכל כך קטנה, אם הגויים היו מצליחים לבנות ולהפריח את הארץ, לא היה לנו היום לאיפה לחזור.

מה עשה הקב"ה? נתן הוראה לאדמת ארץ ישראל, תינעלי בפני כולם. אל תתני פירות לאף אחד. ובאמת הרמב"ן, שהיה בארץ לפני כשבע מאות שנה, כותב באיגרת לבנו עד כמה ירושלים וארץ ישראל, "כל הקדוש מחברו חרב יותר מחברו". להבדיל, סופר אמריקני בשם מרק טווין שהיה פה בארץ לפני כמאה ועשרים שנה, כותב במכתבו: "קללת כישוף רובצת על ארץ הקודש". כי הוא רואה שחורשים, זורעים, משקים, ושום דבר לא צומח.

זה לא הגיוני. הוא שואל שם, באותו מכתב, האם זוהי ארץ זבת חלב ודבש? בכל מקום בעולם חורשים, זורעים, משקים והכל צומח. וכאן הוא רואה שעובדים והכל שומם. אז איך הוא קורא לזה? קללה של כישוף. כי זה לא טבעי. והוא לא יודע שלא קללה ולא כישוף. ארץ ישראל קיבלה הוראה, הינעלי בפני כולם. תשמרי אמונים לילדייך. רק כשהם יחזרו אלייך, שוב תחזרי לתת פירות.

מזה מתפעל רבי אבא ואומר, אין לך קץ מגולה מזה, מתוך עשרות סימנים. כשתראה את ארץ ישראל שוב חוזרת ומוציאה שפע של פירות, תדע שהגאולה בפתח. רבי חיים קנייבסקי כמה מדבר בשנים האחרונות, מה שלא היה תקדים לפני כן. כמה מדבר על גאולה קרובה, בשם החפץ חיים אומרים דברים גדולים, ועוד. אז בתאריכים אי אפשר להתעסק, אבל כל הסימנים מראים, אפילו חתונות בירושלים. בשכונה הזו כמה חתונות יש בכל ערב. לנו זה נראה טבעי, אבל זו נבואה שמתגשמת. בירמיה, "כה אמר ה', עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".

הרמב"ם, שהזכרתי קודם, באותה איגרת הוא כותב, "ביקשתי בירושלים יהודים, ולא מצאתי אלא צבעי ושלושת בניו". כלומר, לפני שבע מאות שנה, כמה יהודים היו בכל ירושלים? היו ארבעה, ועם הרמב"ן, חמישה. כשהוא קרא את הפסוקים האלה, הוא ידע שזה יקרה. אבל מתי?

בזמננו, כשאנחנו עדים להתגשמות של הנבואות האלה, מי שעובר כאן ברחובות ורואה אנשים מבוגרים יושבים על ספסלים, ילדים וילדות משחקים ברחובות, זה נראה לנו מאוד טבעי. צריך לזכור, אנחנו עדים לנבואה מתגשמת. בזכריה כתוב, "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". כמה זה פשוט היום, כמה זה היה הזוי בימים ההם.

וכשרואים את ההתגשמות של כל אלה, כמה כוח וחיזוק זה צריך לתת לנו בכלל, ולמשפחה בפרט. שגם הנבואה על תחיית המתים היא נבואה קרובה להתגשם. כלומר, הפרידה הזו, מהבת, מהאחות, מהנכדה, זוהי פרידה זמנית לטווח קצר. עד כדי כך שבדניאל, כשהוא מדבר על תחיית המתים, הוא אומר, "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו". אפילו לא קורא להם בשם מתים. "ישני אדמת עפר". כשרואים ילד ישן במיטה ומדברים איתו, הוא לא עונה. אבל לא נלחצים. עוד כמה שעות יהיה בוקר, נדבר. כך גם יש אדם שישן במיטה, יש ילד שישן באדמת עפר, והובטחנו שהם עוד יקומו.

והיא, שהייתה כל כך בעלת חסד, כל כך בעלת מדרגה, טוב לב, רגישות לזולת, רק הכמה עדויות ששמעתי מהאבא על דברים של מציאות, דברים שהיו, דברים שהאמא סיפרה מתוך חיי היומיום, בלי קשר לכך שהם הורים. אתה שומע סיפורים, אתה אומר, תשמע, אין הרבה סיפורים כאלה, אין הרבה עדויות כאלה. נדיר מאוד לשמוע על גדולה של אדם בגיל כזה, שזוכה, שמבקשת מהאבא שהחברות לא יראו כדי שלא ירגישו שלא בנוח, דברים עם רגישות פלאית כל כך לזולת. אלה דברים שכפי שהובטחנו, "רבים מישני אדמת עפר יקיצו".

יש זהר מעניין, הזהר הקדוש אומר, איך תהיה תחיית המתים? הרי לכאורה זה תמוה. הגמרא כבר משווה את תחיית המתים לזרע שזורעים באדמה. הרי כידוע בעולם הטבע, כל דבר שהקב"ה ברא בעולם, הוא לא נברא לחינם. יש בו מוסר השכל גדול לבני אדם. כל בעל חיים אמור ללמד מוסר השכל את האדם, לפי שמו. שם בעל החיים מראה על התכונה המרכזית שבו, ויש בכל זה מוסר השכל לאדם. גם כל דבר בבריאה, יש בו מוסר השכל לאדם. מדוע הקב"ה סידר שצמחים יצמחו בצורה כזו? יכול היה לסדר שמזון יגיע בדרכים אחרות, כמו מן במדבר. למה צריך דווקא מהאדמה?

כדי ללמד את האדם לדורות עולם. אדם ששואל את הקב"ה, ריבונו של עולם, באמת יקומו המתים? הרי זה נראה תמוה. אומר לו הקב"ה, מה אתה מתפלא עלי? היום אני עושה את זה בעולם הצומח. אתה רואה שאתה זורע זרע באדמה, ואתה רואה שהוא עובר תהליך מסוים, שאז אי אפשר להפיק ממנו קמח יותר, כל זמן שהוא היה בחוץ, אפשר היה לטחון את הזרע, לעשות ממנו קמח. כשהוא באדמה, הוא כבר נראה כאילו שהוא אבוד. אבל דווקא משם בוקעים חיים חדשים. אדם שמתבונן ישים לב שהנס של תחיית המתים הוא קטן יותר מבחינה מסוימת מהנס של הזרע שצומח.

כי בתחיית המתים, קברנו אדם אחד, ומהאדמה יוצא אדם אחד. בזרעים הקב"ה סידר שזורעים אחד באדמה, יוצא גבעול, ובראש הגבעול הרבה כפילים של אותו זרע שזרענו. זה כמו שיכניסו אדם אחד לאדמה, ויצאו משם עשרה אנשים כמותו. זה נס יותר גדול. רק לזה התרגלנו ולזה לא. והגמרא משווה בין הדברים, כדי שניקח מוסר השכל לעצמנו.

הזהר מוסיף דבר מעניין. הזהר הקדוש אומר, איך תהיה תחיית המתים? ישנה עצם קטנה בעורפו של האדם, שהעצם הזו לא נאבדת. עליה נאמר, "אמר ה' מבשן אשיב, ממצולות ים". כלומר, גם אדם שטבע בים ונאכל, אין לו אפילו קבר. לא נשאר ממנו כלום, כך נראה. אבל העצם הזו לא נאבדת לעולם.

אומר הזהר, אני מצטט את לשון הזהר, רק מתרגם מארמית לעברית: "וכשיגיע זמן התחיה, אותה העצם תלך ותתפח כשמרים בבצק, ותתפשט לצדדים, ותוציא איברים בדיוק בצורת הגוף שקברנו". וכך האדם קם לתחיית המתים, כשהנשמה, הרי הנשמה היא האדם האמיתי, היא לא מתה אף פעם, חוזרת הנשמה ומתלבשת בלבוש החדש שהוכן לה, וכך האדם קם לתחיית המתים.

פעם היה קשה להבין את דברי הזהר. היום יש במדע מה שנקרא שיבוט גנטי. לוקחים תא אחד מתוך הגוף, הרי יש את הדי אן איי, כל תא מכיל את כל פרטי הגוף. וממנו עשו כבשה, שהיא קופי, העתק של הכבשה הראשונה. כלומר, היום המדע מקרב אל השכל. איך מעצם קטנה ייבנה גוף שלם, שהוא קופי של הגוף הראשון? תחיית המתים זה כמובן נס, זה לא שיבוט גנטי. אבל היום הדברים קרובים יותר אל הדעת, להבין את הדברים, כיצד גם מבחינה מעשית, החפץ חיים הרי כבר אמר, שאפילו בטכנולוגיה, כל דבר שמתפתח בעולם, יש לו מסר השכל לאדם. ככל שיש ירידת הדורות, הטכנולוגיה באה ומחזקת את האמונה.

כך גם, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים, שהיום עם כל הצילומים... פעם היה קשה להבין את זה, אם אני מדבר עם אדם לבד בבית ומבזה אותו, מי יכול לדעת מזה? היום יש מצלמות, יש הקלטות... הוא חושב שהוא לבד, אבל אחר כך כל העולם יכול לראות אותו.

כל דבר ודבר יש בו מוסר השכל גדול לאדם עצמו. כשיש יהלום יקר, לא מפקידים אותו אצל אנשים פשוטים. וכשרואים נשמה גבוהה כזו, שההורים היקרים זכו לגדל אותה בביתם, אין ספק שמעלתם גדולה. וכאשר הם ברוך ה' טורחים ועמלים ועושים למען הכלל, למען הפרט, הגמרא אומרת בברכות, שהמתים יודעים מה קורה עם החיים. המתים יודעים מה קורה בבית, מה קורה בחוץ, מה קורה בכל מקום. וככל שהם גם רואים, אדם שנפטר נמצא בעולם האמת, ורואה את המשפחה במצב של יותר הכלה, יותר קבלה, יותר אחדות, יותר שמחה, יותר השקעה, עם כל הכאב...

הגמרא אומרת שאסור להתאבל על המת יותר מדי. כי יודעים שיש הישארות הנפש, אז מתאבלים בגבול הנכון. "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", כ"ף קטנה. אומר המדרש, אברהם לא בכה הרבה על שרה. בכה, כי כואב. אבל לא הרבה. כי הוא ידע מי היא, ידע איפה היא נמצאת, וידע שיש הישארות הנפש.

וכאשר מי שנמצא בעולם האמת רואה את כל ההשקעה וההקרבה והמסירות והאחדות והאהבה, שיש בתוך המשפחה, בעשייה למען כלל ישראל, זה עצמו בוודאי עושה נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר.

ונסיים בברכה למשפחה היקרה, שלא יוסיפו לדאבה עוד, שיראו בעזרת השם רק שובע שמחות בביתם, וכן כל הציבור שבא לכבד את זכרה של דניאלי היקרה, שהשם יתן לכולם שמחות בביתם, מתוך נחת, ושנזכה במהרה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן.

הרב זמיר כהן בהרצאה מרתקת על גן עדן והעולם הבא על פי הקבלה: