הרב קוק לא היה פשרן

" .1חבל שאין לנו היום את הרב קוק", אמר החוקר המפורסם בטון מתרפק.

"אין היום רבנים בשיעור קומה כזה. אם הוא היה פה, הכול היה נראה אחרת. גיור, גיוס, שמיטה, מעמד האישה, רבנות. כמה חסר לנו הרב קוק".

ישבתי שם בקהל, מביט בחברי הפאנל הנכבדים וביניהם אותו פרופסור, והתעצבנתי. התעצבנתי מבפנים, הכוונה. כלפי חוץ לא שמעו כלום, והדיון המלומד של אקדמאים דתיים וחילונים המשיך לסוגיות הבאות.

זה קרה לפני כמה חודשים בעוד יום עיון בענייני דת ומדינה באחד ממכוני המחקר הירושלמיים. הוזמנתי לדבר באותו היום במשבצת אחרת שהתאחרה, וכך נקלעתי לאולם בדיוק באמצע נאום הגעגועים הנרגש לרב.

ביום שלישי הקרוב נציין 80 שנים לפטירת הרב קוק זצ"ל, והמורשת כה עצומה ומורכבת, שכל אחד לוקח אותה לכיוון שנוח לו. הרי נהוג למשל לראות ברב את אבי הדתיות הלאומית, הדבקה בארץ ישראל בכלל ובמפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון בפרט. נהוג גם לומר שהוא הממזג הגדול בין קודש לחול, שהצליח לראות את הניצוצות הטובים שבתוך התנועה הציונית החילונית. אבל בשנים האחרונות יש ז'אנר שלם שמנסה לשכנע אותנו שהרב קוק היה קודם כול מקל. פשרן. מין גשר כזה בין המחנות. משהו באמצע. פרווה.

כאילו הוא לא הקים את הרבנות הראשית ואת הישיבה המרכזית העולמית, אלא בעצם הקדיש את חייו להקמת בתי ספר מעורבים לדתיים ולחילונים מטעם צו פיוס. האנשים שמציירים אותו כך יצטטו לנצח את הפסיקה שלו על היתר המכירה (הרב עצמו אכל היתר מכירה, אגב? והיה אוכל היום? שום דבר לא השתנה ב‑80 השנים האחרונות בחקלאות בישראל, ובמערכת הכלכלית פה?) ויגזרו ממנה גזירה שווה לכל תחום. את העובדה שבאותן שנים ממש הרב קוק התנגד נחרצות לכך שנשים יצביעו בבחירות (ושוב, זה לא אומר שזו הייתה פסיקתו היום) הם מעדיפים להצניע. ברור להם שהוא היה פוסק היום בדיוק, אבל בדיוק, כמו שהם חושבים.

לא מזמן, כשהפולמוס סביב פתיחת הסינמה סיטי בירושלים היה בשיאו, אמרה לי דתייה בתפקיד די בכיר בעיריית ירושלים בגאווה: "תראה מה זה, החילונים רוצים לפתוח הכול בשבת, החרדים רוצים לסגור הכול בשבת, וכרגיל, מי מציע פשרה? אנחנו, בדרך הרב קוק. הפשרה שאני מקדמת היא כן לפתוח את בתי הקולנוע, אבל לא את החנויות במתחם. תמיד אפשר למצוא את דרך האמצע, את שביל הזהב".

היא אפילו לא הבינה כמה דבריה מגוחכים, או עצובים. קטונתי כמובן מלנתח בעצמי את משנתו של הרב זצ"ל, שהייתה באמת מורכבת ורבת גוונים, אבל אני גדלתי על כך שהרב קוק היה קודם כול צדיק. אדם קדוש. מורם מעם. מלאך אלוקים. ואני לא משתמש סתם בכל הסופרלטיבים האלה. מספיק לקרוא קצת אותו ועליו כדי להבין שהרב קוק, אם רק היה שומע שיש מי שמעלה בדעתו לפתוח בלב פלטרין של מלך קומפלקס של בתי קולנוע בשבת – היה קודם כול מתעלף. ואז מתעורר, שומע שיש דתיים שמציעים פשרה כזו של קולנוע כן וחנויות לא, וכנראה מתעלף שוב. יש לא מעט תיאורים על מפגש שלו עם עוברי עבירה שמבהירים עד כמה נפשו הרגישה סלדה מכך. עד כמה הוא היה, כאמור, טהור ופרוש, ולא "זורם" ומגניב.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק

2. גם במפגש עם חילונים המשפט "לו רק היה לנו הרב קוק" נשמע שוב ושוב. "אח, היום אין רבנים עם שיעור קומה, אין רבנים אמיתיים", הם טוענים באוזניך, ובכך כאילו מצדיקים את עצמם ואת דרכם

ובכן, לטיעון הזה שמעתי לפני חמש שנים תשובה מהדהדת, ואני עדיין זוכר אותה. חמש שנים תמימות עברו מאז אירועי 75 שנה לפטירת הרב קוק. בבית התפוצות בתל אביב נערך אז ערב לציון התאריך, מול קהל שממש אינו קוקניקי. בין הדוברים באותו אירוע היה גם הרב ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב, ואת הנאום שלו, כאמור, אני זוכר עד היום. הוא סיפר שם סיפור שלא הכרתי, ושבהחלט מעורר מחשבה על היחס שלנו לרבנים ולתורה, גם בדורנו

"הרב קוק היה איש חזון", פתח הרב לאו, "גם אם לא תמיד הייתה הגשמה של החזון במהלך חייו, וגם אם לא הגענו להגשמה של החזון עד עצם היום הזה. עליו אפשר לומר 'איש אשכולות', כלומר איש שעליו הגמרא אומרת: איש אשר כל בו. היה בו מכלול תכונות ומעלות שאי אפשר למצוא כמוהו בדורות האחרונים. שילוב נדיר. הוא היה משורר, הוא כתב פרוזה ומחשבה, הוא היה פילוסוף, וגם פוסק הלכתי בסוגיות הסבוכות ביותר, והכול בלי מחשבים ובלי פרויקט השו"ת. הוא היה פרויקט השו"ת. הוא היה גם מנהיג ומדינאי, במאבק על הכותל או במאבק על שחרור החשודים ברצח ארלוזורוב. ומעל הכול, הוא גם היווה דוגמה אישית. רבים דיברו על ארץ ישראל, אבל מי עזב בימים ההם רבנות באירופה ועלה ליפו? מי חיכה לו ביפו? רכב שרד, לשכה, קהילה? הסוכנות היהודית, משרד הקליטה, ארגון יוצאי העיר גריבה? כל אלה לא חיכו לו אבל הוא קם ועלה

"היום מתרפקים על הרב קוק בנוסטלגיה", אבחן הרב לאו. "זה פופולרי. ממש כמו פעם, כשמשה רבנו סיים את פרק ההנהגה שלו. כתוב שבתקופת חילופי השלטון עם יהושע, העם אמר 'פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה'. כלומר, זקני הדור התחילו להתרפק על משה, להגיד כמה הוא היה נפלא. אבל בזמן אמת אנחנו יודעים שמשה רבנו אמר 'מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני'. רק אחרי שהוא נפטר – אחרי מות קדושים אמור! לכן אני רוצה לתת דוגמה קטנה לכל המתרפקים על דמותו, כי כל הזמן אומרים לי בפורומים שונים 'אילו היה לנו היום הרב קוק, המצב היה אחרת. לו הוא היה פה, כולם היו שומרי שבת ומניחי תפילין וקובעים עתים לתורה והדף היומי היה באמתחתם'

"ובכן, לפני 20 שנה פנו אליי מהטלוויזיה הישראלית בבקשה לעשות סרט שישחזר את מסע המושבות של הרב קוק. הם ביקשו שנלך בעקבותיו, במסע המפורסם, ונראה מה אומרים על היהדות היום באותן מושבות של פעם. הם אמרו לי גם שנבדוק אם עדיין חיים שם בצפון אנשים שזוכרים את הביקור ההוא.

"נסעתי. אלה היו שלושה ימים של חוויה בלתי רגילה. ראיתי שם את הריחוק של אותו דור חלוצים מהתורה. ישבנו למשל בחדרו של מי שנחשב 'האדמו"ר ממרחביה', מאיר יערי. ישבתי שם עם יהודי ממרחביה שבנו היה האלוף רן גורן, שהיה ראש אכ"א. האבא הגיע לארץ עם סמיכה לרבנות מהרב צירלסון זצ"ל, שהיה רבה של קישינב וממקימי אגודת ישראל. האב נפגש עם הרב קוק במרחביה ושחזר לי את השיחה. המשכנו משם לדגניה א', אם הקבוצות. רק כדי שנבין מה הייתה המציאות באותם ימים: היה אז חלוץ שעלה ארצה, לקיבוץ נגבה, וקיבל מהאבא שלו תפילין לפני שיצא לדרך. אני יודע את שמו של החלוץ הזה. האב ביקש מהבן שיזכור את יהדותו, אבל הבן האמין בדת אחרת, דת העבודה. הוא גזר במספריים את הרצועות של התפילין, ובאופן סמלי חיבר את אותן רצועות לרתמה של הסוסה שלו, וכך חרש את החריש הראשון שלו בארץ. זו דת העבודה! אגב, לימים, כשהיה מאבק על יהדות, הבן של אותו חלוץ בלי תפילין נאבק על הזכות להביא רב לקיבוץ של השומר הצעיר. אבל באותם דורות המציאות הייתה עגומה, והרב קוק כאב את זה. הוא ראה שאנשים שבאו משם פנו עורף לגולה ולגלות, אבל שפכו את התינוק עם המים, עם התורה, עם המצוות והאמונה והמורשת והשבת והחגים. למה? למה? בגלל ההחמצה הזאת, הרב קוק יצא למסעות האלה אל החלוצים".

3. וכאן הגיע הרב לאו אל העניין עצמו. הסיפור שהוא מספר כאן לא מופיע בכל מיני חוברות ומערכי שיעור, אולי כי לא מכירים אותו, ואולי כי לא נעים לכלול אותו בתוכם.

עדיף לספר איך הרב קוק רקד עם החלוץ במסע המושבות והחליף איתו בגדים: "זה מה ששמעתי שם, מכלי ראשון: הרב קוק רצה לדבר עם המנהיג הרוחני של אותו דור. אמרו לו שהוא צריך לפגוש את א"ד גורדון. הוא האידיאולוג של התנועה. הרב עלה על דיליז'נס, עגלה, ונסע דרך בקעת הירדן לדגניה. הכביש לא היה משופר כמו היום כמובן. הרב הגיע לדגניה, ושם ישב שומר, ליד מחסום ידני פשוט. ואת השומר הזה – אני פגשתי בצילומים של הסרט. במו עיניי ובמו אוזניי שמעתי ממנו את הסיפור על מה שהתרחש שם אז. הרב ירד מהעגלה ואמר לשומר: שלום עליכם, אני מאוד מבקש לפגוש את אהרן דוד גורדון, אולי תפתח לי בבקשה את המחסום ותגיד לי באיזה כיוון לחפש אותו? אמר השומר: עכשיו עובדים כאן. פה יש מוסר עבודה. באמצע העבודה לא מקיימים שיחות ולא מדברים עם אף אחד. שאל הרב: מתי נגמרת העבודה? ענה השומר: עוד הרבה שעות, בשבע בערב. הרב קוק היה צריך לחזור לירושלים ואמר: אולי בכל זאת? רק לכמה דקות? אבל השומר אמר: לא בא בחשבון.

"שום דבר לא עניין את השומר, והוא לא התבייש לספר זאת גם הרבה שנים אחר כך. וכך הרב קוק חזר לירושלים באותו יום בלי לפגוש את גורדון. לכן כשאומרים לי כל הזמן 'אילו היה לנו הרב קוק העולם היה שונה', אני עונה: 'אבל היה לכם את הרב קוק! היה לכם! האם ניצלתם את זה? ניצלתם את המאור הזה?'. חייבים להפיק לקח. זה לא מספיק לשבת אחרי 75 שנה ולהגיד 'אין לנו תמורתו'. נכון שאין דומה לו, אבל צריך ללמוד מזה ולהסיק מסקנות. צריך להכין כלי קיבול לקלוט ניצוצות של אור, לפתוח את העין ואת הלב ואת האוזן לשמוע דברים גדולים מאנשים גדולים, גם היום".

פורסם בעיתון "בשבע".