בת הנרצח בפיגוע בהר נוף: "אבא נבחר לקורבן ציבור"

"הגענו להר נוף. לבית הוריי אפשר להגיע משני רחובות שונים, אך ביקשתי שיסעו דרך רחוב אגסי. מחלון הרכב הבטתי בקהל המתקבץ ובשוטרים שניצבו בכניסה לבית הכנסת, ועיניי הוצפו דמעות אילמות. עליתי לבית הוריי. הוא היה מלא באנשים. אחרי מפגש קצר עם בני משפחתי, התחילו השאלות להתרוצץ במוחי: איפה אבא נרצח בדיוק? האם פחד? האם הספיק לומר קריאת שמע? תוך זמן קצר צעדתי עם גיסי למקום בו נורה אבי, נפל לרצפה כשהוא שותת דם והחזיר נשמתו הטהורה לבורא עולם", במילים אלו פותחת מיכל לוין את השיחה. רצינית ומיושבת בדעתה, מבע עיניה טוב וכולו אומר אמונה. כן, גם כעת. תשעה חודשים בלבד לאחר שאיבדה את אביה היקר, ר' קלמן זאב לוין הי"ד, בפיגוע המתועב בבית הכנסת בהר נוף. 

מאין האמונה היוקדת, גם ברגעים הקשים ביותר? מבית אבא כמובן. בבית בו גדלה - חיה ו'נשמה' אמונה ויראת שמיים, עוד מגיל צעיר. "האמונה הזו החזיקה ובנתה אותי לאורך כל הדרך. גם ברצח אבי", מדגישה לוין (29), נשואה ואם לבת שמונה, באוזניי, ומילותיה מחדדות בי באחת את הרצון לשוב ולזכות בתשובה. כזו שבאה מן הלב, כזו שזועקת מן הנשמה. כזו שמשילה את כל הקליפות ומכריחה את האדם לצאת לחיפוש מחודש אחר האמת. "בהתחלה, היה לי קשה להביט למוות בעיניים. להישיר אליו מבט ולהתמודד עם מה שיש, עם זכרון היותו של אבא ז"ל. אבל היום אני מבינה שהכל היה לטובה". 

את מבינה בשכל. אבל מה הלב אומר - יש לך איזו תרעומת על מה שקרה?

(מחייכת ומנידה בראשה לשלילה) "יש ימים שבהם אני מתגעגעת לאבא, והצער היחידי שיש לי נובע מהגעגועים אליו ומהחרטה על כך שלא ניצלתי יותר את הזמן שניתן לי להיות במחיצתו. עם זאת, אני חיה בשלימות עם מה שקרה כי אני מבינה שאבא מסר נפשו על קידוש ה'. הוא נבחר להיות קורבן ציבור כדי שהמשיח יגיע יותר מהר, ואנחנו זכינו לחיות ולראות את זה".

על השאלה כיצד היא חשה כיום, אחרי ניסיון קשה כזה, כלפי הקב"ה - עונה לוין: "אם ככה אני מרגישה כלפי אבי הביולוגי, על אחת כמה וכמה זה מה שאני אמורה להרגיש כלפי אבא שלי בשמיים, ואני עובדת על זה. היום זה ברור לי שכל התקופה הזו שהייתי במחיצתו של אבי, בנתה אותי לאתגר הבא שעמו אתמודד בחיי. אבא חי בתשוקה גדולה לקב"ה וקיים את המצוות באהבה אמיתית, עד כדי כך שלא בזבז דקה אחת מיותרת על דיבורים בטלים. התמונות שלו, שעדיין חקוקות בזכרוני, מפלסות לי את הדרך אל הקב"ה, כמו שהוא הכיר אותו וכמו שאני שואפת להכיר ולהוקיר". 

טלית ספוגה בדם שנמצאה בזירת הרצח

מה השתנה בך בעיקר, לאחר האובדן הכואב?

"הרבה דברים השתנו, אבל בפרט נושא התפילה. כתוצאה מירידה רוחנית שחוויתי - אם פעם הייתי מתפללת במילים שלי, ורק כשאני עוברת איזשהו קושי הייתי מתפללת מהסידור, היום, משלמדתי את מעלת התפילה על בוריה, קיבלתי על עצמי להתפלל מתוך סידור, ולא להפחית משתי תפילות ביום. היום, כשאני מגיעה לחלק של אמירת הקרבנות, בשבילי זה חיזוק באמונה".

האם אמירת 'פרשת הקורבנות' לא קשה לך? מחדדת אצלך את ההכרה במה שאיבדת ואת הפחד מאובדן, חלילה?

"ממש לא. כשאני אומרת את המילים הללו, אני שואבת מהן כוח. בפרשת הקורבנות אני תמיד בוכה, כי אז אני מבינה איזה כוח היה לאברהם אבינו, כשהתבקש לעקוד את בנו. הוא ידע שה' לא יעשה לו רע, ובטח בו. אז מה אם יש סכין והילד שלי מונח על המזבח? עדיין לא אפסה תקווה, גם ברגעים האלה. את האמונה הזו אני מנסה לחיות כדי להוות דוגמה אישית לילדה שלי. 

"לא קיים אצלי שום פחד לאבד, כי אני בוטחת לחלוטין בה' ואני יודעת שאם ה' כיוון ונתן לדבר כזה לקרות, אז זה הכי טוב שיכול להיות. אף אחד לא בוחר לכתחילה במוות, כולנו רוצים לזכות בחיים - טובים, מאושרים, ארוכים. אבל אם ה' ציווה אותי לצעוד אל הלהבות, אעשה את זה בשמחה כי הוא ציווה, והוא היחידי שיודע טובה נצחית מהי".

"הידברות תלווה אותי לנצח, בכל פעם שאיזכר באבא"

בנעוריה החליטה לוין לעבור בגפה לחו"ל, שם למדה בסמינר המקומי וגרה אצל משפחת אחד הרבנים, כמקובל. "הייתה תקופה שירדתי פלאים מדרך הרוחניות, והקשר ביני לבין הערכים עליהם חונכתי בבית אבא הלך והתגמד", היא משחזרת בכאב. זו גם הסיבה שכל זיכרון אודות אביה, מחזיר אותה בחזרה אל השיחה ההיא. "אחת השיחות האחרונות שהיו לי עם אבא ז"ל לפני שהוא נרצח, הייתה על הידברות", ממשיכה מיכל ומספרת, "זה היה לפני קרוב לשנה. הרב זמיר כהן הגיע למיאמי, שם גרתי אז, ואסף כסף על מנת לכתוב ספר תורה לזכות החטופים. תרמתי את כספי המעשר שלי למצווה החשובה. אני עדיין זוכרת את הקול השמח של אבא, כשסיפרתי לו על זה. הוא אמר שגם הוא מפריש צדקה להידברות, ושמח מאוד שלשם הולך הכסף שלי. כמי שהקדיש את חייו, וגם מותו למען התורה וקידוש ה', הוא ראה בצדקה הזו שלי מצווה של ממש, והביע שביעות רצון מאוד גדולה על כך". 

מיכל לוין ושמי הראל בחתונתם, לפני כחודשיים

לדברי לוין, מגמת ההתחזקות הרוחנית שלה כיום - הרבה ממנה הודות הרצאות ששמעה בהידברות. "במהלך חמש השנים האחרונות, אין יום שאני לא שומעת בו את אחד מרבני הידברות. הרב פנגר והרב זמיר כהן, הם אור מאיר בדרכי. הרבה טועים וחושבים שאם גדלתי בבית חרדי, אז אין לי מה לחפש באתרים שלכתחילה מיועדים לבעלי תשובה או מתחזקים. אבל ההיפך הוא הנכון. בחינוך החרדי למדתי את משמעות וחשיבות הדברים, אבל עם הידברות אני לומדת לעשות 'סדר'. לבנות סדרי עדיפויות בעבודת ה', ולדעת איך לנהוג ומתי. מרצי הידברות עוזרים לי להבין מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, באופן פרקטי". 

כיום, מה שחשוב ביותר לדידה - הוא להמשיך הלאה: ברוך ה', לפני כחודשיים נישאה בנישואים שניים לבחיר לבה, שמי (שמריהו גור אריה) הראל, וביחד מוסיפים בני הזוג להתחזק ברוחניותם כדי "לעשות את אבא שבשמיים גאה". הפעם, הכוונה היא לשני האבות - הביולוגי והרוחני גם יחד. והאמת? אין שום סיבה שלא תצליח לעשות זאת - הן היה לה את מורה הדרך הטוב ביותר.

"אחד הרשמים החזקים ביותר שנשארו לי מהמוות של אבא", משחזרת לוין לסיום, "הוא בתי התפילין שלו. כשהמחבל נכנס לבית הכנסת, הוא פגש באבא ראשון. אבא עמד במסדרון כשהוא עטוף בטלית שלו, וגבו מופנה למחבל שירה בו. לא היה לו לאן לברוח. הוא שכב שם בשלולית דם ענקית במשך כמה שעות, עם הטלית והתפילין עליו. 

"כשקברו אותו, בשלב זיהוי הגופות, אמרו אנשי חברה קדישא לאחי שבתי התפילין של אבא נפתחו, ולמרות הציפיה למצוא בהם המון דם כפי שמצאו בשאר תשמישי הקדושה שנמצאו על הנרצחים - בתי התפילין היו מבריקים, ללא טיפת דם. אנחנו רואים בזה נס מוחלט, משהו שהוא מעל לטבע. ודווקא בדברים ה'קטנים' האלה, מוצאים את מציאות הקב"ה בחיינו, ואף מתחזקים ממנה".