שבועות - חג מתן התורה

בט''ו בניסן יצאו עם של עבדים ממצרים מוכים וחבולים פיזית ונפשית, כעת פניהם מועדות אל ארץ לא זרועה, אל מדבר יבש ושומם. אך ליבם פועם בקרבם ועיניהם נשואות אל המעמד הנשגב אשר יתרחש לאחר חמישים ימי הספירה, בשבועות – בו יקבלו את התורה למרגלותיו של הר סיני. מאותו יום ואילך, באשר ילכו ובכל הקורות אותם, משך הגלויות, מסעי הצלב, אינקוזיציות ותקופות רצופות שנאה תהומית מאומות העולם. ובקשיי יום יום נושאים בקרבם את רוח התורה.

מהו הסוד הגלום בה ומהו הכח אשר היא טומנת בקרב עמנו? שאלה זאת שאל שלמה המלך, החכם מכל אדם, בשיר השירים (ג,ד) ''מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו'' וביאר רש''י ''מה דודך'' – ''כך היו שואלין האומות את ישראל: מה אלוקיכם מכל האלקים שכך אתם נשרפים ונצלבים עליו?'' מהי סוד דבקות זו, ומאין היא נובעת? שנו חז''ל במסכת אבות (פרק ו, משנה ב) ''והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, אל תקרי חָרות אלא חֵרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה''. וכי עם ישראל - עם התורה בן חורין הוא? הרי כמעט לאורך כל ההיסטוריה היה עם ישראל נרדף ונדכא ורחוק מאד מלהיות בן חורין.

נפרש קמעה את דברי חז''ל: המילה עולם גזורה מלשון הֶעַלם, הוא מעלים מעינינו את תכליתנו האמיתית, וכן הגוף החומרי גורם לערפול רב בהרגשיו של האדם לסביבתו ולתפיסת המציאות. ''תשת חושך ויהי לילה'' - זה עולם הזה הדומה ללילה (תלמוד בבא מציעא) כי הרי המציאות בלילה מחמת החושך לא ברורה, דברים נראים בחלקם, כך בעולם הזה. הגוף החומרי שאנו חיים בו כובל אותנו ברעבון תאוותני אל תשוקות והרגשים אשר מקורם בנבכי החומר והחושך, אלה העוצרים את האדם ולא נותנים לו לפרוח, מונעים ממנו מלגלות את האושר הטמון בו. עניין התורה הוא רוחני, מאירה היא את האדם, את חייו ואת ראיית עולמו מהחשכה בה הוא מצוי בכוחה לשחרר אותו מכבלי החומר אל חופש הרוח. מרוממת היא את היבטיו מכל קטנוניות ואפרוריות החיים ומכניסה בהם טעם.

ע''י עסק התורה האדם כמה אל הנשגב והטהור (בז להבלי העולם הזה). ''תשוקה'' היא בנפש, ומי לא יחוש ולו לרגעים את טעמה של התשוקה המכלה בשר ונפש??? אמנם ירודות הן תשוקותינו, קטנים ונמוכים מאוויינו, עושר וקנין, הנאות גוף, כבוד – ודי לנו בזה. המר המרנו את התשוקה הגדולה, הקדושה הפנימית לאלקים חיים בתשוקות קטנות, רבות ונאבדות. פרטנו את החיות האמיתית הנצחית בפרוטות נלעגות של שמחת רגע. אמנם תשוקת הלב- בוערת ומכלה ללא הרף. האדם המשתוקק לעולם החולף מכלה גופו, ממונו, וימיו. התורה מכוונת את תשוקות האדם לבורא – וע''י השתוקקות זו מכלה האדם את קטנותו מגבלותיו והבליו. ע''י התורה האדם נהפך לזך ומטוהר נאצל וקדוש, חופשי מרעבון תאוותני. אמרו חז''ל – ''ישראל אורייתא וקב''ה חד הוא''. שפירושו, עם ישראל ע''י התורה (אורייתא) מתקרבים לבורא ומתאחדים איתו.

מורמים הם מכל שאר הבריאה, כי התורה איננה חכמה כשאר החכמות, אלא חכמת חיים היא, יוצרת ומהווה היא את החיים, מֶלַבָה בקרבנו את התשוקה להדבקות, להתאחדות עם הרוח. עתה יובן כיצד דור אחרי דור עמדו היהודים מול אומות גדולות ומאימות כאשר הם נשרפים ומעונים, כאשר הם שורדים את מאורעות ההיסטוריה ולמעשה הם היחידים שנשארים מבין אותן אומות. ואם ישאל השואל מדוע אינו חש כמיהה זו (לרוחניות), נענה לו במשל לאדם העומד מול השמש כשעינו האחת סגורה ומול עינו השניה ממש בקירוב מחזיק הוא מטבע, למרות גודלה של השמש וקוטנה של המטבע הוא לא יראה את אור השמש, וזאת מכיוון שהמטבע קרובה לעינו, ככל שירחיק את המטבע כך יבחין ביותר אור. הנמשל הוא אורו של הבורא אשר לא ניתן לראותו בעודנו סבוכים בכבלי החומר, בהנאות הגוף וממון, רק כשנרחיק את המטבע ואף בקמעה נוכל ליהנות מהאור הגדול. תפקיד התורה הוא לסייע בידינו במלאכה זאת בעבור נבחין ונדבק בשלמות ועי''כ נתמלא כח אשר ינחה אותנו להתרומם מכל מאורעות חיינו.