המוזיקאי אורי ברנר: "אמא ראתה אותי עם הטלית וכמעט התעלפה"

"אמנות ויצירתיות אמיתית לא יכולות לעבור דרך תבניות רנדומליות. אחד הוויכוחים האישיים שלי עם המוזיקה בת זמננו הוא שהיא מבוססת על תבניות רציונאליות מדי, כאלה שנתמכות פחות על ידי רגש ויותר על ידי נוסחאות מתמטיות. בעיני זו אינה אמנות אמיתית. הרכב חווייתי-תחושתי זה חלק אינטגרלי ממוזיקה והלחנה. אם אין לך את ההרגשים האלה, אתה עוסק באמנות 'אחרת', בציפור משונה שאין לה קשר לאופן שבו אמנות אמיתית צריכה לבוא לידי ביטוי".

בילדותו התעניין המלחין והיוצר אורי ברנר בתחומים שונים: ביולוגיה, זואולוגיה וציור היו בראש מעייניו, ובשלושתם התמקצע והפך לידען אמיתי, עוד בגיל צעיר. אולם כמי שגדל במשפחת מוזיקאים מוסקבאית מעטירה, לסב שהיה חצוצרן ראשי בפילהרמונית של קייב ואב שהלך בדרכו – נדמה שיותר ממה שהוא בחר במקצוע, המקצוע בחר בו.

כבר בגיל ארבע החל ברנר (41), כיום נשוי ואב לארבעה מקריית יערים - לקבל שיעורים פרטיים על פסנתר, ואף הפגין יכולות מוזיקליות פנומנליות על קלידיו. כשבגר, היה ברור שהכיוון הוא בית ספר למוזיקה. בתקופה זו היה פיוניר (חבר בתנועת נוער קומוניסטית שמתחילה בבית הספר היסודי) גאה, אם כי הלחץ האידיאולוגי שהופעל עליו בבית ספר זה – היה פחות בהרבה מבבתי ספר רגילים. כך למשל, לא נדרש ללמוד את תולדות המפלגה הקומוניסטית, כמו רבים מחבריו.

עד גיל ההתבגרות התנהג ברנר כקונפורמיסט – צעד בתלם ועמד בציפיות ההורים והמורים. יום אחד, השתנה הכל. "היינו עושים בדיחות בין החבר'ה, 'מצפצפים' על האידיאולוגיה ועושים דברים בדווקא. מתוך זה צמח עניין בדברים אלטרנטיביים כדוגמת סרטים אמריקניים או עיסוק בפילוסופיה ושאלות דתיות, שהיו אז אסורים בתכלית האיסור". באותם ימים, הנצרות ברוסיה תפשה תאוצה והפכה להיות מאוד פופולארית. כך מצא עצמו ברנר שוקע בספרי הגות של פילוסופים נוצריים, ומתקרב ביתר שאת לחוג של כומר אורתודוכסי, שלמעשה היה יהודי משומד ר"ל. בסופו של דבר נרצח הכומר ("דמות מרתקת וטראגית") עד היום לא ברור על ידי מי – הק.ג.ב או הנוצרים.

קרבתו ליהדות לעומת זאת, הגיעה מן הדלת האחורית ובאופן שכלל לא ציפה לו: היה זה כשלמד בחוג לתולדות המוזיקה, שהועבר על ידי פרופסור אלכסנדר קושניר. "החיפוש האישי שלי אחר האמת היה תהליך דינאמי ולא חד ממדי. כמי שהגיע ממשפחה תרבותית ו'מיוחסת', והוכיח עצמו מבחינה לימודית במספר מסגרות – הייתה לי את הפריווילגיה לחפש מורים כלבבי. לפרופ' קושניר הגעתי לאור המלצות רבות שקיבלתי, אך יש לציין שלא מיד התחברתי אליו. הוא היה מסוג המורים הגאונים, שהם כל כך מוכשרים עד שהם מסוגלים להנחית על תלמידיהם 'מבול' של ידע פילוסופי והיסטורי, ו'לשחק' עם הידע הזה כאוות נפשם. אותי זה קצת הרתיע בהתחלה וחוויתי סוג של התנגדות פנימית אליו". עם הזמן, וככל שהיטיב להכיר אותו - הבין ברנר כי קיבל מתנה משמיים, מורה בחסד עליון. "בחלק מהשיעורים שלו, ממש הרגשתי שהוא מדבר אליי בלבד ומעניק לי כעין שיעור פרטי. יום אחד, הגעתי אליו וביקשתי לנגן באוזניו מספר דברים שהלחנתי. הוא היה מאוד תקשורתי, ושיתף פעולה. לאחר מכן, נוצר סוג של קשר אמיתי בינינו. לאט לאט למדתי את האדם שעומד מאחורי החזות הנוקשה, והערכתי מאוד את הידע ואת אופן הלימוד שלו".

הפרופסור היהודי שרצה להקדיש חייו לנזירות – חזר בתשובה

דרך המוזיקה הגיעו השניים לא פעם, לדיבורים פילוסופיים על תכלית החיים ומהותם. כמו ברנר, גם פרופ' קושניר תר אחר מסגרת נכונה שתיתן ביטוי לנטייה 'הדתית' שחש בתוכו פנימה. גם הוא חקר את הנצרות לעומק, ובשלב מסוים אף שקל להקדיש עצמו לנזירות. "השאלה האם יש אלוקים, לא הייתה קיימת אצלו", מסביר ברנר בחיוך, "השאלה הייתה אחרת לגמרי – איך נכון להביא לידי ביטוי בפועל, את האמונה שלו. כשאני פגשתי אותו, הוא כבר היה נטוע עמוק בתוך היהדות, למרות שהדבר לא התבטא בחיצוניות שלו. הוא לא הלך עם כיפה וציצית, אבל הידיעות שלו ביהדות תורנית, היו רחבות מני ים. ידעתי את כל זה בזכות אחת השיחות שלנו, בה 'גילה' לי שהוא מתחיל לחקור את שורשיו היהודיים ברצינות, ואף הציע לי להגיע איתו לישיבה".

והסכמת?

"זה לקח קצת זמן, אבל עם הטיעונים הלוגיים שהוא השמיע באוזניי – היה קשה לא להסכים. הוא היה דמות בעלת השפעה גדולה מאוד, לא רק עליי – כי אם גם על הרבה מהחברים שלי, שגם הם הצטרפו בבוא הזמן לברנז'ה שלנו – התקרבו ליהדותם והתחזקו ברוחניותם". על החוויות הראשוניות שלו בתוך היהדות ועל המידע שנחשף אליו באותה תקופה אומר ברנר כי "זה הרגיש כמו חדר שלא פתחו בו את החלון במשך שבעים שנה, והנה – משב רוח מרענן וחיוני, נכנס אל תוכו ומחייה את הכל".

אצל פרופ' קושניר למד ברנר במשך שנתיים, במהלכן התחזקה אמונתו פלאים. לאחר מכן, עזב את רוסיה ביחד עם אמו לטובת לימודים גבוהים באוניברסיטה בגרמניה והיה חבר בתזמורת הסטודנטים, כנגן בסון ראשון. ודווקא שם, כשביקש להמשיך את קו ההתחזקות הרוחנית אותו התחיל עם פרופ' קושניר – החלו לתקוף אותו הקשיים. המורה היפני שלו היה קתולי אדוק, ומהר מאוד קלט את 'הקטע' של התלמיד היהודי שלו. "הוא ידע שאני שומר שבת, ולא פעם שמעתי ממנו התבטאויות אנטישמיות. הוא אמנם רצה אותי בתור התלמיד שלו, אבל עשה לי בעיות בגלל העניין שלי ביהדות שורשית".

אז מה עשית?

"עם או בלי קשר לאותו מורה, בשלב מסוים הייתי חייב לבחור בין קריירה לבין הדברים שאני מאמין בהם. אמי סידרה לי אודישן אצל אחד הפרופסורים הגדולים ביותר שיש, שקבלת תעודה שלו פותחת את כל השערים כולם, אבל בסופו של דבר ויתרתי על האודישן הזה ופרשתי בשיא".

למה בעצם? הרי יכולת לשלב בין שתי האהבות האלה – יהדות ומוזיקה.

"מבחינה פנימית, ידעתי שלנגן בתזמורת זה לא העניין שלי. זה לא שלא אהבתי לנגן בתזמורת, פשוט ידעתי שזו לא התכלית שלי. בשלב ההוא, הרגשתי שמה שהכי נכון לי, זה להתחזק ברוחניותי ולגלות מי אני באמת".

על ברית המילה שעשה בגיל 17: "אפילו הפרופסור היה שם"

נחזור קצת אחורה בזמן. שבועיים לפני שעזב את מוסקבה לטובת הלימודים בגרמניה, נפתחה ישיבתו של ר' משה סולובייצ'יק, שהיה דמות מאוד מכוננת בקרב יהדות רוסיה. ברנר היה אז צעיר בן 17, וביקר שם כמה פעמים. "אבל הביקור בישיבה לא הותיר בי רושם", הוא אומר בחצי חיוך. "לפחות לא כמו שהשאירה בי הדירה המחתרתית במוסקבה, שהפרופסור שלי דאג לסדר לי". נוכח תמיהתי, ממשיך ברנר ומבאר את כוונתו: "אני זוכר שנכנסנו לבניין חשוך, והתדפקנו על דלת של איזו דירה. כשפתח את הדלת אברך צעיר, הרגשתי כאילו בזה הרגע נכנסתי לממד מקביל, שלא שייך לעולם הזה: ראיתי שם חרדים עם זקנים ופאות, לבושים בבגדי שחור-לבן ואפופים במסתורין של קדושה. שם יצא לי להכיר אנשים 'ברומו של עולם', והם אלו שהשפיעו עליי בכל הפעולות הרוחניות שלקחתי על עצמי".

יום אחד, נתן לו אחד החברים מאותה 'מחתרת' - טלית קטן במתנה. "כשהגעתי הביתה והראיתי אותה לסבתא, היא חייכה ומיד אמרה: 'אני זוכרת שאצלנו בכפר, הגברים היו הולכים ככה'. אמא שלי לעומתה, כמעט התעלפה. היא גדלה על ברכי הנאורות, ובעבורה – המילה 'יהודי' הייתה מילה גסה. לא רק משום שבילדותה סבלה על בשרה מגילויי אנטישמיות אלא פשוט משום שהאמינה, באמת ובתמים, שאין דבר כזה 'דתי'. דתי זה שייך לתקופת החושך, ואנחנו חיים בתקופה מתקדמת. נאורה".

אז איך התמודדת מולה?

"זה לא היה קל, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לעמוד על שלי. באותו מעמד תכננתי להגיד לה שבכוונתי לעשות גם ברית מילה, אבל אחרי התגובה הנסערת שלה, פחדתי ולא הפסקתי לחשוב על ההשלכות".

לבסוף הלך עם הרצון שלו עד הסוף, וביחד עם עוד 17 נערים ומבוגרים – עבר ברית מילה 'הלכתית' על ידי מוהל יהודי-אמריקני, שהגיע במיוחד למטרה זו. ברנר מספר כי הכל התחיל כהתערבות בינו לבין חבר נוסף, האם יהיה מסוגל לעשות את זה. הוא בכלל התכוון שזו תהיה בדיחה, ולא תיאר לעצמו שהסוף יהיה אמיתי כל כך. "היינו באמצע יום לימודים רגיל, אבל ההתערבות הזו הובילה אותנו לקחת מונית ולנסוע היישר למקום שבו עבד המוהל. היו שם המון שולחנות עם אוכל, ושורה ארוכה של אנשים שחיכו לתורם". באמצע כל זה תקף אותו פחד גדול, אך לעזוב - היה כבר מאוחר מדי. כי את מי אם לא פרופסור קושניר – פגש שם, באותו מעמד נשגב? "שאלתי אותו, 'מה אתה עושה כאן?', והוא אמר 'בדיוק מה שאתה עושה'. צחקנו. הוא היה כבר מבוגר, ובכל זאת לא ויתר על הזכות לעשות ברית מילה ולחיות את שארית חייו כיהודי אמיתי. כשהגיע התור שלי, שמחתי לגלות שאני מספר 18. תוך שעה כבר היינו בחוץ".

כשהכל הסתיים, אזר אומץ והתקשר לאמו. "לא ידעתי למה לצפות אחרי שאמרתי את זה. הייתה שתיקה קלה מצדה ואז שמעתי אותה אומרת בקול שליו, 'נו מילא, שמעתי שזה טוב לבריאות'. לא האמנתי שזה קורה לי. הרגשתי צורך לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה', כי אין מילה טובה יותר לתאר את מה שהתחולל שם. כולם הכירו את אמא שלי ופחדו ממנה. ידעו שאם היא אומרת משהו, זה בבחינת 'ייהרג ואל יעבור'. כך שהנס שלי באותו היום היה כפול ומכופל".