כוח של התחלה

כח רצון הוא כוח אדיר שמלווה אותנו בקסם של התחלה. כל התחלה חדשה מביאה אתה בשורה, סקרנות, הילה מיוחדת שגורמת לנו לגייס מתוך תוכנו את מיטב המשאבים והכוחות. אנו נמצאים בימים עצומים של סוף שנת התשע"ה מצד אחד, ובימים קסומים של תחילת שנת הלימודים מצד שני. ימים שבהם כל אחד מתמלא ברצון גדול לעשות את הטוב ביותר שביכולתו, למצות באופן המקסימלי את הפוטנציאל שגלום בו, ולהצליח.

ביום הראשון ללימודים בשנה שעברה פגשה טובה את רחל. טובה היא מורה, ובאותו יום היא הרגישה שחוקה ועייפה. היה זה יום אחרי ניתוח ארוך ומורכב שעבר אבא שלה. היא היתה ליד מיטתו במשך עשרים שעות רצופות, נתונה במתח עצום. לאחר עשרים השעות האלו הגיעה הביתה, הצליחה להיכנס למיטה לחצי שעה, וזהו. השיעור היה מוכן כבר קודם לכן. זה שיעור ראשון ליום ראשון של שנת הלימודים. זה שיעור מיוחד והיה לה העול להכין אותו מראש. מיד כאשר נקבע הניתוח ליום שלפני תחילת הלימודים, היא השקיעה מזמנה ודאגה שהתיק שלה יהיה מוכן, רק 'לבוא ולקחת'. אבל בינינו, אין ממש דבר כזה בעולם, רק 'לבוא ולקחת'. תיק לעבודה צריך לגייס עם כוחות פנימיים, עם התלהבות ועם רצון. אבל כאן היתה מציאות מוכתבת מאת השי"ת, ולא היתה לה ברירה. ברור היה לה שתפקידה בעולמה הוא כיבוד הורים מתוך מסירות. עליה להתייצב ליד מיטת אביה ולהיות עמו בשעות הגורליות האלו. לא שהיא מסוגלת אחרת. אבל במלוא האחריות שמפעמת בה תמיד, היא הכינה את כל מה שדרוש.

בשעת לפנות בוקר הסתיים הניתוח ואבן ענקית נגולה מעל הלב, מותירה עוד חששות חדשים, ותקווה לשיקום מוצלח. טובה ראתה את אבא שלה מתחיל להקיץ מן ההרדמה, מנסה להתגבר על חומרי ההרדמה שמזמינים אותו שוב לשקוע בשינה עמוקה. היא הצליחה לראות אותו, לדבר אתו. "אבא, היום מתחילים בבית הספר את הלימודים", היא אמרה לו. אבא שלה שמע וברך אותה: "זה יום גדול מאוד, היום הראשון ללימודים, שתהיה לך הרבה הצלחה!" טובה התרגשה, איך אבא שלה זוכר אותה, אכפתי כלפיה, מכיר בהתרגשויות הקטנות של החיים, אפילו אומר שזה יום גדול.

אבל היא עצמה דווקא לא הרגישה את גדולתו של היום הזה. היא חשה כה רחוקה ונזופה כאשר עזבה את מתחם בית החולים. רצתה להיות שם, ליד אבא שלה, בשעות המשמעותיות האלו. לראות שהוא מתאושש, שהוא מצליח לרדת מן המיטה. אבל יש לה תפקיד. כמחנכת עליה להתייצב ביום הראשון של הלימודים בכיתה, ולפתוח את השנה. איפה ההתלהבות? היא ניסתה לחפש. איפה ההתרגשות? היא ניסתה לגייס. אבל זה לא היה בה. היא לפחות נחה מעט, שתתה קפה חזק, לקחה את התיק עם השיעורים המוכנים והדפים המצולמים, ויצאה.

לא כך צריכה מורה להיראות ביום הראשון, נזפה בעצמה. אבל זה מה שנגזר עליה היום. לא היא בחרה את התאריך של הניתוח. ועכשיו היא מקווה לכוחות שמימיים שיעזרו לה להתגבר על העייפות הנוראה, על המועקה שעוד נותרה בלב, על החששות, ולהיות עם התלמידות שלה ביום הגדול שלהן.

עלתה לאוטובוס העירוני. כל כך הרבה תלמידות בתלבושת אחידה ובוהקת, כל כך הרבה תלמידות עם פטפוטים נרגשים ואווירה נלהבת. באוטובוס היא פגשה את רחל. צביטה עמוקה נצבטה בה בעומק הלב. רחל התאלמנה לפני שלושה חדשים. טרגדיה קשה שפקדה את כל השכונה בהלם נורא. פטירה כה פתאומית ומחרידה. והנה רחל. טובה נגשה אליה וברכה אותה לשלום. רחל חייכה לעומתה ואמרה לה: "יש קסם גדול ביום הראשון של הלימודים, ממש קסם מיוחד באוויר".

טובה היתה המומה. כך אומרת רחל? קסם גדול ביום הראשון של הלימודים? האומנם מצליחה רחל לראות מבעד לעיניה המצועפות את הקסם המיוחד שבאוויר? התבוננה בה וראתה שעיניה אכן מתבוננות בכל התלמידות שפוקדות את האוטובוס, בעין טובה וממוקדת, בהסתכלות מכילה ואוהבת. כמה מיוחדת היא רחל, כמה גיבורה ונפלאה.

רחל, אם את רואה את הקסם ונרגשת, אם את מתייחסת להתלהבות של התלמידות מסביב, אז זה מחייב אותי. טובה התנערה מן החומה שבה היתה בצורה, והשתדלה גם היא לחשוב על התלמידות שמתחילות היום יום חדש. היא הגיעה לבית הספר עם רצון חזק להיות שם, באמת שם, באכפתיות ובהתרגשות פנימית. והצליחה.

בטח היתה זו סייעתא דשמיא גדולה, עם כוחות מלמעלה שנשלחו אליה. היא ראתה את  הילדות הנרגשות, את הרצון האמיתי שמפעם בהן, את השאיפות הגדולות שקורנות מתוכן, ונסחפה.

אחר הצהרים הגיעה שוב לבית החולים, אל אבא שלה. "בטח היה יום מיוחד", הוא אמר לה. "כן", היא אמרה בכנות. "ראיתי את הילדות הנרגשות, את הרצון הגדול שלהן להיות טובות וגם הפעם נמס לי משהו בתוך הלב".

יש עוצמה אדירה ברצון של אדם להיטיב. יש עוצמה כובשת בנכונות ובשאיפות שמפעמות בנשמה יהודיה. וזו העוצמה שיש ביום הראשון. הרצון הפנימי להצליח הוא הכובש, הוא זה שיוצר את הקסם הנפלא באוויר.

מה נקראת הצלחה?

שאלנו דמויות שונות הקשורות להתחלה הקסומה של השנה, מה היא בעיניהן הצלחה.

יוכבד, מנהלת בית ספר יסודי במרכז הארץ משיבה: "להצליח זה לשוות נגד העינים את הקדוש ברוך הוא. להחליט החלטות מתוך יראת שמים פנימית ולעשות את הטוב והישר בעיני אלוקים". יוכבד מדברת מתוך מצפון ער שמנחה אותה כל הזמן. בתפקידה המכריע היא כל הזמן מזכירה לעצמה כי יש דין ויש דיין, ומייחלת לעשות את הטוב והישר גם בתוך עומס מכריע ולחצים רבים.

ציפי, עולה לכיתה ז': "להצליח במבחנים". תשובה קצרה וכה תלמידתית. דווקא ציפי ילדה מצליחה בלימודים, שעד היום קצרה ציונים מעולים. בכל זאת הם לא באים לה מן השרוול אלא בעמל וביזע. ציפי מקווה שתהיה לה ברכה בעמלה ותמשיך להצליח. זה חשוב לה.

דבורי, תלמידה עולה לכיתה ט', משיבה: "להצליח זה נקרא להשתלב בחברה החדשה בתיכון. להיות חלק ממה שקורה, ולא להישאר בצד".

דוק מסוים מעיב על עיניה שעה שהיא מדברת. דבורי המקסימה, תמיד רוצה כל כך להיות חלק, אך בינתיים אף פעם היא לא ממש הצליחה. תמיד עמדו בדרכה קשיי התקשורת שלה. היא אינה יודעת אף פעם מה בדיוק אומרים. היא לא מצליחה לשלוט במדויק בכללי החברה הבלתי כתובים. ועכשיו, מול ההתחלה החדשה, היא רוצה כל כך. תגידו לי אתם, הרצון שלה לא נוגע עמוק עמוק בתוך לבכם?

שולמית, אם לשלושה בנים דיסלקטיים, משיבה: "להצליח זה שיהיה לנו כוח להמשיך לקדם אותם עד שיקראו היטב. שבענו משיטות, ניסינו דרכים רבות כל כך, הלוואי שלא נתייאש. שנהיה שליחים נאמנים לתת לילדים שלנו את היכולת לשקוד על התורה הקדושה".

הרב ראובן, ר"מ בישיבה: "לא להתרגז, לא לפעול בחוסר שיקול דעת". התלמידים הצעירים לפעמים מאתגרים אותו כל כך. המטרה שהוא מציב לנגד עיניו היא להתגבר על הכעס, ותמיד לפעול מתוך מסירות ואהבת ישראל.

איציק, עולה לישיבה, משיב: "שיהיה לי כוח לקום". שתי עיניו בוערות בשעה שהוא אומר זאת. ממש בוער לו להצליח לקום. זו נקודת התורפה שלו. איציק הוא נער נפלא, מלא ברצון טוב, אוהב את התורה ורצוי בין החברים. אבל לקום מוקדם, זה תמיד היה הקושי שלו. לצאת מתוך השמיכה ולא להתהפך לצד השני. זה דורש ממנו כוחות אדירים ותובע ממנו להתגבר כארי. הוא מקווה בכל מאודו שבשנה הבאה יהיו לו הכוחות האלו, אמן.

דיתי, עולה לכיתה ו', משיבה: "שלא יוציאו אותי מן הכיתה". נשמע לכם פשוט? אז מסתבר שזה בכלל לא. דיתי היא תלמידה בבית ספר, מסוג הילדות הנפלאות שלא נולדו עם נטייה לחבוש את ספסל הלימודים. דיתי קופצנית כל כך ומוחה שופע אלף רעיונות מיותרים בכל רגע. באבחון הגדירו את הקושי שלה בהגדרה מקצועית, קראו לה בשם די ארוך ולועזי והציעו גם התערבות תרופתית. הרופא אמר שזו לא חובה, ויכול להיות שעם השתדלות אפשר לוותר על התרופה. בינתיים מעודדים הוריה של דיתי את ההסתדרות בלי. ודיתי מוציאה המון כוחות כדי להשתדל. לא תמיד זה מצליח, לפעמים קופץ לה. ממש כמו גזים בכוס של קוקה קולה... קופצים לה רעיונות, פטפוטים, היא מתרוממת לה כך באופן פתאומי מן הכיסא, וזה קשה לה נורא לעצור. היא לא מבינה איך החברות שלה יושבות שיעור שלם ומסכמות את השיעור בשקידה. אמרו לה שאין להן את 'זה' שמקפיץ אותה, אבל היא לא ממש מצליחה לדמיין איך זה יכול להיות. מגיע יום ראשון ללימודים של שנה חדשה. היא כל כך רוצה לשבת בשנה החדשה כמו ילדה טובה, קשובה, רצינית, אחראית. ילדה שכולם משבחים אותה, שהמורות מרוצות ממנה, שלא מוציאים אותה החוצה! היא שונאת להיות במסדרון, להרגיש לא מוצלחת. היא מייחלת להיות ילדה רצויה ומצליחה בתוך השיעור בכיתה.

מגיעה המורה ביום הראשון ומדברת על שאיפות. הלב של דיתי כמעט יוצא ממקומו מרוב התרגשות. זה בדיוק מה שהיא מרגישה! השאיפה הגדולה הזאת! העוצמה העצומה שבקרבה! האם היא באמת תעמוד לה? דיתי מרגישה שהתקווה הענקית גדולה ממנה, כמעט מתפרצת מתוכה בקול רעש גדול. תקווה אדירה, שרק לא תתנפץ.

אנשי החינוך מגיעים אל הכיסא שלהם, מול כיתת ילדים / נערים. גם לבם מלא בשאיפות גדולות, והשאיפות שלהם פוגשות בשאיפות של תלמידיהם. בטח יש כוח לרצונות האדירים האלו, בטח שהם נחשבים ואהובים בשמי שמים.

וכך מתחיל היום הראשון - המחברות הבוהקות, הציוד החדש והטרי. העיניים הבורקות.

איך אוזרים את העוצמה הזאת שתישאר? איך אורזים אותה שתישמר?

הכה על הברזל בעודו חם

יש רגע כזה שבו הברזל חם ולוהט. הרגע הזה הוא הנכון ביותר כדי להשפיע עליו. ברגע הזה אפשר להטות אותו לכל צד, אפשר ליצור ממנו צורות מגוונות, כי ברגע הזה הוא נתון לשינוים. כך מגיעים התלמידים בתחילת השנה, כמו ברזל חם ורך, נתון לשינוי, נכון להתגמש. זה הזמן להרעיף עליהם את מה שאפשר.

מה אפשר?

בזמן שבו הברזל חם והלב פתוח, כדאי להציב את הכללים החדשים. אז אפשר לשלב את זה בתוך האווירה החגיגית. לספר מה דורשת השנה החדשה ומה לעומת זאת היא מציעה. להתלהב עם התלמידים הנכונים לאתגר, לשמוח אתם במשימות החדשות שהשנה החדשה מציבה להם. נכון, נידרש להשקיע יותר מבעבר. הילדים שמחים בזה. הם מוכנים לזה. הם באו בהתרגשות בגלל זה.

מורים חכמים מציבים את כלליהם ביום הראשון. לא בצורה של מלחמה ולא בצורה של איומים. להפך: בדרך של שמחה והתלהבות. הנה גדלנו, והתרוממו גם הציפיות. הנה בגרנו, ואנו מתכבדים גם בדרישות בוגרות. השמחה וההתלהבות נרתמים לצורך הזה ונותנים כוח לעמוד במשימות החדשות.

הטרמה

תלמידים מתקשים יכולים להיתרם בצורה מיוחדת מהטרמה. ועכשיו עוד לא מאוחר. יש לכם ילד מתקשה שרוצה להצליח? תנו לו הטרמה נכונה לקראת שנת הלימודים. מה זה אומר? אפשר להטרים לילד את הידע בגמרא שיתמצא קצת במה שקורה. אפשר לתת לילדה מושגים שקשורים לחומר העתידי בחשבון. ילדה שתגיע מוכנה, תבוא עם ביטחון עצמי מסוים ותרגיש שליטה בחומר ובמושגיו. רצוי מאוד להשקיע בעניין הזה מחשבה. לא כל ילד זקוק להטרמה. ילדים בעלי בעיות קשב יכולים לקבל מכך תועלת מרובה. כך למשל נהגו הוריה של יעלי. הם נתנו לה סדרה קצרה של שיעורים פרטיים בחופש שלפני כיתה ד'. הם ידעו שליעלי קשה להקשיב, ומצד שני היא רוצה כל כך להצליח. הם בקשו ממורה פרטית שתספר לה את קורות הנביא שהיא עתידה ללמוד ותחשוף אותה לתרגילים בחשבון. הילדה הגיעה לכיתה ד' אחרי סדרה של שנים עשר שיעורים בסך הכול. אבל השיעורים האלו עשו את ההבדל הגדול! המורה בכיתה החמיאה לה, יעלי הרגישה שהיא מתמצאת בחומר. היא ענתה תשובות נכונות, והחברות בכיתה החזירו לה באהדה ובהערכה. יעלי הרגישה שהיא פשוט חרוצה. הביטחון העצמי שלה השתפר ועלה, והיא החלה להאמין ביכולותיה. בתוך שנת הלימודים לא קבלה יעלי עזרה, היתה זו זריקת המרץ של ההתחלה שעמדה לה גם בהמשך.

חוויות הצלחה

אנשי חינוך חכמים מוצאים את נקודות ההצלחה כבר בשלב הראשון של הלימודים. משתדלים כל האפשר למצוא בתלמידים נקודות של אור ושל יכולת. התלמידים שותים בצמא את השבחים ומקבלים את העידוד הזה בשתי ידיים. "ענית תשובה מצוינת, רואים שאתה יודע להבין דבר מתוך דבר". מחמאה כזו לא משבחת רק את התשובה, אלא מעניקה גושפנקא של ממש לתלמיד. אתה יודע להבין דבר מתוך דבר. הרי שאתה יש לך יכולת חשובה בעניין הלימוד! הילד זוקף את גבו, ומקבל כוח להמשך.

"את מקשיבה כל כך יפה, יש לך יכולת להתרכז ולהשקיע". הילדה שומעת את הדברים, גם אם לא 'נאה' לה להביע כלפי חוץ את התלהבותה, הרי שבפנים נקלטה כל מילה כמים חיים על אדמה יבשה. כולנו צמאים למילים טובות, וילדים ששומעים מן המורה החדש מילים של כוח, נמלאים בעוצמה. זה בדוק.

שולי היתה תלמידה בקושי תלמידה. לימודים לא ענינו אותה כהוא זה. היא תמיד חכתה רק להפסקות ולטיולים, לחופשים ולשיעורים שנופלים. לימודים לא דברו אליה וגם לא להוריה. כך היה עד כיתה ז'. כאשר הגיעה לכיתה ז', ביום הראשון היו מחברותיה עטופות בדייקנות. את זה עושות הרי כל התלמידות. ביום הראשון עוד כולן מקשיבות. ביום הראשון עוד כולן חגיגיות. המורה החכמה ביודעין או שלא ביודעין עצרה ליד שולחנה ואמרה: "אני רואה על המחברות שלך את החריצות שלך. את עטפת אותן לבד? זה סימן שאת דייקנית ומשקיענית. אני אוהבת כאלה תלמידות". לא נוכל לדעת כמה התמצאות וכוונה היו במילותיה של המורה היקרה הזאת. אך נוכל רק לדעת את מה שספרה שולי ברבות השנים: "המורה הזאת במילים שלה לקחה אותי מן הכוכב הרחוק שבו הייתי, אל עולם הלימודים. היא פשוט אמרה את זה בביטחון כזה ששכנע אותי. היא טענה שאני משקיענית! שאני דיקנית! נסחפתי והחלטתי לתת לזה צ'אנס. אצל המורה הזו התחלתי פשוט להיות חרוצה. הקשבתי  לה, הכנתי לה שיעורי בית. חיכיתי למילותיה הטובות. והיא לא אכזבה! היא המשיכה להאמין בי. באחד השיעורים בשבוע הראשון הצבעתי. עניתי תשובה פשוטה והיא שוב אמרה בחיוכה החם: 'רואים שאת ילדה משקיענית. זו תשובה עם חשיבה'. כך במילים שלה היא רתמה אותי לעולם הידע והלמידה. המשכתי להשקיע ולהתקדם, וכל הידע שאגרתי בשנות הלימודים – הכול רק בזכותה".