אנחנו בעצם לא לבד: משמעות הבדידות בתשובה

איך אנו שוב ושוב מפספסים הזדמנויות לדבר כה יקר, כמו תשובה אמיתית? הרי יש לנו אפילו פסוק המתרה בנו: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". מפסוק זה אנו למדים, שאל לנו לחשוב שצריך חיפוש מעמיק, או שמא הדבר אינו בגדר הטבע ונצטרך לחכות לעידן הטילים והחלליות למיניהן כדי להגיע השמימה. אין הדבר כך, כי קל הוא הדבר ואנושי, ומעל הכל, טבעי הוא הנס הגדול הזה שנקרא בפי כל "לעשות תשובה שלמה". אז מה גורם לאובדן, לשיתוק האוחז בנו מול הדבר הנפלא הזה, "תשובה"?

בואו נחשוב יחד, מהו הרגש הראשון האוחז בנו בשעת "מעשה התשובה"? מהו אותו רגש יסודי המפזר ערפל כבד על כל מערכת התשובה הזאת? יש כאן רגש שלכאורה משתק אותנו, אך הוא מהותי לכל התהליך ולהבנתו: רגש הנקרא בדידות.

ברגש זה יש משהו משתק, לא בריא, לא פורה. לרוב, אם מדברים על בדידות עם מישהו, אזי כבר פרקנו את הבדידות ואת הרגש עצמו, כך שלמעשה תיקונו של רגש הבדידות הוא לכאורה כאשר אנחנו ממש נמצאים שם – דהיינו בבדידות באמת.

אספר סיפור: לאחר נחיתת אונס באוקיינוס הפסיפי, מצא עצמו יהודי דתי על חוף נידח, ניצול יחידי מבין הריסות מטוס בדרכו ללוס אנג'לס. לשווא חיפש ניצולים אחרים מבוקר עד ליל, זה היה סדר יומו על האי, לחפש עוד בני אדם על חתיכת האדמה הזו שבה הוא נמצא, עד היום שבו יינצל בעצמו.

כמה זמן, להערכתכם, צריך לעבור עד שיחדל היהודי מחיפושיו? מתי אמור הוא להרים ידיים, ולהבין כי אין עוד ניצולים מלבדו? הרי כאדם דתי, מהרגע הראשון בו נשאר עיניו השמיימה, לא הרגיש שהוא לבד. הרגש הראשוני ביותר במקום ובנסיבות האלו הוא שאינני לבד, אלוקים איתי ויעזור לי, ישלח לי צוות חילוץ כלשהו ואצא מזה, ולא אהיה לבד יותר. אנו רואים כי מצד אחד עומדת הבדידות, אני לבד כאן ואלוקים עמדי. ורגש שני שאינו נותן מנוח, שאיני יכול להיות לבדי, והיכן שאר הניצולים?

(צילום: פלאש 90)

תשובה היא לקיחת נשימה עמוקה של רגש אהבה ואינטימיות. להיות לבד זהו המצב והרגש העוצמתיים ביותר שיש, אין לו, ולו לשנייה אחת, תחליף. הוא הרגש המהותי ביותר לאדם, ממנו צומחים חיים שלמים של נתינה אמיתית, וכל השגת האחר מתחילה משם. צריך להזהר, להבחין בין להיות בודד ובין להיות אגוצנטרי. לאחד יש אלוקים ולשני לא. רגש התשובה הוא במהותו רגש חיובי של בדידות.

זוהי בדידותו של האדם מול עוצמת אהבתו של הקב"ה. זהו הכוח הנותן לנו תקווה שיש עוד בני אדם בעולם שחיים מעוצמתו ואהבתו של הבורא. זהו אותו רגש עצמי ועצמתי שייקח אותו משם חזרה לעולם שכולו טוב.

כשתינוק נולד, כולם מחכים לצרחתו, וזהו סימן שהוא חי ובועט. התינוק צורח: "אל תשאירו אותי לבד!". כשאדם הולך מן העולם, הוא עושה זאת בדממה דקה – איני לבד בכלל. כתיבה וחתימה טובה, אמן.

הרב גד זרביב הוא רב בית כנסת ׳׳זרע אמת הבאים ישרש׳׳, תל אביב