כשזה לא זה - זה לא זה. נקודה

אם להיות כנה - גם כיום, אחרי תהליך שידוכים ארוך ומפרך בן 10 שנים - אני עוד לא ממש יודעת מה כן. אבל בינינו, זו הדאגה הזניחה יותר שלי. הדבר שהכי מפחיד אותי בכל התהליך הזה של השידוכים, הדבר שאני הכי לא יודעת איך להתמודד מולו - הוא הרגע שבו אני נאלצת לעמוד מול האמת הפנימית שלי, תחת מטח חי של טענות ובלי שתהיה לי יכולת כלשהי לגונן עליה.

כך קרה ממש לאחרונה כשבשיחה טיפוסית עם אחת החברות שלי, מצאתי את עצמי מסבירה לה מדוע אני לא רוצה להמשיך להיפגש עם פלוני, ומדוע יש הגיון בדבריי - גם אם מדובר בהחלטה שהתקבלה אחרי פגישה אחת בלבד. 'תקשיבי, אין לי שום דבר רע להגיד עליו, אוקיי? הוא חמד של בחור, חכם מאוד, נעים. הייתה לנו שיחה נפלאה, והוא ריתק אותי בצורה בלתי רגילה. ובכל זאת - משהו חסר לי'. 

'כן, אבל מה חסר? זה לא נראה לך מוזר שאת כל הזמן עוברת מבחור לבחור? חכי קצת, תני לו זמן להיפתח. אל תשכחי שגם הוא לא ממש יודע איך להתנהג ומה להגיד. יכול להיות שבפגישות הבאות תגלי אדם אחר לגמרי'. 

אז אתם יודעים מה? בניגוד לחברתי, אני לא חושבת ככה. ולא בגלל שאני חלילה חסרת אמונה או אמון במי שאמר והיה העולם. הרי אני סמוכה ובטוחה שהוא יכול לברוא כאן הכל בכל רגע נתון, ולהצמיח יש מאין בלי שום בעיה. אז נכון, גם הארץ הייתה תוהו ובוהו לפני שהאדם הגיע ונצטווה להתפלל עליה כדי שהיא תצמיח עשב וירק, אבל אל תשכחו שיש המון סוגים של צמחים, וכל צמח זקוק לסוג אחר של אדמה - כדי לגדול ולהתפתח.

במילים אחרות, מה שאני מנסה לומר הוא שאפשר להתפלל מהיום עד מחר על שידוך מסוים, אבל אם זה לא זה - זה לא זה. מה הטעם להתפלל על אדם ספציפי, על קרקע ספציפית - כשאין לך מושג איך הצמח של האישיות שלך, ייקלט באדמה (לעליון) שלו?

'מה אכפת לך להיפגש רק עוד שתי פגישות? אז הרווחת כוס קפה ועוגה, והכרת עוד אדם מקסים לאוסף האנושי שלך... למה את חייבת לקחת הכל בצורה כל כך קשה?' למה? שאלה טובה שאין לי תשובה עליה. אולי זה קשור לעובדה שכבר נמאס לי להיפגש עם האנשים הלא נכונים, אולי זה קשור לזה שהווייז האינטואיטיבי שלי מתוכנת טוב מדי לשוב אל נקודת המוצא שלו, ואולי... אולי זה בגלל שאני פשוט אדם כזה. כן, בדיוק. אני אדם שקשה לו, שאין לו באמת סבלנות לחכות ולראות מה יתפתח מהזרע הקטן שזה עתה הטמין באדמה. 

יכול להיות שבמקרה הזה, הסטטיסטיקה תעבוד דווקא לטובתנו. יכול להיות שבפגישה השביעית, אני פתאום ארגיש 'ברקיע השביעי', רחוקה ומנוכרת לכל מה שאני אומרת עכשיו. הכל יכול להיות ואני לא שוללת שום דבר, באמת שלא. אבל כמה מקרים כאלה אתם מכירים? כמה? שניים, שלושה, חמישה לכל היותר? אני אישית לא מאמינה בלעשות דברים מאולצים. 

או שיש כימיה מההתחלה, או שאין. 

וזה לא קשור רק לשיחה טובה, או לעובדה שהוא היה נחמד והזמין אותי למילקשייק במקום לבקש מהמלצרית כד מים עם פרוסות לימון (הכל בהומור). זה מכלול של דברים והרגשים, שהחיבור ביניהם צריך ליצור אצלי רצון כן ואמיתי, להיפגש שוב. שהשסתום הרוחני שאוטם את הלב שלי ומונע אותו מלהרגיש משהו, ייפתח סוף סוף. שארגיש.

הרי גם הקב"ה מבקש מאיתנו את הלב, בעבודתנו אותו. שהמצוות שאנחנו מקיימים לא תהיינה רפות וחסרות חיות, חסרות הרגשים - אלא בדיוק להיפך. שנרגיש ונתרגש, על כך שזכינו להיות יהודים. זכינו לקיים מצוות. זכינו להיות קרובים לאבא שבשמיים, וזכינו לרצות לעשות רצונו. גם אני, כמו ה', מבקשת להרגיש ולהתרגש מהבית שאני זוכה לבנות לו. להרגיש ולהתרגש מהזכות הנפלאה להיות רעיה ואם בישראל. להרגיש ולהתרגש גם מהקשיים, גם היכן שלא בדיוק הולך לי לפי רצוני. להרגיש ולהתרגש מעצם ההליכה על המסלול הזה, ביחד איתו. 

אבל איך אפשר להרגיש ולהתרגש, תגידו לי, כשהלב אטום כתוצאה מכך שהוא עושה דברים שאינם מדויקים לנשמה שצועדת עמו? אם נרצה לדמות את זה לזוגיות, אפשר בדרך הלצה לומר שהלב הוא האדון והנשמה היא הגברת, והם חיים יחדיו. איך הייתם ממליצים להם לשמר את הזוגיות ביניהם, אם לא על ידי עשיית דברים שעושים להם טוב 'על הלב והנשמה?'

בסוף הצלחתי לשכנע את חברתי לעבור נושא, בטענה שחבל שזמן השיחה האיכותי שלנו, יתבזבז על דיבורי סרק - שתמיד מסתיימים איכשהו באפס אחד, לטובתה. 'אני כבר נשואה באושר', היא תמיד אומרת לי, 'אני רוצה שגם את תזכי. אני מנסה לעזור לך לעשות הפרדה בין העיקר לטפל'. אני יודעת שהכוונה שלה טובה, ואני יודעת שהיא באמת אוהבת אותי ולא הייתה אומרת דבר מה שירגיז או יפגע בי, ולמרות זאת, לפעמים זה קצת מתסכל שמישהו חושב שהוא יודע טוב יותר ממך, איך להתנהג בניסיון שהוא עצמו - מעולם לא התנסה בו.