בכוונה תחילה: דבר תורה לפרשת כי תצא

לאחר ששבו מההלוויה המעט-שמחה, שאלו השכנות את האלמנה שסבלה שנים רבות מבעל מתעלל ואכזרי, עד שהאכזריות שלו הפכה כמעט לאגדה: "את לא מפחדת מהאיום שלו שאחרי מותו הוא יצא מהקבר וירדוף אותך?"

"סידרתי אותו", השיבה האלמנה בחיוך חכם. "קברתי אותו עם הפנים למטה. שיחפור כמה שהוא רוצה, הוא אף פעם לא עוצר לשאול מה הכיוון הנכון"...

* * *

מצווה אחת ישנה בתורה, אחת בלבד, שאי אפשר לעולם לומר לפניה "לשם ייחוד" ואף לא לעשות הכנה רוחנית או גשמית לעשייתה. התדעו מה היא?

לפני כמאתיים ושלושים שנה ישבו בווילנא קבוצת תלמידי חכמים ודיברו ביניהם בסוגיות התלמוד. אחד מהם נענה וסיפר שזוכר הוא, שכאשר היה ילד קטן פנה אליו אחד מתלמידי החכמים שבעירו, ושאלו את השאלה בה פתחנו: איזו מצווה לא ניתן לקיים לעולם כאשר מתכוננים אליה.

הילד לא ידע את התשובה הנכונה, ואותו תלמיד חכם גילה לו זאת. "ברם", הוסיף אותו תלמיד חכם מבוגר, "מיצר אני שאינני זוכר את המצווה הזו ואינני יודע לומר מה היא".

נענה הגאון רבי זלמן מוואלאזין, מבחירי תלמידיו של הגאון מווילנא ואחיו של הגה"ק רבי חיים מוואלאזין ואמר: הדבר מפורש בתוספתא מסכת פאה (פרק ג' הלכה יג) בתוספת ביאור [בסוגריים]:

"מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדה, ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים [להודות לקב"ה על שזכה בקיום המצווה]. אמר לו [הבן]:אבא, מה ראית לשמוח בשמחת מצווה זו [יותר] מכל מצוות שבתורה?

אמר לו: כל מצוות שבתורה נתן [אותם השי"ת] לדעתנו, זו [מצות עומר שנשכח בשדה ויש ליתנו לעניים, ניתנה לנו] שלא לדעתנו.שאילו עשינוהו ברצון לפני המקום לא באת מצווה זו לידינו [משום שאי אפשר להתכוון 'לשכוח' עומר. כל מהותה של המצווה היא רק כאשר האדם לא התכונן כלל לקיימה ופרח מזיכרונו שיש עומר המחכה לו בשדה].

הרי הוא אומר 'כי תקצור (קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה')...קבע לו הכתוב ברכה" [התורה מסיימת את הציווי של מצווה זו, באם תקוים כהלכה, "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשי ידיך"].

זה המקום להרחיב מעט בכמה מילים על המצווה כפי שהיא כתובה בתורה להשלמת ההבנה, ונשוב להתבונן בדברי התוספתא על מצווה זו. התורה מצווה כל בעל שדה שקצר את תבואתו שישאיר לעניים חלק מן התבואה הנקצרת באופנים הבאים:

א. לקט– השיבולים הנופלות על הקרקע תוך כדי עבודת הקציר נותרות בשדה כדי לאפשר לעניים לבוא וללקוט אותן ולהתפרנס מהן. ב. שכחה– לאחר שקצרו את התבואה אוגדים אותה בצורת "עומר" (צורת איסוף לאחסון התבואה בחבילות חבילות), מי ששכח עומר בשדהו בעת הקציר ונזכר בו אחר כך, אינו יכול לקחתו אלא מותירו לעניים. ג. פאה– בסוף השדה מותירים חלק מסוים שאותו לא קוצרים והוא מיועד גם כן עבור העניים.

כפי שראינו בתוספתא, מצות השכחה ניתנה לנו רק באופן כזה שאיננו מתכוונים לקיימה כלל, ורק אז אנו יכולים לזכות במצווה נדירה זו. לכן גדלה שמחתו של אותו חסיד שנזדמנה לידו מצווה כזו וביקש מבנו שיקריב עבורו קרבנות לה' כאות תודה.

זה הזמן להתבונן: מה ביקש הקב"ה ללמדנו במצווה זו? מדוע לתת מצווה שכל כולה עוסקת במצב לא רצוי ולא מתוכנן, הרי איש לא אוהב לשכוח דברים שנחוץ לעשותם.

וזו לשון התוספתא לאחר המעשה שהביאה: "והלא דברים קל וחומר, מה אדם שלא נתכוון לזכות [במצות העומר בשדה, שהרי שכחו שם בטעות] וזכה [במצווה]- מעלין עליו כאילו זכה [כי התורה כותבת שהקב"ה יברך אותו]. המתכוון לזכות [באחת ממצוות התורה] וזכה [הצליח לקיימה בצורה נאותה] על אחת כמה וכמה"...

* * *

את המסר המרכזי כבר אמרה לנו התוספתא בעצמה: אם על מצווה שלא מתכוונים לקיימה נתן לנו הקב"ה כזה שכר – "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשי ידיך", על אחת כמה וכמה מצוות שאנו מתכוונים לקיימן.

אבל אנו צריכים גם "לשאול מה הכיוון". דהיינו, לפני שאנו עושים מצווה מסוימת, ומטבע הדברים הדבר קל יותר במצוות שאינן תדירות כלכך, עלינו ללמוד את פרטי ודיני המצווה, את ענייניה ושרשיה עד כמה שאנו מסוגלים, ואז בוודאי שנזכה לברכת ה' בכל מעשינו.