חג פסח - על שום מה ולמה?

מה אנחנו חושבים שזה: בשנים האחרונות קצת שכחנו ממהות החג, ובמקום להתרכז במה שעבורו הוא נוצר, אנחנו מתעסקים בעיקר בניקיונות, בקרצופים ובאוורור הבית. זה כמובן טוב, כל עוד הדבר לא בא על חשבון דברים אחרים, וכל עוד לא שוכחים את העניין שלשמו התכנסנו.

מה זה באמת: למהות חג הפסח יש צדדים רבים, שאותם נביא אותם על קצה המזלג בלבד. בגדול - אנו חייבים לזכור את השואה שעברה על עמנו במצרים, בדיוק כמו שאנחנו זוכרים את השואה בגרמניה. יש לה לא מעט הוכחות היסטוריות (אחת מהן היא הפאפירוס המצרי על עשר המכות), ומעבר לסיפורים הידועים על השלכת הבנים ליאור וקריעת ים סוף, אם חופרים היטב בסיפור כולו מגלים לא מעט דברים מדהימים כמו העובדה שהמצרים השתמשו בילדי ישראל במקום לבנים חסרות בבניית קירות (לא נשמע לכם מציאותי? להפוך אנשים לסבונים זה יותר הגיוני?), או עשר המכות שהיו הרבה יותר טראומטיות ממה שנדמה לכם.

אבל בסופו של דבר, בשנת 2,448 לבריאת העולם, בחמישה עשר לחודש ניסן, יצאו בני ישראל ממצרים, ועלינו לזכור את הניסים שאירעו לעמנו ואת הקושי והאימה שהיו מנת חלקם של אבות אבותינו. ליל הסדר נועד, בעיקר, ל"והגדת לבנך" - להעביר לדור הבא את המאורעות. לכן יש הרבה מנהגים שונים ומיוחדים בליל הסדר על מנת שהילדים עצמם ישאלו "מה נשתנה?", כלומר, שההתעניינות תבוא מכיוונם. זוהי מהות החג. האבק במסילות של החלון בחדר השינה, לעומת זאת, קצת פחות.

מה הסיפור עם המצות?

מה אנחנו חושבים שזה: בגן סיפרו לנו שהבצק של בני ישראל לא הספיק לתפוח כשיצאו ממצרים, ולכן אנחנו אוכלים מצות, לזכר היציאה החפוזה. זה נכון, אבל זו לא הסיבה הבלעדית - הרי אלוהים ציווה אותנו לאכול בפסח מצות גם לפני יציאת מצרים.

מה זה באמת: הסיבה הנוספת היא שבמצה עצמה יש איזשהו אידיאל, מסר, אמירה. המצה היא לחם ללא אוויר, נפח והחמצה. בזמן שבכל השנה אנו אוכלים לחם נפוח וכביכול מתנשא, דווקא המצה היא אייקון של צניעות, אמת, פשטות. לכן פסח הוא גם חג של חשבון נפש: כמו שאנו מנקים את האבק (לא חובה, כאמור), כך עלינו לנקות את אבק הגאווה שלנו, להוריד את הנפיחות של האגו כדי להגיע לתכל'ס, לפנימיות המזוקקת שלנו, לפשטות - למצה.

מהן המשמעויות של ארבעה הבנים?

מה אנחנו חושבים שזה: ארבעת הבנים, כך נדמה, מציינים תגובות שונות לכל עניין ההגדה. החכם, כשרואה את הסדר ואת המסורת, לא חושב לקנטר וסתם להתריס, אלא באמת שואל מתוך עניין "מה העדות, החוקים והמשפטים?". לעומתו שואל הרשע "מה העבודה הזאת לכם?". כלומר, מוציא את עצמו מן הכלל, ומשתמש בביטוי "לכם", כאילו זה לא נוגע לו. התם הוא אדם פשוט, לא טיפש, אך גם לא אינטלקטואל גדול. יש לו לב טוב, סקרנות בריאה, והוא רק רוצה לדעת מה הסיפור הזה, למה כולם טורחים ועמלים כדי לבער את החמץ, להתכונן לליל הסדר ולהגעיל את הכלים. לכן התשובה היא "ואמרת אליו" - כלומר תספר לו את המאורעות ההיסטוריים, את ההתרגשות שבמעבר מאומה מדוכאת של עבדים נרצעים לעם של בני חורין. והבן שאינו יודע לשאול? הוא בסך הכל תמים או אדיש. אז "את פתח לו", כלומר תמצא פתח ללבו, עד שיבין וישאל.

מה זה באמת: אם נציץ היטב פנימה, נגלה שבכל אחד מאיתנו נמצאים ארבעה הבנים: יש בנו גם את החכם, שרוצה ללמוד, להשכיל ולהתנתק מכבלי הדעות הקדומות; יש בנו את הרשע, שכל זה נראה לו כמו אגדה שבסך הכל מעכבת את האוכל; יש בנו את התם שלא מבין מה הסיפור בכלל, ויש בנו גם את זה שאינו יודע לשאול - לא מתעניין, לא שואל, חי את החיים שלו ולא מביע סקרנות מיוחדת כלפי חלק מהמצוות וההלכות.

ומה נסגר עם האפיקומן?

מה אנחנו חושבים שזה: יש משפחות שבהן נוהגים המבוגרים להחביא את האפיקומן על מנת שהילדים ימצאו אותו, ויש עדות שבהן הילדים גונבים את האפיקומן ומחזירים אותו רק אחרי שמבטיחים לקנות להם מתנה.

מה זה באמת: המילה אפיקומן היא חיבור של שתי מילים ביוונית: "אפיקו" ו"מן", כלומר - הוציאו קינוח. זה אומר שהגענו לסוף הסעודה, ושזה הקינוח שלנו. אחרי אכילת האפיקומן לא אמורים לאכול כלום (את הקינוחים אפשר לאכול לפני), מהסיבה הפשוטה שכך טעם המצווה, זכר לקרבן הפסח בזמן בית המקדש, עוד יישאר לנו בפה. במילים אחרות, כל משחקי המחבואים עם האפיקומן הם לא עניין הלכתי אלא מנהג שלמעשה נועד לשמור על ערנות הילדים עד סיום ליל הסדר. עובדה שזה עובד.