סיפור קצר ואמיתי: רופא ללב

הושע שם טוב, סטודנט שנה חמישית ללימודי רפואה, היה צריך להגיש את עבודת הדוקטורט שלו, ונזקק למישהו שיקליד אותה. במחלקה שבה ערך את עבודת המחקר, הייתה בחורה דתייה כבת עשרים, ושמה רחל. היא התנדבה להקליד את העבודה בזמנה הפנוי.

"אבל כיצד אוכל להשיב לך כגמולך?", תמה.

"מצא לי חתן", ביקשה.

יהושע קיבל את האתגר בהתלהבות, לאור הצלחותיו הקודמות בתחום, והעריך שמשימתו תהיה קלה למדי. רחל הייתה בחורה משכמה ומעלה מכל הבחינות, מידותיה היו מצוינות והיא הייתה גבוהת קומה. עבודת הדוקטורט שלו זכתה בפרס הפקולטה ובמלגה של ארבעים אלף ש"ח, לא מעט בזכות תרומתה של רחל.

חלפו השנים, וד"ר שם טוב לא הצליח, לבושתו, למצוא חתן מתאים לרחל. היא התגוררה סמוך לביתו, ובכל פעם שנתקל בה, השפיל את מבטו לארץ.

שבע עשרה שנה עברו מאז הבטחתו. יום אחד נסע ד"ר שם טוב באוטובוס ונתקל ברחל. פניה היו נוגות מאוד, והיא כמעט מיאנה להביט לעברו. בכל זאת החליט לפנות אליה והתפתחה ביניהם שיחה. היא סיפרה לו כי היא בדרכה לראיון עבודה בבית חולים פסיכיאטרי, דבר שהגביר את תחושתה הקשה. עצם השיחה עמה הייתה חשובה עבורו, והוא המשיך בנסיעה עד שסיימו לדבר, למרות שהיה אמור לרדת לפני כן. לבסוף נפרד הרופא ממנה בתחושת צער, נשא עיניו השמיימה ואמר:

"ריבונו של עולם, אנא עזור לי לפרוע את החוב הישן שלי לרחל!".

למחרת בשעות הערב, לקראת מועד סגירת הקליניקה, נכנס בחור גבוה, תכול עיניים עם כיפה גדולה המאפילה על קרחת בוהקת, וביקש לטפל בכאב הגרון שתקף אותו. הבחור לא היה מטופל קבוע שלו, והגיע אליו מפני שרופאו סיים את משמרתו.

לבו של ד"ר שם טוב פעם בחוזקה: הנה בחור דתי וגם גבוה!...

הוא העביר את הכרטיס המגנטי של הבחור במקלדת, ונוכח לדעת שהוא בן שלושים ושמונה, ושמו דני. כעת קיווה שהוא פנוי. דני החל לתאר את כאב הגרון, אבל ראשו של ד"ר שם טוב היה במקום אחר לגמרי. לאחר כמה רגעים הפסיקו:

"עזוב את דלקת הגרון שלך. האם אתה מעוניין להתחתן?".

דני המופתע התעשת ואמר:

"כן, דוקטור...".

ד"ר שם טוב הבין שזו שעת כושר, וניסה להשיג את מספרה של רחל. השעה הייתה שבע בערב. הפקידות נקשו על דלתו וביקשו לסגור את המרפאה. הרופא נזכר שהיא סיפרה לו אתמול כי עזבה את בית הוריה והיא מתגוררת כעת בשכירות. הוא החל לחפש בספר הטלפונים את מספר הטלפון של הוריה, כשהוא מייחל לכך שדני לא יתחרט באמצע. לבסוף מצא את המספר המבוקש, והתקשר. לאחר המתנה ארוכה ענתה האם, והוא הציג את עצמו:

"שלום, מדבר ד"ר שם טוב. איפה רחל?".

"היא הלכה לביתה לנוח. לפני שעה חזרה מלוויה. אין לה מצב רוח...".

"בכל זאת, תני לי בבקשה את מספר הטלפון שלה".

האם התרצתה ומסרה את המספר המיוחל. הרופא חייג ולאחר צלצולים רבים ומורטי עצבים, הורמה השפופרת:

"הלו. מי זה?".

"סליחה, רחל, מדבר ד"ר שם טוב".

"נו, מה קרה?...".

"רחל, יש לי משהו בשבילך".

"לא עכשיו. אני עייפה ואין לי מצב רוח".

"אני מבין, אבל יושב אצלי מישהו שרוצה להכיר אותך...".

"נו, אם אתה אומר, אז בסדר".

"אני קצת מצטער", אמר הרופא וקרץ לעבר דני, "אבל יש לו קרחת...".

"אז מה?!" תמהה, "אם הוא מתאים לי, אז הוא יתאים לי גם עם הקרחת...".

הרופא מסר את תשובתה החיובית לדני שישב מולו, נתן לו את מספרה, וביקש:

"אנא, אל תקבעו עמדה על סמך פגישה אחת בלבד. תיפגשו לפחות פעמיים!"בימים הבאים ד"ר שם טוב לא שמע מהם דבר.

לאחר שבועיים, בדיוק באותו יום ובאותה שעה שפגש את דני לראשונה, דקות ספורות לפני סגירת הקליניקה, שמע נקישה בדלת. בפתח ניצבו דני ורחל גבוהי הקומה עם סלסלת פרחים ענקית מושטת לעברו...

"באנו להודיע לך שאנחנו מתחתנים!".

דמעות נקוו בעיניו של ד"ר שם טוב.