מכתב לבחור ששבר את לבי, בגלל מראה חיצוני

עייפות ופיזור. זה מה שהרגשתי לפני שנפגשנו. בעודי משרכת את רגליי לפגישה שלנו, צפה ועלתה בזיכרוני רשימת הבחורים הארוכה שכבר פגשתי והצלחתי לזכור, ולרגע הרגשתי ייאוש מחניק שמאיים להשתלט עליי. אחרי שלקחתי נשימה ארוכה, פשוט התחלתי לדבר עם ה' ולשכנע אותו למה אני צריכה כבר להתחתן, וכל הדרך, ניסיתי לחזק את עצמי באמונה שאי אפשר לדעת אם כאן לא תיגמר סאת הייסורים (או השידוכים) המעייפת שלי, ותתחיל הגאולה הפרטית שלי. ואז הגעתי לשם וחיכיתי לך, בלב חצי מיואש – חצי מרוגש.

בסופו של דבר, השעתיים שלנו ביחד עברו לי קצת מהר מדי. גיליתי בחור מאוד מיוחד שמילים קטנות מלתאר, מהזן ההוא שאני כל כך מחפשת ומתפללת לקבל, ושבאיזשהו מקום, עם הזמן  כבר קצת התחלתי להאמין שכנראה ש'אזל מהמלאי'. גיליתי שאתה רגיש, בעל עומק, שאתה יודע להצחיק אותי כמו שאף אחד לא יודע, וגם שאתה נורא אינטליגנט, מיוחד, ובעל יראת שמיים פנימית וחזקה. בדיבורים שלך, חיזקת אותי כל כך הרבה באמונה, שאחרי שנפגשנו הרגשתי צורך לעשות חשבון נפש פנימי, להיות נקייה יותר. ואם להיות כנה, אחרי הפגישה הזאת, מצאתי בעצמי כוחות לעשות דברים שהמון זמן רציתי לעשות ולא היה בי מספיק כח רוחני, שבעזרתך זכיתי לגלות בעצמי, כמו לסלוח.

אחרי שהפגישה הסתיימה, לא יכולתי להתאפק יותר מדי כדי לספר לשדכנית כמה מיוחד היה. זה לקח לי חצי שעה בדיוק עד שנשברתי והתקשרתי אליה, למרות שלא רציתי להראות כמה אני נלהבת. סיפרתי שהיה ממש טוב, שאתה מיוחד ומאוד התרשמתי, ושאני אשמח לפגוש אותך עוד פעם. ביני לבין עצמי, הרגשתי שהיה לנו חיבור מאוד מיוחד בשיחה, שצריך להיות עיוור כדי לא לראות. הרגשתי שאני יכולה לשבת להקשיב לך ולדבר איתך עוד שעות ארוכות, בלי בכלל לשים לב לזמן שעובר. קיוויתי כל העת שגם אתה הרגשת את זה.

אבל אותו היום עבר, ולא קיבלתי שום טלפון. גם לא בבוקרו של יום המחרת, שעבר עליי בזחילה יש לומר. כשהגיעה שעת הצהריים, כבר התחלתי לאט לאט להבין את מה שלא רציתי לקבל עדיין. הבנתי, שאם באמת היית רוצה, כבר הייתי מקבלת בחזרה איזה טלפון נלהב מהשדכנית, כמו זה שאני עשיתי, שמבקש לקבוע פגישה נוספת. אבל ה' ריחם עלי ונתן לי עוד קצת זמן להבין ולעכל את הדברים לאט לאט ביני לבין עצמי. לנצל עוד קצת את השקט שלפני הסערה, כדי להתכונן לקראתה.

בסופו של דבר הגיע ערב, ורק אז התקשרה השדכנית. כששמעתי את הטלפון מצלצל, קפצתי בדריכות, בערך כמו שקפצתי מכל טלפון שהיה לי באותו היום. כשראיתי את שמה על הצג, בלעתי את הרוק והרגשתי איך הלב שלי דופק בחוזקה. "הוא אמר שאת מושלמת, שאת אישיות", היא אמרה לי. אבל יחד עם זאת, לא יכולתי שלא לחוש בנימה המהוססת שלה, שניבאה לי את הבאות. "שאת בחורה בעלת מידות טובות, בעלת יראת שמים, שהיה לו כיף ושהוא הרגיש ממש חיבור" - - אבל אני כבר שמעתי את האבל שעוד רגע יגיע ויקטע את הכל באיבו, ונשמתי עמוק כדי להכין את עצמי אליו. "פשוט... הוא מחפש משהו נורא מסוים מבחינה חיצונית, את מבינה...? אני מצטערת", היא התגמגמה במבוכה. 

ישבתי אז בדיוק מול הים, המקום שאני הכי אוהבת בעולם כולו, ביום של חופש, לגמרי לבד. השמש כבר החלה לרדת, ואיתה ירד גם מעט החיוך שעוד נותר על פניי, ואיתו התפוגגה גם מעט התקווה שעוד נותרה בי. נשכתי את שפתיי והתאמצתי שלא לבכות. לא יכולתי להחליט מה מעליב יותר – האם העובדה שבנאדם החליט שלא לתת לי צ'אנס אפילו לעוד פגישה אחת, אחרי שהוא ראה אותי בקושי שעתיים? או המכה האנושה שהאגו שלי חטף עכשיו, בתירוץ שלא קיבלתי עוד מעולם, שאני פשוט "לא נראית לו חיצונית"?

אחרי שנתתי למילים שלה לשקוע בתוכי כמה דקות, הרשיתי לדמעות שלי לפרוץ החוצה ולשטוף מעליי את העלבון הזה. לחלקכם זה עשוי להישמע רגשני מדי משהו, להצטער כל כך על בחור שפגשתי רק פעם אחת, ובמושגים של העולם הזה אני אולי אפילו בקושי מכירה עדיין, בטח לא לפני שיצאנו לפחות כמה חודשים, אבל בעיני, אם תצליחו להבין את זה או לא - יש דברים שהם מעל הזמן. יש רגעים מיוחדים, שאתה פשוט מרגיש בצורה ברורה שעומדת מולך נשמה מיוחדת במינה, חד פעמית ממש, והאינטואיציה הפנימית מתעוררת מרבצה ויודעת להגיד שאת זה בדיוק היא חיפשה כל הזמן הזה.

אם אתם שואלים מה קרה לי אחרי הסיפור הזה, קחו עייפות כבדה שרק כל כך הרבה פגישות יכולות לייצר; תוסיפו תחושה של חוסר ודאות לגבי הבאות וכאב צורב שעטף את הכל, תערבבו היטב – ותגלו שהתוצאה היתה תחושה פנימית של ייאוש. אני יכולה להגיד שבתחילה היה לי קצת כעס על הבחור הזה והרבה מאוד עלבון בתוך הלב. אנשים קרובים ששיתפתי אותם בסיפור, כמו גם רב חשוב שיצא לי לדבר איתו, אמרו לי: "בחור שכל כך משגיח על חיצוניות – אין לו את יראת השמיים שאת חושבת שיש לו". אבל בסתר הלב עדיין חשבתי שכן.

על כל פשעים תכסה אהבה?

אחרי עוד כמה ימים, בתוספת כמה התבודדויות שעשיתי עם קוני בעניין הזה, התחלתי לראות את הדברים קצת אחרת. קודם כל, נתחיל מזה שמותר לכל אחד לבחור שלא להיפגש יותר עם מישהו אחר, אם הוא לא נראה לו חיצונית. זה לגיטימי. למען האמת, יכולתי להיזכר במקרים שגם אני הייתי מהעבר השני של המתרס, והורדתי בחורים שלא מצאו חן בעיני חיצונית, על אף שבפנימיות שלהם הם באמת היו אנשים מקסימים. אבל גם כאן חשוב לעשות הבחנה: האמת היא, שבהרבה מקרים, אם מישהו באמת מוצא חן מבחינה פנימית ולעומת זאת חיצונית זה לא כל כך נראה – עם הזמן, היופי הפנימי עשוי להשתלט על החיצוניות ה'לא בדיוק מזמינה' נקרא לזה, ולגבור עליה, או כמו ששלמה המלך כבר כתב: "על כל פשעים תכסה אהבה". ולא שזה פשע לא להיראות טוב, אבל בעיני זה כן קצת פשע להוריד שידוך מהר מדי (בטח אחרי פגישה ראשונה), רק בגלל חיצוניות, אם מבפנים מרגישים טוב ונעים עם הבנאדם, ורואים בו הרבה מעלות, ובפרט כשחווים איזשהו חיבור מיוחד בשיחה.

חשוב גם לבחון שאנחנו לא תקועים בתוך 'תבניות' שבנינו לעצמנו בראש של איך אנחנו רוצים שבן הזוג ייראה או יתנהג. נכון, חשוב לדעת מה אנחנו מחפשים, אבל אסור להתקבע על זה. הדבר היחיד שחשוב לבחון הוא עד כמה הוא אדם שנעים לנו במחיצתו ועד כמה יש לו מידות טובות ויראת שמיים, ולא עד כמה הוא קרוב ל'תבנית' שבנינו. צריך לזכור שה' לא מזמן לנו אדם שיהיה דווקא כל מה שאנחנו רוצים, אלא כל מה שטוב עבורנו. ואם נתבונן במהלך החיפוש שלנו על מועמדים פוטנציאליים שאנחנו פוגשים רק דרך משקפיים מסוימות, ונשלול את כל מה שהוא לא דברים מסוימים – אנחנו עשויים לפספס ובגדול.

יש שיר שאומר: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". בפגישה ראשונה, הרבה פעמים דברים נראים בצורה מאוד מסוימת, ובעיקר עוד מצומצמת, ורק כשממשיכים להיפגש, אפשר להעמיד את הדברים על דיוקם. גם בנוגע לחיצוניות - מישהו יכול שלא למצוא חן בעינינו בפגישה הראשונה, אבל בהמשך, זה יתגמד לחלוטין נוכח דברים טובים שנגלה עליו.

בדומה לכך, גם הרב שמחה כהן, רב בכיר שמרצה רבות בענייני שידוכים ושלום בית, נוהג תמיד לומר ש"הפגישה הראשונה היא רק הכנה לפגישה הראשונה". זאת אומרת, שעדיף תמיד להשתדל להיפגש גם פגישה שניה. בפגישה הראשונה יש לנו נטייה להיות עסוקים בלעשות רושם טוב ולא לגמרי להיות אמיתיים; לעיתים חלקנו מתביישים ומתקשים להיפתח; או שעוד לא לגמרי מרגישים מספיק בטחון להביא את עצמנו באמת. אבל בפגישה שנייה, על פי רוב, דברים כבר נפתחים וקל יותר להיות טבעיים וגם לראות את הצד השני באמת, והכי חשוב: בפרספקטיבה רחבה יותר מאשר בפגישה הראשונה.

כמובן, חשוב להדגיש שברור שאסור להגיע למצב שאנחנו מתחתנים עם אדם שאין לנו מציאת חן ומשיכה כלפיו. היהדות בוודאי מכירה בחשיבות של הדבר הבסיסי הזה, וכל אחד צריך לבדוק עם עצמו כיצד הוא מרגיש בקשר לכך. אבל עדיין – לא לוותר מהר מדי.

דבר נוסף, אם כבר החלטנו להוריד את השידוך, ואנחנו בטוחים שזה לא יכול להתאים – לכל הפחות, חשוב מאוד להשתדל לפגוע כמה שפחות. תמיד תזכרו שיש גם צד שני בסיפור הזה, אדם עם רגשות, שמלבד העובדה שזה נורא מבאס לדעת שמישהו לא מעוניין בך – זה יכול גם מאוד לפגוע ולצער. וגם אם החלטנו להוריד – חשוב להקפיד שלא להשתמש בתירוצים פוגעים, כמו לתרץ את זה בחוסר מציאת חן חיצונית למשל. תמיד כדאי להקדים ולומר דברים טובים על הצד השני, ורק אז לבחור בסיבה שתהיה כמה שפחות פוגעת ושפחות מתקשרת אישית לאדם עצמו, אלא מתייחסת להתאמה ביניכם (וגם לוודא שכך הדברים יועברו לצד השני דרך הגורם המקשר ביניכם). למשל: "גיליתי שמדובר בבחור נפלא, בעל מידות טובות, חכם מאוד ואכפתי. פשוט נראה לי שההשקפה שלנו שונה מדי, בפערים שאי אפשר לגשר עליהם וסתם עשויים ליצור מריבות מיותרות בהמשך...".

קושי: הזדמנות לגדול

ואם כבר אתם נמצאים בצד השני, שנדחה, חשוב מאוד שתכניסו את האמונה שלכם לתמונה, גם אם נראה שנורא קשה לעשות את זה. אני זוכרת שברגע הראשון, כשהבנתי שהבחור לא מעוניין בי, הציף אותי גל של כאב. וכאן חשוב לומר: אל תתכחשו למה שאתם מרגישים. גם אנשים בעלי אמונה חשים כאב נוכח ניסיונות שונים שהם מתנסים בהם, זה מה שהופך את המציאות הזאת לניסיון, וחשוב לשחרר את הכאב הזה ולא להתכחש אליו. החפץ חיים זצ"ל בעצמו אמר ש'יש גם תרופות שהן מרות'. כשכוונתו היתה, שכל מה שה' מביא עלינו הוא בגדר 'תרופה', מציאות שהיא לטובתנו, אבל שיש גם מציאויות שהן 'מרות' לנו, וזה בסדר, תרשו לעצמכם להרגיש את זה. ולהפך, מי שאינו נותן מקום לרגשות שלו – לעולם לא יוכל להשתחרר מהם באמת. השאלה היא מה עושים עם הכאב הזה בהמשך ולאן נותנים לו להוביל אותנו.

אז מה באמת עושים, אתם שואלים? קודם כל, כדאי לכם לשבת עם עצמכם ולדבר על הכאב שלכם עם ה'. לפתוח את הפצע הכואב ופשוט לדבר איתו בצורה הכי אמתית שיש. ה' נמצא איתכם שם, שומע אתכם וכואב את הכאב שלכם. זה לא סתם שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", מהר מאוד תגלו, שאין לנחמה הזאת של קרבת ה' אח ורע בכל העולם כולו. אחר כך, נסו לדבר גם קצת עם עצמכם בעזרת השלטה של השכל על הרגש. קצת כאילו אתם מסבירים לילד קטן ופגוע, תנחמו את עצמכם, תגידו לעצמכם דברים מחזקים של אמונה, או אפילו תקראו מתוך ספר. אני מכירה מישהי למשל, שסוחבת בתוך הארנק דף מקופל כבר שנים, בתוכו כתבה מספר משפטים מחזקים באמונה, שבכל פעם שהיא נופלת ברוחה – היא קוראת אותם ומתעודדת. ולכל אחד יש את השיטה שלו.

גם אני, עם כל הכאב שחשתי, מאוחר יותר, ישבתי עם עצמי וניסיתי לזכור שמי שהביא את זה עליי הוא אב הרחמים, בניסיון ש'נתפר' במיוחד בשבילי. שדווקא בעצם זה שהוא כל כך מצא חן בעיני והדרך שבה זה נגמר וכל כך הכאיב – פה טמונה ההזדמנות שלי לגדול. שבעצם, כולם בעולם הזה הם רק 'מקלות', התגלמות של הרצון האלוקי, שה' מייעד לי באופן מדויק, רק כדי לעזור לי לעשות את העבודה הפנימית האישית שלי ולעבור את התיקון שלי בעולם הזה. ששום דבר הוא לא סתם.

מלבד זאת, תחשבו על זה: כמה כולנו היינו רוצים שתהיה בנו שלווה, כמה היינו רוצים שתהיה בנו אמונה שלמה בה'. להבדיל, כמה סיפורי צדיקים אנחנו קוראים על אנשים שעברו גיהינום בעולם הזה, שעברו שואה פרטית – אבל גילו בעצמם אמונה וכוחות אדירים. האם אתם חושבים שהדברים האלה מתרחשים בכזאת קלות? שמדובר ביחידי סגולה? האמת היא, שבכל אחד מאיתנו טמונה נשמה אינסופית כזאת. ה' נותן לכל אחד רק את הניסיון שהוא יכול לעמוד בו. או כמאמר פסוק שהאיר לי מאוד בתקופה הזאת: "המה כרעו ונפלו – ואנחנו קמנו ונתעודד", במילים אחרות: הבחירה בידינו. האדם צריך לגלות בעצמו את הכוחות, ולבחור אם להתעלות מהניסיון הזה או להישבר ממנו. לא הלך לך? כל כך רצית וקיווית שזה זה, ושוב התנפצה לה עוד תקווה? אין זה כי אם רצון ה' יתברך.

הביזיונות של חודש אלול

היום, עם כל הכאב שהיה לי שם בתוך הסיפור הזה, עם כל העלבון והעייפות, אני יכולה לומר שזכיתי בסופו של דבר בהזדמנות פז לעשות עם עצמי עבודה פנימית. זכיתי להבין כמה אני חסרת אמונה ובטחון במי שברא אותי – כדי שאוכל להתפלל על זה חזק יותר. זכיתי לעשות חשבון נפש עמוק על כמה מהר אני בעצמי מבטלת אנשים שנקרים בדרכי בכל מיני סיטואציות, או ממהרת לדון אותם, ומתוך כך, התחלתי לבחון עם עצמי כמה באמת אני רואה אנשים לעומק ומשתדלת להיות רגישה כלפיהם.

ואולי יותר מהכל, זכיתי ללמוד שיעור חשוב בהתבטלות למציאות. בהתבטלות לה' יתברך. כי עיקר הניסיון כאן בעיני היה מבחן: למי באמת אני נותנת את המקום לשלוט על החיים שלי? האם אני נותנת לה' את המקום הזה ובוטחת בו שהוא יעשה את המיטב עבורי, מתוקף אהבה אינסופית שיש לו כלפי, או שאני בוחרת 'להתווכח עם המציאות' ולהחליט שאני חכמה יותר?

בנוסף, ברגע של קושי, הסבירה לי חברה טובה את תורה ו' בליקוטי מוהר"ן: "עיקר התשובה כשישמע בזיונו יידום וישתוק... ובשביל זה באין עליו ביזיונות ושפיכות דמים...ותיקון לזה... שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים...". במילים אחרות: צריך לשתוק לביזיון. גם אם הוא ענק. להפוך להיות חיריק. נקודה קטנה. אין דרך אחרת חוץ מלידום ולשתוק. להמליך את השם גם על הכאבים. גם על הביזיון הענק והמתמשך. כתוב שזה שוחט את היצר הרע השתיקה הזאת. בעת ביזיון, החלל השמאלי של הלב, בו שוכן היצר הרע שבנו, מתרוקן וכל הדם שבו נשפך החוצה, ואז האדם מתנקה מעוונותיו וחף מגאווה. ואז הוא יכול לבוא בשערי התשובה. ומהו ביזיון? כל דבר שלא מסתדר לנו במציאות. שרצינו כך, וקרה אחרת.

ובחודש אלול, זה הזמן הכי גדול שלנו לחטוף ביזיונות. זה הזמן שהם צפים הכי חזק, אצל כל אחד בדרך אחרת. ככה ה' מנקה אותנו. ככה הוא מרחם עלינו שיהיה לנו קל יותר לבוא בשערי התשובה, להכניע את עצמנו, להבין כמה אנחנו קטנים, לבוא חפים מגאווה, ומתוך הקטנות שלנו והנקיות – להצליח להמליך אותו עלינו בראש השנה.

כי בעצם, בעולם הזה אנחנו קצת דומים לילדים שעמלים על ארמונות של חול על החוף, ולא מבינים שתמיד יכול לבוא גל אחד ולשטוף את הכל. אנחנו לא בעלים על שום דבר פה. אין לנו מושג מה טוב עבורנו. ולא תמיד אנחנו יכולים להבין את אותות האהבה שה' שולח לנו. לא תמיד הם מרגישים כמו חיבוקים, אבל תמיד תמיד הם באים מאהבה צרופה שלו אלינו.

אז בואו נפסיק להתווכח עם המציאות שה' מביא עלינו, בואו נפסיק לנסות ללמד אותו איך לנהל את העולם. כי הוא כולו טוב, שרוצה את הטוב ביותר עבורנו, וגם עושה את זה הכי טוב שיכול להיות. בואו נקבל את הביזיונות של אלול באהבה. יותר אמונה שווה פחות כאב ויותר שלווה. שנה טובה.