נס מפעים: האוטו נמחץ כליל - המשפחה יצאה ללא פגע

לפני כחודשיים, נסעה אבישג ר. (22), מאזור המרכז - לשמחה משפחתית בצפון, יחד עם בעלה וילדיה. בעלה נהג ברכב, והנסיעה עברה ברוגע ובשמחה. הילדים ישנו, בעלה והיא שוחחו ביניהם ופתאום... בשבריר שנייה ממש וללא שום התראה מוקדמת - התנגש בהם אוטו אחר מן הצד הנגדי, על ידי ערבי שככל הנראה, עשה זאת בכוונה. "החיים עברו לי מול העיניים", משחזרת אבישג את רגעי האימה ההם, מהם נחלצה רק בנס. "הילדים התעוררו בבהלה, ואני הייתי בטוחה שחס וחלילה, אולי הם שברו איבר כלשהו, או נפגעו אנושות. פחדתי להסתכל למושב האחורי".

מי יוכל לתאר תחושת אם ברגעים כאלו? "הרגשתי שהחלק הקדמי של הרכב נכנס לי אל תוך הגוף והכאב היה נורא, אבל מעצמי לא היה לי אכפת. כשגיליתי שהתינוקת שלי בת החצי שנה 'עפה' מהכיסא שלה היישר לרצפת הרכב, חילצתי את עצמי עם כוחות שלא היו בי. יש מאין. בקושי רב הצלחתי לקום, לפתוח את הדלת שלהם ולהוציא אותם החוצה, לחיבוק המגונן שלי". 

בינתיים התקהלו באזור התאונה אזרחים רבים, כולם בלי יוצא מן הכלל - בעלי חזות ערבית. "נכנסתי ללחץ מטורף, פחדתי שיעשו לנו משהו. אבל למזלי, בעלי שנשאר רגוע ושפוי - הרגיע אותי והבטיח שלא יאונה לנו שום דבר רע. בינתיים, הרשיתי לעצמי להתמוטט על המדרכה באפיסת כוחות, ולהמתין לאמבולנס. הגוף שלי זעק מילה אחת: כאב, ולא רציתי לחשוב על המצב שבו הוא נמצא". 

וכעת נחזור מעט אחורה בזמן: יום לפני התאונה, חגגה אבישג לבנה - את מעמד החאלאקה במירון. "עשיתי סעודה גדולה והיה ממש שמח. התפללתי חזק אצל הצדיק וביקשתי ממנו שישמור עלינו. לקחתי את בני איתי, ואמרתי לו שיתפלל גם כן. אפילו לימדתי אותו מה להגיד. היום, בדיעבד, אני מבינה כמה חסד ה' עשה איתי בעצם התפילה הזו. הוא כאילו שם את המילים הנכונות והמדויקות ביותר בפי".

ואכן, ה' שמע לתפילת האם ובנה הרך, ולא השיב את פניהם ריקם. אבל לא רק התפילה עמדה לזכותם, כי אם גם מצוות הצדקה - אשר זכו לה במעמד הקדוש. "אבי שיאריך ימיו בטוב, לימד אותנו לתת צדקה לפני כל נסיעה ולומר בפה שאנחנו נותנים את הצדקה לעילוי נשמת ר' עקיבא בר מאמסטרדם. וזה מה שעשינו. נתנו צדקה ואמרנו תפילת הדרך - דבר שאני לא רגילה לעשות, לצערי". 

הרכב של משפחת רווה לאחר התאונה

נחזור לזירת התאונה. כעבור זמן מה, הגיע האמבולנס והמשפחה פונתה לבית החולים. "ממש פחדנו מהבאות. לא ידענו למה לצפות, למי להתקשר בשעה כל כך מאוחרת ומה יהיה איתנו", מספרת אבישג. 

אחרי סדרת בדיקות מקיפה, בישרו להם הרופאים כי לא נמצאו שברים כלל, כי המכות שקיבלו הן מכות יבשות וכי עליהם להודות על הנס שקרה להם. "שוחררנו הביתה, וביום המחרת הגיע בוחן תנועה שדיבר עם בעלי על מצב הרכב, והכין אותו לכך שהרכב ירד מהכביש. גם הוא אמר לנו שזה נס שיצאנו ללא פגע, כשהשלדה הקדמית נמחצה לגמרי". 

על השאלה מדוע לדעתה הם ניצלו ויצאו מהזירה בריאים ושלמים אומרת אבישג: "אין לי ספק שזה בזכות מצוות הצדקה והתפילה אצל רשב"י. בעקבות הנס, התחזקתי מאוד באמונה אדירה לה', והבנתי שכל מה שאדם מתכנן זה כלום לעומת מה שה' מכין לו - אתה לא יודע מה יילד יום, ולכן אל תתכנן שום דבר".

איך מתמודדים עם הטראומה?

"רק באמונה. אני משתדלת להתבונן על הניסיון הזה מתוך עיניים של הכרת הטוב לה' על כך שהציל אותנו. אני מקבלת באהבה את הדרך שבה הוא בחר לעורר אותי, ואם הוא החליט שזה יהיה הניסיון, אז זה הכי טוב. לפני התאונה, לא ממש הקפדתי על תפילה לה', ואני חושבת שחבל שהוא היה צריך לעורר אותי בעזרת ייסורים, כדי שאבין שהכל זה הוא והכל ממנו, ורק אליו צריך לפנות ורק ממנו לבקש".