קוראים כותבים: מיומנה של מתחזקת

הכעס קצת שכך כשירדנו למטה לארוחת הערב. הרב קידש וכולם אכלו ושרו תפילות. זו הייתה הרגשה קסומה כמעט כמו בפעם הראשונה שישבתי שם בבתי הכנסת. היה לי כיף, ופתאום חשבתי שלא כל כך נורא להיות פה בעולם הזה שלהם.

 

בשובי הביתה ציפתה לי הפתעה: שיחה עם אבא. אבא דואג, לחוץ, קצת כועס. הוא אומר שהוא מבין שאני מתקרבת לדת וזה יפה, אבל לא צריך להיות "פנאטי". ואני מנסה להסביר לו שטוב לי ככה, שאני מאושרת, וזה הכי חשוב. אבל הוא לא מבין. "אני לא רוצה שתפסידי את החיים שלך. זה הגיל שלך ליהנות ולא לשבת קבורה בבית בימי שישי".

 

לאט-לאט אני מבינה: זו מלחמה ללא מנצחים. אבא שלי אוהב אותי, אבל קשה לו להבין. ואני, מאחר ואין לי מספיק ידע, לא יכולה להסביר. אבא חושב שמטיפים לי במקום שאליו אני הולכת, חושב שעושים לי שטיפת מח. אבל איך אפשר להאשים אותו כששנה לפני גם אני חשבתי כך כשראיתי את חברותי מתחזקות? בכל פעם שאחת מאותן חברות הייתה עוברת בבית הספר עם החולצה הארוכה בקיץ הייתי שואלת אותה "לא חם לך ככה?", והיא רק הייתה מחייכת, כאילו חשבה "את תביני בסוף". אז מה יהיה איתי? יש לי עוד דרך ארוכה, אני רק בהתחלה, בשבת. ומה יקרה עם אבא בהמשך אם ארצה להתחזק יותר? לא ידעתי את התשובה לשאלה הזאת, אבל ידעתי שאני לא לבד. הקב"ה איתי, מלווה אותי בכל צעד. תמיד.