פרשת כי תבוא: תודה לך, אבא!

בימים עברו, שמשי הקהילות היהודיות נהגו לדפוק על חלונות אנשי העיר כדי להעיר אותם לסליחות. בספר קדמון בשם 'לקט יושר' נאמר כי לקצב הדפיקות הייתה משמעות מיוחדת: השמש היה דופק פעם אחת, דופק פעמיים רצופות, ושוב דופק פעם אחת. סדר זה, א', ב', א', רומז לפסוק: "בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". אפשר לפרש גם שסדר הדפיקות והפסוק שרמז אליו הזכיר ליהודי העבר לבקש סליחה מאבא...

איך מתעוררים לחדש את קרבת השם בימי הסליחות, לבקש סליחה על העבר ולהפציר על העתיד? פרשת כי תבוא רומזת לנו על הדרך לעשות זאת.

פרשת כי תבוא מתחילה בפרשת הביכורים שעל כל חקלאי להביא. מצוות הביכורים היא סמל להכרת הטוב שמרגיש החקלאי אל בורא עולם, כי מי כמו המתפרנסים בחקלאות מרגיש כה תלוי בחסדי שמיים? שיעור הכרת הטוב הטמון בפרשת הביכורים מתאים במיוחד לימי אלול. המסר של הפרשה הוא תזכורת להסתכלות על החיים בכלל ובימי הרחמים והסליחות בפרט, לעורר את ההכרה בטובתו של הבורא ולא להיות כפויי טובה!

אנשים, כך נראה, אוהבים להתלונן. העבודה לא משהו, הילדים מאכזבים, ובכלל – לאחרים יש יותר...אולם האמת היא, שגם מי שחייו אינם גן עדן עלי אדמות – עדיין הוא חי ונושם, מתפרנס ואוכל בחסדי השם. די לפקוד ליום אחד מחלקה אונקולוגית כדי לדעת כמה טובים החיים, די לפתוח עיתון ולראות כמה חסד נעשה עימנו בכך שהגענו הביתה בשלום. מי שרוצה להתכונן כראוי ליום הדין, צריך להרגיש, ראשית לכל, הכרת הטוב עמוקה.

לדעת רבים, אנשי הגות ואנשי חינוך, הדור שלנו אינו בנוי לשפה של יראת העונש. לא יעיל להפחיד אנשים כדי להביא אותם למחויבות לתורה ומצוות. כשם שחינוך ילדים ויחסי הורים ילדים בנויים כיום על אהבה וקשר חיובי, כך גם ראוי ונכון להשתית את הבסיס לתורה ומצוות בעיקר על אהבת ה' יותר מאשר על יראת העונש.

שאלת השאלות היא, כמובן - איך מגיעים לאהבת ה'? האם יש קיצור דרך? האם יכול האיש הפשוט להרגיש דבקות בהשם? את התשובה על כך נותן רש"י בפירוש על פרט כ"ט פסוק ג' בפרשתנו: "ולא נתן לכם השם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה". רש"י מפרש: 'ולא נתן השם לכם לב לדעת – להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו'. כלומר, ברגע שאדם פותח את עיניו ושם את לבו להתבונן בחסדי הבורא, כאשר הוא מתרגל להביט בחצי הכוס המלאה, יבא די בקלות לדבקות בהשם מתוך הכרת תודה עצומה. אלא שהשם לא מספק לנו בקלות 'לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע'. מאחר שזהו המפתח להשגת הדבקות בהשם – אנו חייבים למצוא את המפתח הזה בעצמנו דרך התבוננות מכוונת בחסדי השם איתנו.

אנשים מטבעם, מתרגלים לטובה מהר מאד. בניגוד לכך, כל ירידה מ'הסטנדרט' אליו הורגלו מקומם אותם עד מאד. את החסדים הרגילים של חיי השגרה מעריכים במיוחד אלה שכמעט ואיבדו אותם: חולה שהתרפא או אדם שנחלץ מסכנה. אלה מביאים קורבן תודה ומברכים 'הגומל'. אך החשיבה הנכונה אומרת – כולנו מחויבים בתודה מיוחדת, ולו רק משום שנחסכה מאיתנו החוויה הקשה. אנחנו כלל לא חלינו, ולא מצאנו עצמנו בסכנה מוחשית! וכי יש חסד גדול מזה?

פרשת כי תבוא, לפיכך, מורה לנו את הדרך בימים אלה: פיתוח תכונת ההכרה בטובת הבורא הוא- הוא המפתח להמשך קבלת השפע ממרומים, כמו גם למחילת עוונות וחידוש קרבת השם.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.