הסגולה הטובה ביותר: דבר תורה לפרשת כי תבוא

אנשים רבים רודפים אחר כל מיני סגולות שונות ומשונות, כדי להצליח בתחומים שונים – בבריאות, בפרנסה, בחינוך הילדים ועוד. לצערי, כיום ישנה תעשייה שלמה סביב הסגולות הללו, וכמובן שעלינו לפקוח עיניים ולבדוק ממקור מוסמך את רמת אמינותן. 

ה"חפץ חיים" מביא מעשה מדהים אודות סגולת מצות הצדקה ("שם עולם" פרק ח). 

מעשה בזוג, ששנים ארוכות לא זכה לפרי בטן. בני הזוג חיפשו סגולות רבות במשך תקופה ארוכה, אולם דבר לא הועיל. הבית נותר ריק. באחד מן הימים, פגש חכם אחד את הבעל ואמר לו – מדוע הנך מחפש כל מני סגולות שונות ומשונות כדי להיפקד? הרי התורה עצמה כותבת, שהסגולה המועילה ביותר לברכה בכל התחומים, היא עשיית צדקות וחסדים עם אנשי סביבתך. אני מציע לך, שתפתח גמ"ח (גמילות חסדים) הלוואות קבוע עבור אנשי עירך הזקוקים לכך, ואולי בזכות חסדים אלו, בורא עולם יחון אותך ואת בת זוגתך, ותזכו לפרי בטן.

אותו אדם שמע לעצת החכם, ופתח יחד עם רעייתו גמ"ח הלוואת כספים עבור אנשי עירם. אותו אדם היה מסודר מאוד, ולמען לא יצאו תקלות שאנשים יכחישו את ההלוואה, הוא דרש עירבון תמורת כל הלוואה. הגמ"ח היה מסודר מאוד והוא נוהל ביד רמה.

אחת מתקנות הגמ"ח הייתה, שפעם בשלוש שנים, כאשר קוראים בשבת את פרשת "אם כסף תלווה את עמי" (פרשת משפטים), הפרשה העוסקת במצות ההלוואה, יש לעשות סעודה גדולה לאנשי העיר, לכבוד ייסוד הגמ"ח וחיזוק המצוה.  

הגמ"ח גדל וגדל, וכעבור שלוש שנים מיום היווסדו, זכו אותם בני זוג לחבוק בן בזרועותיהם. מעניין, שהיום השמיני ללידתו – יום ברית המילה, חל באותו יום בו התכוננו לסעודה הגדולה – לאחר שלוש שנים.  

כיוון שאותו אדם היה נאמן מאוד וישר דרך, אנשים אהבו להפקיד אצלו פיקדונות ולהלוות ממנו, הגמ"ח הלך וגדל. כיון שכך, גם המשכונות שהוא קיבל תמורת ההלוואות, תפסו עוד ועוד מקום בבית.

במקביל להרחבת עסקי הגמ"ח, נולדו להם ילדים נוספים, והתרחבות הגמ"ח והתרחבות המשפחה החלו לגרום לצפיפות בבית.  

הצפיפות הרבה הובילה אותו לידי מחשבה, שאולי כדאי לו להפסיק את ניהול הגמ"ח, ולהעבירו לאדם נאמן.

הוא פנה לאותו חכם שייעץ לו לפתוח את הגמ"ח ושיתף אותו בקשייו, אולם החכם חיזק את רוחו ושכנעו להמשיך ולהתמסר לגמ"ח, לטובת כלל הציבור, למרות הצפיפות בבית. 

כעבור תקופה, בעל הגמ"ח הרגיש שכבר אין לו אפשרות להחזיק את הגמ"ח בביתו, והוא שכנע את החכם שיאפשר לו להעביר את ניהול הגמ"ח לאדם נאמן.

באותו לילה בו הוא העביר את הגמ"ח לבית הנאמן – אחד מילדיו נחנק למוות.   

עד כאן המעשה שכותב ה"חפץ חיים".

לאור מעשה זה, מבאר החפץ חיים כך. מצוות הצדקה היא כמו גשר מעל נהר שוצף. כל עוד אדם אוחז בצדקה – הצדקה שומרת ומגנה עליו, אולם מיד כשהוא מרפה ממנה, הוא עלול ליפול אל תוך נהר החיים השוצף.

על האדם להחזיק במצוה זו, ולא להרפות ממנה.

מי יודע אילו גזירות ואסונות היינו יכולים למנוע אם היינו אוחזים במצוה זו בלי להרפות ממנה.

אחת המצוות המובאות בפרשתנו, היא מצות מעשרות. אחד מפרטי מצות המעשרות הוא, שבכל שנה שלישית, על בעל השדה לתת עשירית מן היבול לעניים (מעשר עני). 

בסיומה של שנת המעשר עני, בעל השדה נושא תפילה לאלוקים וכך הוא אומר: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברים כו, טו).

בדרך כלל, המילה "להשקיף" מוזכרת בתנ"ך בקונוטציה שלילית – "כל השקפה שבמקרא לרעה" (רש"י בראשית יח, טז).

גם בשפה העברית המדוברת כיום, משתמשים במילה "להשקיף" בהקשר לביקורת, בחינה וכדומה.  

אם כך, מדוע כאן, כשבעל השדה מתפלל לבורא שירחם על עמו, הוא מתנסח במילה "השקיפה"?

רש"י (שם) מביא את דברי חכמים: "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ"השקיפה ממעון קדשך", שגדול כוח מתנות עניים, שהופך מידת הרוגז לרחמים". כלומר, התורה בחרה שבעל השדה ישתמש דווקא במילה בעלת משמעות קשה, כדי ללמד אותנו, שכוחה של מצות הצדקה עצומה היא עד למאוד, ובכוחה להפוך את מידת הרוגז לרחמים.

בימים אלו, ימי ההכנה ליום הדין, אין מישהו שלא רוצה להפוך את מידת הרוגז למידת הרחמים. אחד ה"כלים" המשמעותיים להפיכה זו, היא מצוות הצדקה.   

בתקופה זו כולנו מפללים "פנה לצדקות ואל לחטאות". אומר הקדוש ברוך הוא – אני רוצה לפנות אל הצדקות, אולם האם גם אתם פונים אל הצדקות? כולנו מתפללים לבורא שידון אותנו לכף זכות, אולם אומר הבורא – האם גם אתם דנים לכף זכות?

כולנו רוצים להפוך את "השקפות" הבורא לטובה ולברכה, כלי ההפיכה נמצאים בידנו!