חמש הדקות הראשונות בבית

חז"ל אומרים שחתן דומה למלך. שאל חכם אחד, עד מתי נשאר החתן בגדר "מלך" – במשך חודש, שנה, שמיטה?... מה הגבול ומה הזמן? השיב החכם: כל זמן שיכתיר את כלתו כמלכה, יישאר בגדר מלך.

הרמב"ם כתב (הלכות אישות פט"ו, הי"ט): "ציוו חכמים, שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו... ולא יהיה עצב ולא רוגז".

עבור הבעל, שנמצא בחלק גדול משעות היממה מחוץ לבית, הדבר עלול להוות אתגר של ממש. הוא אינו יכול להרשות לעצמו להביא איתו הביתה את המתחים שהיו לו בחוץ, או את תוצאות היום הקשה שעבר עליו.

חמש הדקות הראשונות שבהן הוא נמצא בבית, הן המשמעותיות ביותר ביחס לשארית היום או הערב. הדבר הטוב ביותר עבור הבעל ועבור כל המשפחה כולה, הוא לעשות את כל המאמצים כדי שהדקות הראשונות של המפגש שלו עם אשתו, לאחר יום של שהות מחוץ לבית, יהיו בעלות אופי חיובי. אם הוא רואה שהוא עלול להגיע הביתה במצב רוח לא טוב בשל משהו שניתן לתיקון, עליו לתקן זאת בטרם יגיע הביתה (כלל זה נכון עבור כל אחד מבני המשפחה). לדוגמא, אם הוא רעב, עליו לעצור בדרך הביתה ולקנות לעצמו משהו שישקיט את רעבונו. אם מצב הרוח שלו ירוד, עליו להתאפק ולשמור לעצמו את רגשותיו במשך חמש או עשר דקות, ולהשתדל להתמקד בדברים חיוביים. רק כאשר האווירה החיובית כבר נוצרה, הוא יכול להרשות לעצמו לנוח ולחלוק את בעיותיו עם בני הבית.

אם הבעל מגיע הביתה במצב רוח ירוד ומיד מתחיל לצעוק ולהעיר הערות לכל מי שנמצא בסביבתו, תוך ציפייה לכך שכולם יבינו אותו, ושרק אחרי פרק זמן שבו הוא פרק את כל התסכולים שלו, הוא יתחיל להתנהג בצורה שופעת קסם, הוא עתיד לגלות שאשתו רחוקה מלהיענות לו בלב שלם. מצב הרוח שהשרה בשעתיים אחרי הגעתו הביתה כבר השפיע על מצב הרוח שלה, והיא אינה מסוגלת להגיב מהר כל כך על השינוי הפתאומי בהתנהגותו.

כאשר אדם מגיע הביתה, הוא חייב לגייס את כל האנרגיות שלו על מנת להתמקד בדברים החיוביים. יכול להיות שהוא רעב, או שמישהו צעק עליו, וייתכן שהוא זקוק למילת עידוד והערכה. הוא פותח את הדלת, ומיד מגיע לנחיריו ריח של אוכל שרוף, צעצועים מונחים בערימה במעבר, והוא כמעט מועד ונופל בגללם. כשהוא נכנס פנימה, מקדמת את פניו ערימה של כביסה לא מקופלת, שבגללה הוא איננו יכול אפילו לשבת ולנוח מעט על הספה.

בעל חכם יחפש משהו חיובי שבו יוכל להתמקד: הוא יציין את אשתו לשבח על כך שהספיקה לכבס כל כך הרבה, הוא לא ישאל מה נשרף ומה הוא אמור לאכול במקום מה שנשרף, אלא ישאל איך עבר עליה היום ואיזו עזרה היא צריכה. מילה חיובית אחת של חיבה והערכה, יכולה לשנות לחלוטין את כל אווירת התוהו ובוהו ששוררת בבית, ולעזור לאשה להירגע ולהפיג את כל המתחים שבהם הייתה נתונה במשך כל היום.

אין זה מתפקידו של הבעל "לחנך" את אשתו על ידי ביקורת. צעקות על האוכל השרוף, או על כתמי בוץ שעל השטיח, לא ישפרו את הרגליה של אשתו וגם לא את מצב היחסים ביניהם. במקום זה, הוא צריך לחפש את הדברים החיוביים ולדאוג להביע את הערכתו עליהם.

* * *

כמובן, שבני הזוג צריכים להתייחס לנושאים השנויים במחלוקת ביניהם, ולפתור אותם לגופם, אך זאת על ידי הפגנת הערכה והבנה בדרכים חיוביות. כאשר הבעל ינהג כך הוא ייצור סביבה רגשית נינוחה ונעימה, שתסייע לו להגיע לפשרה ביתר קלות עם רעייתו.

ר שלמה איגר לימד את בנו שיכין בקבוק יי"ש (יין שרף) ודובשניות עבור אורחים המגיעים אליו, על מנת שלא יצטרך בכל פעם להטריח את אשתו. הבעל חייב להבין, שדי אם יהיה רגיש ויגלה הבנה כלפי אשתו. בכך יתן לה את הדבר שהיא זקוקה לו. תמיכה רגשית, אין פירושה בהכרח התייחסות לכל העניינים שמטרידים אותה. הוא גם לא חייב לספק לה פתרונות לכל הבעיות שמציקות לה. אלא, יכול להכין לה כוס תה, ופשוט להקשיב לה. הוא יכול לומר: "זה באמת נשמע קשה", ולא לומר: "אני לא מבין למה את בכלל מתרגשת מזה".

חז"ל אמרו שדברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. כאשר הבעל יבטא את הערכתו במילים כנות של דאגה, הבנה ותמיכה, הוא יצור בית מאושר ואשה מרוצה. עם זאת, עליו לדעת, שאי אפשר להטעות אף אחד בדברי חנופה ריקים מתוכן.

אכפתיות אמיתית לרגשי האשה נוכל ללמוד מפרשת העקדה.

כולנו עוצרים את הנשימה בשעה שאנו קוראים "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו...". יש לשאול, מה עשתה שרה אמנו במשך הניסיון הנורא הזה? כיצד לא נודע לה דבר הניסיון? משיב על כך רבנו הנצי"ב ב"העמק דבר" (בראשית כ"ב, ג): אברהם אבינו יצא מביתו עם יצחק מבלי לשתף את שרה אמנו בכל הניסיון הזה, כי חשש פן יבולע לה. לכן, עזב את הבית יחד עם יצחק, כאילו פניהם מיועדות לבית שם ועבר, וכך יצאו מהבית בהשקט ובנחת.רק בצאתו מחוץ לעיר, בקע עצי עולה, הניח את העצים על כתפי יצחק, והתחיל בהכנות לעקידה, כדי שלא תיבהל שרה אמנו.

אילו היה דבר כזה קורה במשפחות רגילות, היה הבעל מחלק את רגשותיו של אהבת ה עם רעייתו הגדולה בנשים, וגם היה מתייעץ עמה בעבודת ה הנוראה הזאת. אך, אברהם אבינו העדיף לעשות עבודה נוראה זו לבדו, כדי למנוע צער מרעייתו. הדברים צריכים לעורר אותנו שלא לספר דברים מעציבים לאשה.

שוכחת להוציא את השערות מהמסרק

מי שעוסק בענייני שלום בית יודע, שאם בעבר היתה פורצת מריבה רק על הדברים הכי עקרוניים, הרי שכיום יש מקרים שהעומדים מן הצד נדהמים למשמע הטענות של שני הצדדים, ואינם יכולים להבין את חוסר הרצון להקריב למען שלום הבית. מה שהיה פעם יסוד מוסד בכל משפחה יהודית, קיבל "חיזוק" מהנהגת הרחוב, ומביא משפחות רבות לעמקי פי פחת.

התופעה הזו מתרחשת בשל הצרות והייסורים הפוקדים את אחינו בני ישראל, הגורמים לכך שהשליטה העצמית על המידות נפגמת באופן משמעותי, עד שכל מאורע המתרחש תחת השמש, גוזל מאיתנו את שלוות הנפש ומנוחת הדעת. עם זאת, אין בדבר כדי לפטור אותנו מן הדין.

ידיהם של הרבנים המתעסקים בהשכנת שלום בית מלאות עבודה, וגם אם מדובר לפעמים בשטויות והבלים של ממש, לא תמיד משתכנעים בני הזוג שעליהם לעשות כל שניתן על מנת להציל את המצב בבית, ובמיוחד את הילדים הנופלים בין הכיסאות. ירחם עלינו האלוקים על שהגענו למצב כזה.

כדי להמחיש את הדברים, כדאי לשמוע סיפור מפליא שהתרחש בבית דינו של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, אליו הגיע יהודי ובפיו בקשה לסידור גט. כששאלו הגאון מדוע ולמה הוא רוצה להחריב את ביתו, השיב האיש שיש לו טענה גדולה על רעייתו. אחרי שהיא משתמשת במסרק נשארות שם שערות, "ולמרות שאמרתי לה כמה וכמה פעמים שתוציא את השערות לאחר הסירוק, היא שוכחת לעשות זאת". כששמע הגרי"ש את "טענותיו" של האיש כלפי אשתו, הוציא מפיו משפט אחד, רק אחד: "כנראה שיש לך חיים יותר מדי טובים". דהיינו, אם אתה מוצא פנאי להקפיד על שטויות שכאלו, אות ברור הוא שהינך חי בשפע גדול, ולא חסר לך מאומה.

הדבר יצא מפי הרב, והנה אך האיש מבית הגאון, מעד על מפתן הכניסה, שבר את רגלו, והובהל לבית חולים. בתחילה, הגיעו רבים מקרוביו לסעדו. אולם, היחידה שהתמידה לבקרו וסייעה בידו במשך כל הזמן היתה... אשתו, זו שתמיד שוכחת להוציא את השערות מן המסרק.

בצאתו מבית החולים, כשהוא בריא ושלם, סגר האיש את ה"תיק. מן השמים זיכוהו לראות באופן הברור ביותר מי האדם הקרוב לו ביותר, ומי באמת מוכן להגיש לו עזרה וסיוע ביום צרה.

הדברים מבהילים, כיצד מסוגל האיש, גם בהיותו בביתו, כשהוא רגוע ושליו, ואינו מאושפז בבית חולים - לשכוח כל מה שרעייתו עושה עבורו? הכיצד שכח אותו יהודי את המלאכה הכבירה של גידול הילדים והמעמסה המאוד-אחראית של חינוכם, הנופלת בעיקר על כתפיה של האמא? הרי צריך להיות רע-לב במידה מופלגת כדי להקפיד על דבר כה קטנטן כמו עניין המסרק.

מיהו איש חסד אמיתי

מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל סיפר על אחד מגדולי הדור, שבביתו נהגו להעמיד את הסוכה בצד מסוים בחצר, וכשהתחתן פעם שנייה, הביעה האשה את דעתה שעדיף להעמיד סוכה בצד אחר. הכל יודעים ששינוי טבעו של אדם זקן, הוא מן דברים הקשים, אך בלי אומר ודברים, סתר הרב את סוכתו והעמידה בצד ההוא, כפי שביקשה אשתו.

אחר מספר דקות החליפה האשה את דעתה, ואמרה שצריכים להעמיד את הסוכה דווקא בצד השני. שוב, בלי להוציא מילה מפיו. סתר הרב שוב את הסוכה והעמידה במקום שביקשה עקרת הבית. חלפו עוד מספר דקות ושוב משנה האשה את דעתה, עד שלבסוף הצביעה על המקום שבו היתה הסוכה בתחילה...

כיצד היה מגיב אדם מן השורה במקרה כזה?

במקרה הטוב, אם לא היה מתרגז במהלך כל ה"סיבובים", היה אומר לאשתו: "את רואה?! לא היית צריכה לבקש ממני לעשות את כל השינויים הללו". אדם גדול זה, לא רק שלא הגיב כך, אלא עשה כל שביקשה אשתו, וגם לבסוף - כשהסוכה חזרה למקומה הראשון - נתן לה להרגיש שהיא צודקת.

אדם היודע להאיר פנים רק מחוץ לביתו, שם הוא גומל חסד לאלפים ורבבות, אבל בשובו למעונו הוא סר וזעף, צועק על כל דבר ואינו מוכן לוותר, אינו ראוי להיקרא איש חסד. זאת, גם אם פעילות החסד שלו מחוץ לבית מקיפים עולם ומלואו.

זיווג עם אשה רעה

יתירה מכך, אף אם באמת רואה האדם שמן השמים זיווגו לו אשה רעה, כפשוטו, יש לו להתבונן ולדעת שהדבר נעשה לטובתו. בעניין זה מסביר הגאון בעל ה"זית רענן" בדרך משלו את לשון הפסוק "עזר כנגדו", וממנה יוצא הסבר מופלא מדוע מביא הקב"ה על האדם אשה רעה.

"יש אנשים", אומר ה"זית רענן", "שהקב"ה, הצופה הגדול, יודע שההתפתחות שלהם תהיה רק באמצעות אשה רעה, שאינה עושה רצון בעלה. דהיינו, שאם יהיה לו טוב בחיים, שהכל ילך למישרין, ומאומה לא יטריד את דעתו, לא יגיעו כישרונותיו לידי מיצוי מלא. דווקא האשה הלא-טובה, ה"כנגדו", היא, ורק היא, מביאה לו "עזר" בחיים".

"לכן", ממשיך ה"זית רענן" ואומר, "זו הסיבה שראינו הרבה אנשים גדולים שהיתה להם אשה רעה, וזה מפני שהקב"ה צפה למרחוק וראה שהגדלות שלהם תגיע לידי מיצוי רק בצורה הזו. יוצא, אפוא, שאם רואה האדם באשתו דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, ואף גרוע מזה, אל ימהר להחליט שהיא אינה מתאימה לו, כי אולי מאת ה היתה זאת, כדי להכשירו לגדלות".

* * *

מסופר על הגאון הצדיק, רב משה קלירס זצ"ל, רבה של טבריה, שהיה מתגורר בדירה בת חדר אחד. כדי שתהיה לו אפשרות לקבל אורחים ב"סלון", וגם לישון בחדר השינה, חילק את החדר הגדול למספר חלקים, והמחיצות נעשו באמצעות... קרשים. מצידה האחד של המחיצה התקבלו כל האורחים החשובים שהגיעו לבית הרב, ומן הצד השני הלכו בני הבית לישון.

פעם הגיע לטבריה אדם צעיר, שהתגורר בירושלים, ונשא לא מכבר את בת זוגו, אבל משלא הסתדרו ביניהם, החליט לארוז את מטלטליו ולשים פעמיו לטבריה. היעד הראשון שלו היה בית המדרש הישן של טבריה, אלא שמיד עם היכנסו לבית המדרש הבחין בו הרב קלירס, שהיה ידוע בהכנסת האורחים המופלגת שלו, והזמינו אחר כבוד לביתו. כיוון שהירושלמי הלז הזמין כבר חדר באחד מבתי המלון בטבריה, היה לו תירוץ טוב שלא להיענות לבקשתו של הרב, אבל המרא דאתרא לא הרפה. ידע הרב קלירס, ברוב חוכמתו, עם מי יש לו עסק... ובאיזה בעיה מדובר, לכן הזמינו לבוא לביתו, וביקש לזכות אותו במצוות הכנסת אורחים.

לצעיר לא היתה ברירה. הוא ניגש לבית המלון, שילם את מחירו של לילה אחד, ארז את מטלטליו ובא לבית הרב. דבר אחד הוא לא ידע: שאת המצווה הגדולה של הכנסת האורחים מקיים רבה של טבריה באותו חדר קטן בביתו, העונה לשם "סלון".

לא עמדה בפניו ברירה אחרת. הוא נכנס לביתו של הרב קלירס, והתכונן לשנת הלילה, אלא שההנהגות של הבית הקדוש הזה כמעט ולא אפשרו לו לעצום עין, הרב קלירס, ברוב התמדתו ויגיעתו בתורה, היה רגיל לישון רק 2-3 שעות בלילה, ומיד קם כארי לעסוק בתורה.

והנה, טרם צאתו לתפילת הנץ, מבחין האורח שבעל הבית מכין את הפרימוס לחימום מים. בני הדור שלנו כבר לא מכירים בכלל את הקושי שהיה כרוך בהכנת מים במכשיר זה. בין השאר היה צורך להכניס שם נפט, אחר כך לבצע עוד כמה פעולות, עד שעלתה האש ואפשר היה לחמם מים.

האורח היה בטוח שהרב מכין זאת עבור עצמו, אלא שעד מהרה נוכח שכוס התה מועבר על ידי הרב קלירס לאשתו. בלילה השני חזר המחזה על עצמו, ושוב מתאמץ בעל הבית בהכנת התה על ידי הפרימוס.

האורח החליט ש"זה לא עסק"... הוא ניגש אל הרב קלירס והודיע לו שהחליט לעזוב את הבית. "איך אני יכול להישאר כאן ולהטריד את הרב, במצב כזה שהרבנית חולה?".

פתח הרב קלירס את עיניו בתמיהה רבתי, ואמר: "אשתי הרבנית חולה? יצאת מדעתך?!".

אבל האורח הצעיר, שחשב שהרב מנסה להשאירו בביתו בכוח, אמר שוב: "לא נעים לי להישאר כאן יותר - אני יודע שהרבנית חולה ואני מטריח אתכם שלא לצורך".

כאן הגיע תורו של הרב להשמיע את דבריו, והוא חזר ואמר בתקיפות: "אני מאוד מתפלא עליך, כיצד הינך מעלה על דעתך דבר כזה, שלא היה ולא נברא?! אני דורש ממך שתגיד לי מי אמר לך שהרבנית חולה!.

"הלא אני רואה את הרב מדי בוקר טורח על הכנת המים החמים בפרימוס, ונכנס עם הכוס אל חדרה של הרבנית ומוסר לה את התה המהביל. אם הרב היה עושה זאת פעם אחת – ניחא, אבל כיוון שהדבר חוזר ונשנה על עצמו, מי יוכל אפוא להכחיש שהרבנית קלירס חולה?.

שמע המרא דאתרא את הדברים, והשיב לאורח: "אוי לך שזו המסקנה שהעלית בחכתך לאחר שראיתני מגיש תה לרעייתי. אוי לך שאלו הם מושגיך בבית יהודי. האם בעל שמכבד את אשתו ומגיש לה כוס תה מדי בוקר - עושה את אשתו חולה?!".

הוסיף רבה של טבריה ואמר: "הלא האר"י הקדוש אומר, שכאשר אדם קם בבוקר, הוא צריך לקבל על עצמו מיד את מצוות ואהבת לרעך כמוך. אני מקיים את המצווה הזו בתוך ביתי פנימה. וכי מצווה זו קיימת רק בין שני רעים, ולא בין בעל לאשתו?! הלא בהגשת התה לאשתי אני מקיים את מצוות ואהבת לרעך כמוך בהידורה המלא!".

האורח האזין ברוב קשב, ומיד לאחר שהרב סיים את הדברים, אמר למארחו: "עכשיו אני יכול כבר באמת לסוב על עקבותי ולשוב לירושלים. הבינותי כיצד בונים בית יהודי ועל מה צריכים לשים דגש בהנהגות שבין בעל לאשתו".

* * *

מכל זה אפשר ללמוד על החובה הגדולה המוטלת על כל בעל בעמיו להביא את השלום אל ביתו, ולפני שהוא עושה חסד עם כל העולם - שיעשה חסד בתוך ביתו, עם אשתו וילדיו, שזה הוא, כידוע, החסד היותר-גדול שאפשר לקיים בעולם הזה, שכן מחסד כזה אין אדם מצפה לגמול. איש לא יעריך אותו ויפרסם את מעשיו בשל כך, ולכן חסד עם בני הבית הוא "חסד של אמת".

במאמר הבא, אי"ה, נביא את חובות האשה כלפי בעלה.

בינתיים, שנזכה כולנו לשלום בית אמיתי ולהשראת השכינה במחוזותינו.