"הבנתי שהבורא לא ויתר עלי"

עברתי לא מעט בחיים, ותקצר היריעה מלהכיל את כל סיפורי. אתחיל מכך ששנותיי חלפו בחיפוש רוחני. בגיל 31 התחתנתי עם אדם שאינו דתי, ולאחר שנה ילדתי בליל שבת את בני הבכור. בני נתן לי תקווה, התחדשות ואימהות מיוחלת. התחזקתי בתשובה, שמעתי הרצאות של רבנים, שקולם הבוטח החזיר לי את היציבות שחסרה לי. למדתי בהרצאות על מיקומי כאישה, על קדושת החיים שניתנו לי.

לא כפיתי על בעלי להתקרב. הוא שיתף פעולה ושמרנו ביחד שבתות. התקדמנו בקצב נכון.

לצערי התעוררה בעיה בחיינו שיצרה מתח רב ביני ובין בעלי, עד שלא נותרה לי ברירה ופתחתי בהליכי גרושים, שארכו שלוש שנים. יצאתי לדרך לבדי עם ילד שהתגלתה אצלו בעיה רפואית. יצר הרע החל להוכיח לי שאני 'פראיירית'שהתחזקתי, שזאת בריחה, הראה לי שבעיותיי לא נפתרו, ואדרבה התעצמו. נותרתי לבדי, כמו אחרי מלחמה.

הרגשתי שאני מחליקה במדרון חזרה לדרך המוכרת. אם כבר לסבול, לפחות שיהיה קל... דרכי כוסתה בערפל, איבדתי את סימני הדרך.

ערב אחד, נקלעתי לסכנת חיים בעת נסיעה שכמעט הסתיימה בתאונה קטלנית. התחלתי לזעוק בלבי מזמורי תהילים שזכרתי: ״מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר...״ התחננתי, בכיתי שאיני רוצה למות, שלא מגיע לי, שלא הספקתי לעשות דברים בחיי, ואז קלטתי שאלה: למה לא התקרבת לבורא עולם?!

הצטדקתי בבכי: איך אעשה תשובה?! ושוב קול פנימי הלם בי: "את רוצה לחיות? תתקרבי לה'". "או-קיי אני אתחזק, העיקר אני רוצה לחיות!..."

ברוך ה', ממש כשקיבלתי את ההחלטה – הכל הסתדר והרכב נעצר בשולי הדרך, בלי לגרום לאף תאונה. הגעתי לביתי, כשאיני יודעת איך לקיים את הבטחתי. מאיפה להתחיל?!

יצר הרע ניסה לשכנע אותי שזה היה מקרי. הכל בסדר, מה הלחץ?!

ראיתי לאן הוביל אותי חוסר הביטחון שלי בעצמי, חוסר ההחלטיות שלי. גיבשתי לעצמי דעה שאני חייבת להתחזק, שאין זמן, שהבטחתי לקיים!

התפללתי שתהיינה שליחות נאמנות שתעזורנה לי. פגשתי בבית הכנסת נשים מקסימות, שלימדו אותי את יסודות האמונה ואיך להתפלל. נפגשנו בשבתות לקריאת תהלים. הרגשתי מחוברת, שייכת, עם רצון טוב להצליח הפעם.

הכי קשה היה לי לשנות את לבושי. התרגלתי ללבוש בגדים לא צנועים, וחששתי שאם אשנה זאת, מה החברה תגיד עליי?

ואז התנפחו בלוטות הלימפה בגופי בכמה מקומות. הרופא שלח אותי לעשות ביופסיה. נחרדתי, ידעתי שזאת בדיקה מכאיבה, פולשנית. קיבלתי על עצמי צניעות. בלוטות לימפה בצוואר? נכסה אותו! בידיים? נכסה את הידיים! ברגליים? לא אלך עם מכנסיים...

הבנתי שעדיף להיות צנועה ובריאה מאשר חילונית חולה. הבנתי שעליי להתמודד בחיים ולא לברוח, גם אם אין לי כוח, להחזיק חזק. התלבשתי בצניעות כיאות לבת ישראל, לא אכפת לי מה יגידו הבריות, העיקר הבריאות!

החלטתי לחיות. הבנתי שהבורא יתברך לא ויתר עלי, השגיח עליי בכל הטעויות, איפשר לי להבין שהבחירה בידי, שיש לי יכולות עצומות, שהוא יעזור. הגבתי בזמן, קיבלתי על עצמי להתלבש בצניעות.

באותה עת עזר לי מאוד הרב יששכר מהידברות. בקול מתון ובוטח, הסביר לי הלכות ואפשר לי לשאול שאלות לגבי שבת וכל היתר. הוא הסביר לי בעומק כדי שיתיישב על לבי, ולא סתם כדי להפחיד אותי. הוא לא בא ממקום של ׳אם לא תשמרי שבת, אוי ואבוי לך...׳. רגישותו הגבוהה בהבנת מצבי, גרמו לי לתת בו אמון. גם בהתמודדות קשה קיים טוב. גישתו החיובית כלפי, בנתה אצלי רצון להוכיח שאני מסוגלת להצליח הפעם להתקרב לקב"ה ולהתמיד, שאיני ׳כבשה שחורה׳, אלא בת מלך טהורה, שאיני מרדנית, אלא שואפת למצוא את האמת שהחביאו ממני. צריך מאמץ רב לחצוב אמת בעולם מלא בתחרותיות, טכנולוגיה, דיגיטליות, קפיציות ותזזיתיות. רציתי לחזור למצב בראשיתי, מקורי, טהור, למקום של חיבור, מודעות עצמית, לפעול לא מתוך דחפים ובדיקת גבולות, אלא ממקום מאוזן ורגוע, שנקרא קול דממה דקה. התהליך ארוך אך משתלם. התחברתילא רק לעצמי, אלא גם לצדיקי עולם.

הוקל לי שאני יכולה להיות מי שאני, בלי הצגות. לחיות בגודל טבעי. הרופאה אמרה שתוצאתה ביופסיה היא: תגובתית, לא סרטני חלילה! "זהו? תגובתית?", שאלתי.

נוכחתי איך שבזכות תגובתי בזמן, לקבל על עצמי צניעות, תוצאות הבדיקהקבעו שבלוטות הלימפה התנפחו כתוצאה מתגובתיות של הגוף...

סיפרתי את סיפורי כדי שתאמינו בעצמכן, שאתן מסוגלות, שכדאי לחיות, שכל יום במתנה הוא יסוד האמונה, לטובו הגדול של מלך מלכי המלכים, שמלוא כל הארץ כבודו, הכשיר אותי לייעודי כיהודייה להחליט מה התכלית, זאת תגלית. 

מעוניינים לשתף אותנו בסיפור התשובה שלכם? צרו קשר בדוא"ל shira@htv.co.il