אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ: איך לשלוח מכתב ריק לאלוקים

למצוא את עצמי אילמת מול אלול, ובלי מילים מול הזמן הזה. לעמוד מול כל הספרים, ההרצאות, העלונים, דברי המוסר, דברי החיזוק, ולהרגיש ריקה לגמרי. אלול רץ מהר ובורח כמו חול מבין האצבעות, החודש הכי חמקן מבין כולם, ולמרות שהספקתי, לא הספקתי אפילו לרגע אחד לעצור כדי לנשום, או לבקש סליחה.

בעיניי אלול הוא החודש הכי יפה מכל החודשים, בארץ הזאת שהיא הכי יפה מכל הארצות. עדיין חם מאוד אבל זה חום אחר, ובלילה יש פתאום רוח, ובבוקר מוקדם חצי ענן. יש לו יופי של "לקראת", שעולה לפעמים כידוע על יופיו של הדבר עצמו. אלול הוא חודש יקר מכדי לתת לו לברוח, אבל גם השנה, אני מרגישה, כמעט ולא דיברנו, אלול ואני.

תכף ראש השנה, וגם מולו אני אילמת. אין לי מה להביא אליו, אז אני אורזת את האילמות שלי ואת אי-המוכנות, מדליקה נרות ובכל זאת מגיעה. התפילה שעשויה ממילים לא תמיד מוכנה על הלשון, אבל תפילה שעשויה משתיקה – אפשרית גם למי שידו קצרה, או קצרה מאוד. כל מה שצריך זה קצת זמן פנוי, וחדר. ואז לשבת באיזו פינה, לקחת נשימה, לאסוף את הבושה והצער, וגם את הזמנים הטובים, לארוז ולשים על השולחן, והנה באתי למרות הכל: "אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ".

"תשובה לא צריכה להיות משהו חדש", שמעתי בשיעור של הרב יאיר כלב לימים האלה. כותרת השיעור הייתה "תמימות". "לא צריך להתחרט על מי שאני, מה פתאום. צריך רק לשוב למה שאני. אני טוב. העצם שלי טוב. כל אחד יודע שבתוכו יש תינוק טהור לנצח.

"לפעמים שוכחים את זה. לפעמים עוברים השתלשלות של התרחקות מזה, בצורה כל כך כואבת... גישה גויית חדרה לעולם הזה, ומדברת על Repentance, על חרטה. זה בדיוק הפוך מהיהדות. הגישה הזאת חדרה לרחוב הישראלי, ואני חושב שאני צריך להיות משהו אחר, משהו חדש. זאת אומרת שאני לא מסוגל לעשות תשובה, כי גדול עלי. אני כבר שרוט, שרוט..."

אני מנסה לשנן שוב ושוב, לא להתחרט על מי שאני. רק לשוב למה שאני. תשובה אמורה להיות דבר קל. לחזור אמור להיות דבר קל. לחזור למקום בו פעם הייתי – את זה בוודאי אני יכולה, כי אני זוכרת את הדרך, את הרחוב, הפנייה, הבניין, חדר המדרגות. ובתוך הבית יש משהו טוב ממש שמעולם לא פגעתי בו, כי הוא בכלל לא שלי. זה אמור להיות דבר פשוט, לחזור לבית שבו פעם גרת.

אבל קורה שלא זוכרים את הכתובת, לפעמים לאורך זמן, ולא יודעים איך לחזור לבית שהיה שלך (והוא עדיין). אולי עשיתי מעשים שאינם שלי, אולי אמרתי מילים שאינן שלי, ולכן אני כבר לא ממש מזהה (אותי). ואולי לזה אנחנו מתכוונים, כשאנחנו אומרים או מרגישים, שתשובה היא דבר קשה. שאנחנו לא זוכרים את הדרך הביתה.

אין לי מילים מול זה, ולא שורה אחרונה של "בכל זאת". אולי לפעמים אין מוצא אלא לשלוח מכתב ריק. וגם אם כתבתי מכתב ריק, לשים אותו במעטפה, לבייל ולשלוח. ולדעת, שלפחות לא טעיתי בכתובת.

אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ / מחבר לא ידוע

אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ

כִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ

נָא אַל תְּבִישֵׁנוּ

נָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ

רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ

סְלַח לָנוּ

וּשְׁלַח לָנוּ

יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִמְּעוֹנֶךָ

אָתָאנוּ לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כַּפָּרָה

אָיֹם וְנוֹרָא

מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה

תְּחַיֵּינוּ תְּחָנֵּנוּ

וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא

סְלַח לָנוּ

וּשְׁלַח לָנוּ

יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִמְּעוֹנֶךָ