כשפשוט אין על מה לדבר: עצה נגד היצר הרע

אחד מטכסיסיו של היצר, הוא לגרור את האדם לויכוח אם לעשות את הדבר או לא. ברגע שהאדם נגרר אתו למשא ומתן, יש לו עליונות מכרעת על האדם. ברשותו עומד נשק התאווה, אשר בשעת ויכוח מסמא את עיני האדם מלהשיב ליצר על טענותיו (וכמו שאמרו במסכת נדרים ל"ב ע"ב "דבשעת יצר הרע, לית דמדכר ליה ליצר טוב").

לכן הנושא ונותן עם יצרו, מכניס עצמו לסכנה עצומה. עצם הדיון, מעניק מעמד וחשיבות ליצר, כאילו הוא מאן דאמר, ויש על מה לדון.

על האדם איפוא בשעת נסיון להחליט מיד שאינו שומע ליצר ולא נכנס עמו לדין ודברים כלל וכלל.

פעמים שנגרר האדם לויכוח עם היצר, מתוך מחשבה: "מה-בכך, אשיב ליצרי בדברים נכוחים בהגיון וסברא, ואסתום טענותיו". אולם חלילה לעשות כן, כי לא בהגיון וחכמה תלוי הדבר, אלא באומץ ובגבורה אמיתית, להתגבר על הרצון ועל התאוות.

ויותר מכך, מחדש רבנו חיים בן עטר זצ"ל כי עצם ההתעסקות במחשבת העבירה, גורמת לאדם להימשך אחריה. בספרו הקדוש "אור החיים" (ויקרא יח, ב),  כתב לפרש הפסוק "בני אם יפתוך חטאים אל תאבה" (משלי א, י), בזה"ל: "לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב, אפילו לבחינת השולל, תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה, ומצות ה' ברה, באה על הדבר בבחינת דיבור ואמירה, דיבור, לומר גזירת מלך היא דבר מלך שלטון" וכו'. ע"ש.

זה למעשה היה סוד הצלחתו של יוסף בנסיון הגדול של אשת פוטיפר. כאשר ניסתה לפתותו, מזדקרת מלה אחת כמו חומה "וימאן", ומלה זו מוטעמת בטעם שלשלת, ומיד לאחריה ניצב טעם פסק. לומד מכך הראש"ל הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א בספרו "ברכת אליהו" שידע יוסף כי בעת שהיצר תוקף את האדם בחזקה ובפתע פתאום, אין לשאת ולתת עמו בשום אופן, ולכן מיאן במיאון אדיר וחזק (טעם שלשלת). וגם מיאונו היה פסוק (טעם פסק) חתוך וסתום בעצמה רבה ובאופן חד משמעי, באין אומר ואין דברים, ללא שום פתח וסדק לפשרה כל שהיא, ומבלי להיכנס לשום משא ומתן והסברים. ורק לאחר המיאון החזק הזה, נתן לאשת אדוניו דברי הסבר קצרים הקרובים להגיונה כדי לשבר את אוזנה שתניח לו מכפייתה.

גם בחטא עץ הדעת פעל היצר בדרך זו. חוה שמעה ציווי ה' מאדם הראשון, ובוודאי שהכרתה הייתה ברורה וחזקה בציווי ה'. ידע הנחש שבדרך תאווה לא יוכל לפעול אצלה, וגררה למשא ומתן כמבואר בפסוקים, וכשהחלה לדון עמו על הנושא, הצליח בפלפולו להכניס לה ספק בציווי ה', ונכשלה.

צאו וראו, עד כמה מסוכן הדבר, לשאת ולתת עם היצר.