'ובכן תן פחדך' ניצח את הפחד שלי

האירוע המשמעותי ביותר של שנות הנעורים שלי התחיל כמה ימים לפני ראש השנה תשס"א: אינתיפאדת אל אקצה. ניסיונות השלום של קמפ דיוויד קרסו שבועות ספורים לפני כן, אריק שרון ביקר בהר הבית בסוף אלול, ומכסה סיר הלחץ של השטחים התעופף באחת, זורה הרס ופחד לכל עבר.

הימים הללו היו מוקדמים מידי לתמונת מצב מדוייקת של המתרחש. לפנינו עוד היו, לוטים בערפל העתידות, יותר מאלף הרוגים. פיגועים המוניים, ילדים נרצחים, כלות שנקברות. כל אלה, שהפכו להיות חלק מכאיב ותדיר ממהדורות החדשות בארבע השנים שלאחר מכן, טרם התרחשו, אבל מתח עז ודאגה כבדה שררו באוויר.

(צילום: פלאש 90)

הדלקת הנרות של ראש השנה ניתקה אותי ממכשיר הרדיו שלי, אליו הייתי צמודה בימים האחרונים. בכל דקה שהייתי בבית. הקשבתי לחדשות. לחוסר הביטחון בקולם של השדרנים, לחוסר האונים בקולם של הפוליטיקאים, למשבי רוחות הפורענות שהדהדו אלי מן המקלט. הייתי בת ארבע עשרה וניסיון החיים שלי לא הספיק כדי לסייע לי להתמודד עם תחושת אי הוודאות, או אפילו לרמוז לי שלא מהאזנה כפייתית לחדשות רעות יבוא עזרי.

אני לא זוכרת הרבה מאותו ראש השנה של לפני 15 שנים. אבל אני כן זוכרת שעמדתי להתפלל שמונה עשרה של ערבית של ראש השנה, ופתאום התפילה דיברה אלי כפי שלא דיברה אלי מעולם. שם, בתוך המחזור, מצאתי את הקרקע היציבה המוצקה בתוך מערבולת הבלבול והחרדה ששטפה אותי בימים האחרונים.

"ובכן תן פחדך השם אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת..." כמה רציתי שיתן אלוקים את פחדו על מעשיו, שהאימה מאלוקים תשחרר אותי מאימתי שלי.

"ובכן תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה לדורשיך...שמחה לארצך, ששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו". זו היתה, כנראה, הפעם הראשונה בחיי בה התפללתי מעומק ליבי לבואו של משיח.

"ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו, ועולתה תקפוץ פיה, והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". לרגע אחד, בראש השנה, כשאני לא באמת יודעת מה מתרחש – והדימיון הפורה שלי סיפק לי תסריטים רבים שחורים משחור – האמנתי בזה. האמנתי שהרשעה בעשן תכלה. שהפחד לא יתמיד.

"ותמלוך אתה..."!

הגרוע מכל, כמובן, עוד היה לפנינו. כשעמדתי להתפלל ערבית של ראש השנה בשנה לאחר מכן, היה זה לא רק אחרי שנה עקובה דם בארץ, אלא גם זמן קצר אחרי קריסת בנייני התאומים, שדמתה בעיני ובעיני בני גילי לסמל אפוקליפסה שאין שני לו. שלוש שנים לאחר מכן התפללתי את התפילה קצת אחרי הפיגוע הנורא בקו 2 שיצא מהכותל. בתשס"ז התפללתי שבועות ספורים אחרי תום מלחמת לבנון השנייה, על חלליה הרבים. בתשע"ה – צוק איתן זה עתה הסתיים והד האזעקות ומליחות הדמעות עוד היו בכולנו.

(צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

כשאני חושבת על העשור האחרון, נראה לי שבמספר רב מאד, רב מידי, של ראשי שנה, הייתי תחת השפעתו של אירוע לאומי טראומתי שהתרחש לקראת סוף השנה הקודמת. רוב הזמן אנחנו שוכחים את זה כדי לשרוד, אבל אנחנו חיים בזמנים קשים. עקבתא דמשיחא.

ובכל זאת, כל שנה כשאני מתפללת את תפילות העמידה של ראש השנה, 'ובכן תן פחדך' מנחמת אותי מחדש. כל שנה אני מקבלת עוד זריקה של כוח מהתפילה: כי יבוא היום וייתן השם פחדו על כל מעשיו, וייתן תקווה לדורשיו. יבוא יום של משיח, יום של שמחת צדיקים וכיליון הרשעה. ואז...יבוא הכל על מקומו בשלום.

ימלוך השם לעולם

אלוקיך ציון

לדור ודור

הללויה.