התיק נגנב ביחד עם הדרכון. לאן הולכים עכשיו?

הכל התחיל לפני כשנה, כששיר טוהר ואחותה, שתי סטודנטיות צעירות מאזור המרכז - רצו לנקות קצת את הראש בין הסמסטרים, ולנפוש קצת בחו"ל. הן בחרו בלונדון, ובמשך שבוע שלם - כייפו ונהנו. ביום חמישי, היום האחרון שלהן בבית המלון, הביעה שיר טוהר את רצונה לבקר בפארק קנסינגטון גארדנס.

באופן פתאומי ולא ברור, דווקא באותו היום לקתה האחות ביבלות כואבות ברגליה, שהקשו מאוד על ההליכה. "אחותי לא כל כך רצתה ללכת, אבל אני התעקשתי ובסוף הלכנו", משחזרת שיר טוהר. "נדהמנו לגלות פארק ענקי, שבו שמונה יציאות. אנחנו בחרנו לצאת דווקא ביציאה שבסופה התברר, שהיא סמוכה לקונסוליה הישראלית".

מקרה? חכו שתשמעו את סוף הסיפור. "כשעברתי שם חשבתי שזה מגניב שגילינו את הקונסוליה, אבל הנחתי שזה מידע פחות שימושי בעבורי". 

בבוקר ארזו האחיות את המזוודות ותכננו לקחת אוטובוס ישיר לשדה התעופה. "הגענו לתחנה המרכזית בחצות הלילה, ואיך שנכנסנו ראיתי המון טיפוסים מפוקפקים, הומלסים ולוטשי מבטים למיניהם - דבר שמאוד לא מקובל בלונדון. לליבי התגנב סוג של חשש, אבל לא הייתה ברירה אלא לחכות", מספרת שיר טוהר. 

בשלב מסוים, היא התנדבה ללכת למקום שמירת החפצים במלון סמוך, ולקחת את המזוודה ששמו שם קודם לכן. במצבים אחרים התעקשה האחות ללכת לכל מקום יחדיו, אולם מפאת מצב רגליה והיבלות המכאיבות - נאלצה להישאר לבדה בתחנה, ולשמור על שני תיקי הגב שלהן. "כעבור רבע שעה, כשחזרתי עם המזוודה, ראיתי את אחותי כשהיא אחוזת אמוק והיסטרית". משברי המשפטים לא הבינה שיר טוהר מה קרה, אולם כעבור דקות אחדות, התברר העניין לאשורו: האחות הלכה לעמדות הטענת פלאפונים ננעלות, והניחה את שני התיקים ממש לידה. אלא שפתאום, משום מקום, הגיח גנב שחטף את אחד התיקים וברח. "אחותי ניסתה לרוץ אחריו אבל הוא היה מהיר ממנה, ואף אחד לא ניסה לעצור בעדו כי לא הייתה שום אבטחה במקום. הסתבר שהוא גנב את התיק שלי, שבו היה הדרכון ושאר דברים יקרי ערך".

מה עובר לך בלב באותו רגע?

"אין ספק שזה פחד מאוד גדול להישאר בארץ זרה לבד, ובלי לדעת מה יקרה ביום הבא. אבל עם זאת, לאורך כל הדרך - מההתחלה ועד הסוף, הטוב כמובן, של הסיפור הזה - הרגשתי השגחה פרטית מופלאה". בלית ברירה נאלצה שיר טוהר לבלות ערב נוסף בבית המלון בו שהו השתיים. "בשיחה עם הורינו הוחלט שאחותי תטוס, ואני אשאר במלון ואגש ביום המחרת לקונסוליה. כבחורה שומרת שבת - כיוון שזה היה יום שישי, ידעתי שאצטרך להישאר שם במהלך השבת, ולטוס רק אחר כך. עצם המחשבה על כך הפחידה אותי, וניסיתי לדחות אותה ככל שניתן. התפללתי לה' שימצא עבורי מקום להיות בו, אפילו שלא הכרתי אף אחד ולא ידעתי איך זה יקרה. אבל הייתה בי אמונה חזקה שה' ישמע את תפילתי ויעזור לי".

ואכן, כך קרה. ה', השומע תפילת כל פה - נעתר לתפילתה, עוד באותה נשימה. 

"יחד איתי, הגיעה לקונסוליה בחורה בריטית צעירה, שנראתה בת גילי. התחלנו לדבר, ואז נודע לי שהיא בת של רב קהילה מקומית. כמובן שקפצתי על הידיעה, ושיתפתי אותה במה שקרה. היא הייתה מאוד נחמדה. היא אפילו הגדילה לעשות ושאלה אותי איפה אהיה בשבת. כששמעה שאני בבית מלון, מיד הזמינה אותי אליה".

כך, התוודעה שיר טוהר לקהילה מקסימה שנתנה לה את התחושה הטובה ביותר, כזו שרק יהודי יכול להעניק ליהודי אחר שנמצא בגולה. "באותה שבת, כשדיברנו על כל מה שקרה - הסתבר שבת הרב בכלל לא תכננה להגיע לשגרירות. רק 'במקרה', על הדרך, פגשה ברכבת התחתית משפחה שהיא מכירה, שסיפרו לה על כך שהם שכחו את הדרכון של בנם בשגרירות אך לא היה להם פנאי ללכת ולהביא אותו, והיא התנדבה לעשות זאת במקומם". 

עכשיו אני מבינה מה זה נקרא ש'מצווה גוררת מצווה'. 

"בדיוק כך. אם היא לא הייתה מתנדבת למעשה החסד הזה, קרוב לוודאי שהייתי מבלה את השבת במלון גויי, בלי אוכל כשר ובלי תחושת שבת אמיתית. זה שהיא הגיעה לקונסוליה לכאורה בשביל מישהו אחר, זו השגחה שאני רואה אותה כפרטית ממש. המקרה הזה עדיין מלווה אותי, ונוסך בי תחושה שהתפילות נשמעות ונענות, באופן גלוי ומוחשי. רק צריך להאמין".