בין גמזו לדוד ויהונתן

'נו, מה כבר עשיתי, זה שום דבר'... משפט מוכר, נכון? מן הסתם שכל אחד מאיתנו השמיע אותו לא אחת... האם אכן כך הם הדברים? הבה ונראה...

אחת הפרשות היותר מפורסמות בתנ"ך, היא פרשת דוד ויהונתן. דוד ויהונתן היו חברים בלב ובנפש, עד כדי כך שהמשנה במסכת אבות מביאה אותם בתור סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר. שאול, שהיה חותנו של דוד, תכנן לתפוס את דוד ולהורגו, ויהונתן שלח מסר מזהיר לדוד והורה לו לברוח מיד. דוד אכן ברח ובמשך שלשת ימי המנוסה לא נכנס לפיו שום דבר מאכל. ביום הרביעי דוד הגיע לנוב עיר הכוהנים, והוא פגש את אחימלך הכהן הגדול וביקש ממנו משהו לאכול בדחיפות... אחימלך נתן לדוד את לחם הפנים, ודוד אכל ושבע. לפני שהמשיך בדרכו ביקש מאחימלך חרב שיהיה לו למגן, אחימלך אכן נתן לו ודוד המשיך בדרכו.

הסיפור היה יכול להסתיים כאן, אלמלא היה שם אדם בשם "דואג האדומי" שראה את אחימלך נותן לחם לדוד ומעניק לו חרב...

דואג העביר את המידע לשאול, שאחימלך מורד במלכות בכך שהוא נותן חסות "לאויב", וכששאול שמע זאת הוא ציווה להרוג את כל אנשי נוב, אנשים, נשים, ילדים ועוללים...

עד כאן הסיפור מוכר ממבחני הבגרות בתנ"ך.

כעת אשאל שאלה: אם ננתח את מה שקרה, מיהו האדם שמחמתו נגרם שכל אנשי נוב נהרגו? מי אשם בכל הסיפור?

כשהשמעתי את השאלה בפני קבוצות שונות, קבלתי תשובות מגוונות. יש שהאשימו את דואג על כך שהלשין לשאול, יש שהאשימו את שאול ויש שהפנו אצבע מאשימה דווקא לאחימלך ששיתף פעולה עם דוד, ואפילו יש כאלה שהאשימו את דוד...

בא התלמוד ונותן מבט מעמיק, ותרשו לי לומר – גם קצת מפתיע, והוא מוצא לנכון לגלות את זהותו של מי שגרם לכל העניין, לשורש הראשוני. מיהו? יהונתן!  כן, יהונתן היה יכול למנוע את הריגתם של אנשי נוב. מה יהונתן קשור לסיפור? כותב התלמוד כך: "אלמלא הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם, לא נהרגה נוב עיר הכוהנים" (סנהדרין קד').

יהונתן היה זה שהורה לדוד לנוס על נפשו, למה הוא לא נתן לדוד צידה ומזון לדרך? הרי הוא יודע שדוד הולך להיות בדרכים ללא שום מזון... אם יהונתן היה נותן לדוד מזון לדרך, דוד לא היה נכנס לנוב ומבקש מאחימלך אוכל, ושום דבר לא היה קורה...

מדהים כיצד יורדת התורה לנבכי נפש האדם ולשורשו של כל מעשה, ואיזה חשיבות היא מעניקה לכל מעשה קטן...

חשוב להדגיש, וודאי שגם דואג ייענש על כך שהלשין וגרם בפועל ששאול יהרוג את אנשי נוב, אולם התורה מגלה לנו, שאם יהונתן היה קצת יותר מחושב יתכן וכל ההריגה הייתה נמנעת, וגם בו תלויה אשמה מסוימת...

הבה נקפוץ יותר מאלף שנה קדימה... מן הסתם שמעתם על אדם בשם "נחום איש גמזו", צדיק גדול שחי בתקופת הגמרא. התלמוד (מסכת תענית כא') מספר שנחום היה בעל ייסורים נוראיים – הוא היה גידם בשני ידיו, חיגר בשני רגליו וכל גופו היה מלא בשחין. באחד הימים התרחשה צרה נוספת, לא רק שסבל נורא, אלא גם ביתו התמוטט לפתע, והוא נותר ללא קורת גג... תלמידיו לא יכלו לעמוד מול המחזה והם פנו לרבם בשאלה, 'רבי, אתה צדיק כל כך גדול, למה מגיע לך לסבול כל כך?' נחום חשב והגיע למסקנה מרתקת. 'אתם יודעים למה כל זה מגיע לי? משום שפעם אחת הלכתי בדרך עם שלשה חמורים טעונים במזון. בדרך פגש אותי אדם עני וביקש ממני דבר מאכל. כמובן ששמחתי על המצווה שהזדמנה לידי, ואמרתי לו 'המתן עד שאפרוק מן החמור ואתן לך'. מיד ירדתי מהחמור והתחלתי להתיר את קשרי השקים, ועוד לפני שהספקתי לתת לו הוא כבר מת מרעב... כיוון שאני גרמתי למותו - הגיע לי כל הסבל הזה...'

הבנתם? אני לא... במה נחום נהג שלא כהוגן? איך היה יכול למנוע את מותו של העני?

נמחיש את התשובה. אחת מהדרכים שדרכם ניתן לדעת מה מעמדו הציבורי של אדם העומד מולי, היא על ידי שנתבונן כמה אנשים יש סביבו. אדם מן השורה הולך ברחוב לבדו, אדם יותר חשוב מסתובב עם עוזר, שר בממשלה מסתובב עם מאבטח, וראש ממשלה בקושי יכול להסתובב מרוב אבטחה שסובבת אותו... כך זה, ככול שהאדם במעמד גבוה יותר, השמירה סביבו  חזקה יותר. כשם שזה כך בגשמיות, ברוחניות על אחת כמה וכמה – ככול שהאדם בדרגה רוחנית יותר גבוהה כך השמירה שהוא מציב לעצמו יותר גבוהה... רעיון זה מוביל אותנו היישר אל הפסוק הראשון בפרשתנו, פרשת שופטים:

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכול שעריך". התורה מדברת בלשון יחיד, היא לא כותבת "תתנו לכם בכול שעריכם". מדוע? משום שהיא פונה בקריאה לכל יחיד ויחיד ובפרט בתקופה זו  – "שופטים ושוטרים תיתן לך בכול שעריך", רוצה התורה שכל אדם יעמיד שופטים ושוטרים בשעריו הפנימיים, שהרי יש לאדם כמה שערים אשר דרכם עובר מידע שבונה את אישיותו – שערי הראיה, שערי שמיעה, שערי דיבור וכו', אישיות האדם מורכבת ממה שהוא שומע, ממה שהוא רואה וממה שהוא מדבר. אומרת התורה: תיתן שופט ושוטר בפתחם של כל שערי אישיותך, תבדוק האם מה שאתה מדבר זה מה שצריך לדבר, תבדוק אם אתה שומע מה שצריך לשמוע ותבדוק אם אתה רואה מה שצריך לראות...

ככול שהאדם בדרגה רוחנית יותר גבוהה, הוא מציב לעצמו רף שמירה גבוה יותר שהרי יש לו יותר את מה לשמור, אם נחום איש גמזו תולה את ייסוריו המרים במעשה "פעוט" זה, כנראה שהוא תובע מעצמו יותר. "אולי הייתי צריך לקפוץ יותר מהר מהחמור ולא להתחיל לפרוק את השקים אלא פשוט לקרוע את השק ולהביא לעני אוכל כמה שיותר מהר...".

אנו אנשים פשוטים, אין אנו כדרגתם של יהונתן ונחום איש גמזו שדורשים מהם עד כדי כך, אבל כל אדם מכיר את עצמו ויודע למה הוא כן מסוגל ומה הוא יכול לדרוש מעצמו.

כל השנה אדם צריך לפקח על דרכיו, אולם בפרט עכשיו - בחודש אלול, עלינו לפקח על דרכינו שבעתיים, ולראות האם אנו צועדים בדרך סלולה או שאנו צועדים בדרך מלאה מהמורות. אם נתבונן - ולו במעט - על מעשינו, אין ספק שנתעלה מעל עצמינו ונצליח להעלות את כל העולם יחד איתנו...