סיפור אמיתי: אש זרה

לאחר נישואיה עברה חנה להתגורר בשכונת "מאה שערים" בירושלים. היא מצאה שכנות שהאירו לה פנים, זכתה אצלן לאוזן קשבת והחכימה מניסיון חייהן. במיוחד נקשרה לברכה, המבוגרת ממנה בעשר שנים, אשה כשרה וצנועה, שקיבלה כל אחת בסבר פנים יפות, ותמיד מצאה מילה טובה על זולתה. משפחתה הייתה למופת. בניה הגדולים למדו בישיבות מעולות, ובנותיה בבתי חינוך ידועים.

ברכה הגיעה לפני למעלה מעשור מארצות הברית. לא היו לה ולבעלה קרובים בארץ, אך בזכות סגולותיה רכשה ידידות לרוב. חנה נכנסה לבית שכנתה לעתים קרובות כדי לשאול מצרך שחסר בביתה, או לקבל עצה לבעיה שהתעוררה בחייה.

 

באחת משיחותיהן גילתה ברכה כי היא גיורת. חנה הנדהמת רצתה לצעוק "לא יתכן!", אבל שתקה. לאחר מכן סיפרה בהתרגשות לבעלה:

"לא תאמין, אבל ברכה השכנה היא גיורת! ידעתי אמנם שהיא לא נולדה בארץ, אבל הייתי בטוחה שנולדה בארצות הברית למשפחה דתית מאוד. איזו צניעות יש בה, ענווה, חכמה וכל טוב. לא בכדי זכתה להתגייר..."

מדי שבת אחר הצהריים ביקרה חנה בביתה של ברכה, שקיבלה אותה במאור פנים, ישבה עמה במרפסת המוצלת והגישה לה כיבוד קל.

 

פעם הגיעה חנה לביקור השגרתי אצל ברכה מאוחר מהרגיל, כשעה לפני צאת השבת, בלוויית בתה בת השנתיים. היא נקשה על הדלת כמה פעמים, וסברה שברכה אינה פותחת מפני שהיא עסוקה. חנה המתינה מעט, ולפתע דחפה בתה הקטנה את דלת הבית ונכנסה פנימה בריצה. חנה רצה בעקבותיה כדי להוציאה החוצה. לפתע ראתה את ברכה בחדר צדדי כשהיא מעשנת סיגריה...

חנה מיהרה להסתלק מבית שכנתה עם בתה. היא חזרה לביתה נסערת ושיתפה את בעלה במראה המדהים שראו עיניה. הבעל סרב להאמין, אבל היא עמדה על דבריה ולא הצליחה להירגע.

 

במוצאי שבת נשמעו דפיקות חלושות בדלת ביתה של חנה. היא פתחה וראתה את ברכה חיוורת כשעיניה אדומות מבכי. ברכה שאלה ברעד:

"תרשי לי להיכנס?"

חנה הנהנה לאות הן והגישה לה כוס מים. ברכה בירכה ושתתה, וניגשה מיד לעניין:

"סיפרתי לך שאני גיורת, אבל לא סיפרתי על התופעה שראית לפני צאת השבת, והלוואי ולא הייתה קיימת... אני מתכוונת לסיגריה... אל תשפטי אותי מהר. השתמשי בדברי חז"ל ש'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. וכעת אגלה לך את האמת: בכל שבת כשעה לפני יציאתה, בוער בי דחף עצום לעשן סיגריה. אני מנסה להשתלט עליו בכל כוחי ואיני מצליחה. הדבר חוזר על עצמו כל שבוע כמו שעון, כאילו שמישהו משתלט עלי, לוקח סיגריה ומעשן דרכי..."

ברכה שאפה מעט אויר והמשיכה:

"התייעצתי עם פסיכולוגים והם נתנו לי כל מיני עצות, אבל אף אחד לא פתר את הבעיה".

חנה הציעה:

"אולי תתייעצי עם רבנים, או תבקשי ברכה מצדיקים ומקובלים?"

ברכה סיפרה שניסתה גם את הכיוון הזה, אבל ללא הועיל עד כה.

 

מצבה המשונה של ברכה נגע ללבה של חנה. היא הכירה בסבלה העמוק והתעניינה אצל אנשים שונים איך ניתן לעזור לה, כשהיא מטשטשת את הפרטים המזהים. מישהו יעץ לחנה לפנות לדוד, מנהל בארגון לקירוב רחוקים, שמתעסק עם בעלי תשובה וגרים. כאשר פנתה אליו, נדהם לשמע המקרה המוזר ואמר: "לידכם מתגורר הרב ישראל יעקב פישר. אוכל לגשת אליו עם הגיורת, שתספר לו הכל ונשמע מה יאמר. דעתו היא דעת תורה, ואין בעיה בעולם שאין לה פתרון בתורה".

ברכה הלכה עמו לרב פישר. היא סיפרה לו את סיפורה, והרב אמר לבסוף: "אינך גיורת, אלא גויה!"

ברכה נדהמה לשמע דבריו, ודוד אמר בנימה אכפתית:

"אשה כשרה זו ידועה כיראת שמיים אצל כל מכרותיה. לפי מה שבררתי, היא התגיירה לפני 24 שנים, ומאז היא מנהלת בית יהודי למופת ומדקדקת במצוות. איך יתכן שאינה יהודיה?!"

הרב קבע שוב: "היא אינה יהודיה!"

ברכה פרצה בבכי. דוד החליט לברר שוב בנוגע לגיורה של ברכה, שהרי אם הרב מתעקש על כך שהיא גויה, הוא מחויב לבדוק זאת לעומק.

 

לאחר חקירה מאומצת, חזר דוד לבית הרב פישר ואמר בהתרגשות:"זו ממש רוח הקודש! ביררתי היטב וגיליתי כי אותה אשה התגיירה בגיור רפורמי!", והוסיף לאחר רגע:

"אבל כבוד הרב, איני מבין מדוע היא חיללה שבת באופן כפייתי מדי שבוע".

הרב פישר חייך חיוך דק והסביר את העניין:

"חז"ל אמרו שגוי ששבת חייב מיתה, ובגלל שאישה זו הייתה באמת כשרה ויראת שמיים, גרמו משמיים שלא תצליח לשמור שבת בשלמות, כדי שלא תתחייב מיתה!"

הוא ציווה על ברכה להתגייר כהלכה, ולאחר שהתגיירה סר ממנה לחלוטין הדחף הבלתי נשלט לעשן בשבת.