הסבא של הרכבת: האם אני באמת הכישלון שאני חושב שאני?

מוקדש בהערכה לכל האנשים שבחרו להשאיר את הרגשות השליליים מאחור, ולהתחיל לחיות בסיפוק ושמחה.

איך אני אוהב את הנסיעות האלה, נסיעה ברכבת הקלה עם כל האווירה והיופי של ירושלים.

אך הטלפון מאשתי לפני רגע העכיר את מצב רוחי, אוף, למה הרמתי בכלל? הרי ידעתי שאחטוף ממנה על הראש על זה שלאחר שארגנתי את ארבעת הקטנים שלנו הבוקר, וכמו תמיד, הם יצאו מטופטפים כמו שאשתי אוהבת, עם כריכים מושקעים והמון תשומת לב ושמחה. העניין הוא, ששכחתי את המברשת על השולחן בסלון, ועם הלחץ של הבוקר גם החדר שלהם נראה "סדום ועמורה" כמו שאשתי נוהגת לומר, ו... ואוו, איך שהיא כועסת!

אבל באמת, זה לא בסדר מצדי, למה אני לא יכול לספק אותה? למה אני כזה 'שלוכט'? היא צודקת! אוףףףף!

"...ףףף", כנראה שזה יצא בקול כי פתאום שמתי לב למבטו המחייך והאוהד של הסבא שלידי. אני מחבב אותו למרות שמעולם לא שוחחנו קודם. הוא עולה תמיד תחנה אחריי, תמיד מקרין שמחה עדינה ומאופקת.

"איש צעיר! מדוע אתה נאנח?"

אופס, לא ציפיתי, מרוב הפתעה מהפתיחות החביבה שלו, ומהמסר הקצת מרגיז במשפט הקצר שלו, שמעתי את עצמי אומר בתסכול:

"אני כזה לא יוצלח!"

"מדוע?"

וכאן הכל נשפך ממני בשטף, ובמרוכז. סיפרתי כמה אשתי מאוכזבת ממני, ואיך שהיא לא טורחת להסתיר זאת ומאשימה אותי כל כך הרבה. סיפרתי על התסכול שלי על כך שאני כזה 'קטן' ולא מספיק מעניק לאשתי, ושאני כבר מותש! אין לי כוח!

"אתה יודע?" אמרתי לאחר אתנחתא קלה, "בזמן האחרון אני כמו רובוט, כמה שלפעמים אני מרגיש רע כמו עכשיו, וכמה שזו תחושה קשה מאוד –זה רק לפעמים, לאחרונה אני פשוט כזה מנותק קצת, עושה - כי צריך, שומע את ההאשמות שלה – כי צריך... אחחח, לא יודע..."

יש בו משהו, בזקן הזה. פתאום אני שם לב, איך הוא פתח אותי ברגע אחד! זה החיוך? האמפתיה המופגנת? אולי החכמה בעיניים? לא, כנראה זה פשוט השילוב המדהים שהוא מקרין.

"ראה, איש צעיר", שוב פעם! ואיזו שפה יש לו, של פעם... "אני מכיר את מה שאתה אומר" - עצירה למחשבה, והוא ממשיך: " אני מכיר גם את ההרגשה, ולכן אני היום מה שאני" (!!!) ושוב שתיקה.

'פרט, הסבר, נמק...' עובר לי בראש.

הנה זה מגיע:

"גם אני בגילך הרגשתי כך, אבל הייתי איש צעיר, היו לי המון כוחות, ממש כמו שלך! ואז ביום אחד ברגע אחד, הבנתי שזה לא יכול להיות! ההרגשה שלי הייתה כל כך קשה, שדווקא זה גרם לי לפתוח את החשיבה שלי ולהבין שהמבט שלי אינו נכון!"

יש לו מזל שאני מכבד מבוגרים בגלל ניסיון החיים שלהם, בעצם, אותו אני מכבד בגלל העוצמה החכמה וטוב הלב שהוא מקרין. לכן, למרות כל התסכול המטורף שהרגשתי, התגובה שלי הייתה מאופקת, כלומר, יחסית...

"מה אתה יודע? אשתי רוצה שאשאיר את הבית מסודר, אחרי כל הבלגן שאני עושה בבוקר, לא צודקת? היא עובדת כל כך קשה בבית, לא מגיע לה שאעזור לה יותר משעה ביום? וזה שהאווירה בבית כזו לא נעימה, גם זה, אם הייתי עושה מה שצריך, בטח היה טוב, אבל אני לא! אני כל כך לא בסדר!"

כאן הוא הנחית עלי מהלומה אמפתית:

"באמת, למה אתה לא? אם אתה כל כך רע כמו שאתה חושב, וזה כואב לך, אז למה אתה לא עושה מה שצריך, איש צעיר?"

שוב פעם איש צעיר...  מה, איש צעיר, ומרגיש רע לא יכול ללכת יחד? אבל מה שלא יהיה, הוא שואל טוב. למה באמת?

"למה? כי אני עצלן! כי אני לא יוצלח! כי אני ... טוב, כנראה אני אפס!"

"במה אתה עוסק?" השיחה קיבלה תפנית מרגיעה. אני אוהב את מה שאני עושה.

"אני סוחר, יהלומים, קצת נדל"ן, מחפש מגרש במרכז ירושלים אולי?" שאלתי בחיוך.

גם הוא חייך והפתיע, "גם אני, בין השאר עוסק בנדל"ן, אתה לא שמואל כהן במקרה?"

"אכן" עניתי, "ומי כבודו? רגע, אתה בטח יוסף לוי, נכון? זה מתאים למה ששמעתי עליך, דברים טובים כמובן".

"תודה, תמיד כיף לשמוע מחמאות. ו... לפי מה שאני שמעתי על השם 'שמואל כהן', אתה די מצליח, אפילו מאוד מצליח, בעצם אתה בזמן קצר 'השתלטת' על הנדל"ן הכי חם בירושלים, וכמו ששמעתי, לא רואים את זה עליך, אתה אדם ממש צנוע, וזה יפה!"

"תודה." עניתי תשובה שאינה אופיינית לי, תמיד אני נוהג לדחות שבחים שמורעפים עלי, אבל משהו בסבא הזה - שאפילו שכבר יש לו שם, בשבילי הוא פשוט מן 'הסבא של הרכבת' כזה, חכם, נעים וטוב - גרם לי להרגיש רצוי, ובלי לשים לב, לא להתנגד למחמאות.

"אתה כנראה ממש חכם ובעל יכולות אדירות, ועם יחסי אנוש מעולים, אחרת לא היית מגיע למה שהגעת! אני מכיר את השוק ויודע את זה". כאן הוא כבר ממש הגזים, אך מה אכפת לי, נעים הסבא הזה. וכשאני חושב על מה שהוא אומר, יש בזה אמת, אלא שקשה לי להודות באמת היפה על עצמי, אז אני פשוט שותק.

"אז אתה באמת כל כך לא יוצלח, כמו שאתה חושב??? אולי אתה כן חרוץ משקיען וטוב???"

* * *                                                     

מה הוא חושב לעצמו? שאני באמת לא כזה לא יוצלח?

"מה הקשר? דווקא כאן הבעיה, וזה מה שאשתי טוענת, שלאחרים אני כל כך נותן וטוב, ודווקא בבית אני חושב רק על עצמי! אם היית רואה מה אני עושה בבית, לא היית מדבר כך!"

"הי חבר", מצחיק הסבא הזה, פתאום מדבר כמו נער...

"אתה לא באמת עונה! ולמרות שאני מבין את הקושי שלך לענות – פשוט כי אני עצמי חוויתי אותו, ואני יודע שאני מכאיב, אני לא מוותר! אני שואל שוב, איש צעיר" – חזר לעצמו, הסבא... והמשיך להרביץ:

"עם כאלה הצלחות, אתה באמת לא יוצלח? עם יחסי אנוש כמו שיש לך, נתינה וכל מה שמספרים עליך, אתה באמת כזה רע?"

"טוב, יש בזה משהו" הייתי חייב להודות, "אבל אם אני כן טוב ומוצלח, אז מדוע אני לא מסוגל לספק את אשתי? למה כל כך רע לה? למה אני לא עושה בדיוק מה שטוב לה???"

"אתה שואל טוב", הסגנון הזה... "וזה מה ששאלתי גם אני וברחת מלענות, אני מכיר את הקושי, בטח עובר לך בראש: 'מצחיק הסבא הזה, איזה שטויות, מה יש לענות, אני פשוט לא טוב וזהו!" עכשיו אני מתחיל לחשוב שבנוסף לכל הוא גם קורא מחשבות...

"העניין הוא", המשיך הסבא, "שלפעמים אנו כל כך מרוכזים במצוקה, וכשזה מצטרף לאמונות שליליות על עצמנו, שמעולם לא בדקנו את אמתותן, אנו הורסים לעצמנו את חיינו, ואני סך הכל מנסה לאוורר את המחשבות שלך, לחשב מסלול מחדש, ולבדוק האם האמונות השליליות ההרסניות האלו אמתיות".

"הדווידקה". הכריז כרוז הרכבת, ואני חשבתי לעצמי, עד המשרד בבית הכרם, יש זמן, ודווקא מעניין הסבא שלצדי.

"טוב," אני שומע אותו, "לצערי בתחנה הבאה אני צריך לרדת, אל תדאג, אמשיך להציק לך, אני חושב שאני רואה אותך הרבה פעמים ברכבת, לא? איך אפשר לפספס אותך, מה שאתה משדר, מזכיר לי את עצמי לפני שלושים שנה: חכמה, טוב לב, עוצמה, ו... מדוכדך! לא אוותר לך! אתה פשוט מפנה לך היום חמש דקות מחשבה, יושב עם דף ועט, חושב וכותב את התשובה לשאלה:

מדוע אני כל כך לא מוצלח בבית, ובשאר השטחים כן? ובעצם, אולי האמונה שלי שאני לא מוצלחאינה נכונה?" 

"טוב," עניתי בחיוך, "אתה מאיים באמפתיה, כך שאין לי ברירה..."

איש צעיר ועוצמתי, הסבא הזה...

חגי צדוק, יועץ נישואין ופסיכותרפיה

מייל: chagaizadok@gmail.com