במותו ציווה לנו את החיים: דבר תורה לפרשת וילך

משה מודיע לבני ישראל שהיום הוא יום פטירתו. כל דבריו מתחילת פרשה זו עד סוף התורה, אמר משה לבני ישראל ביום פטירתו.

פותחת הפרשה כך: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים ל"א, א'-ב'). רבים מפרשני התורה שואלים, מה כוונת התורה במילים "וילך משה". להיכן הוא הלך? הפסוק לא כותב להיכן הוא הלך, אלא רק שהוא דיבר אל בני ישראל. מהי מטרת ההליכה?

רבי משה בן נחמן – הרמב"ן, מבאר בפשטות, שמשה הלך ממחנה לוויה אל מחנה ישראל, כדי להיפרד מהם כאדם הנפרד מחברו. הדבר מרגש.

כשמשה הודיע לעם ישראל שהוא מתעתד להפטר מן העולם, עצם המעמד המרגש היווה התעוררות לתשובה, משום שהוא הזכיר לכולם את יום המוות. כשבני ישראל רואים שאפילו ענק שבענקים כמשה – אשר שהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה ללא מאכל ומשתה, קרע את הים והנהיגם ארבעים שנה במדבר – גם אדם גדול זה בא קיצו, אין ספק שגם עלינו יבוא הקץ, ודבר זה עורר את ליבם לתשובה. כשאדם חושב על ארעיותו בעולם, זהו אחד הכלים החזקים המביאים את האדם לתשובה ולחישוב מסלול מחדש.

בהמשך הפרשה, משה אומר לבני ישראל: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה. הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם השם, וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (דברים ל"א, כ"ז). עם ישראל "מצטיין" בתכונה של קשיות עורף.

קשיות עורף, עורף קשה, מה הכוונה? קורה לפעמים שנתפס לאדם שריר ברגלו או בצווארו, מבלי יכולת להזיז את ראשו או רגלו. כשם שתופעה זו קיימת בגוף האדם, כך היא קיימת בנפשו של אדם. פעמים אדם "ננעל ונתפס" מבלי רצון להזיז ולהפנות מבט ימינה ושמאלה, לראות האם אולי הוא טועה בדרכו. גם לאחר חטא העגל – שזהו חטא הקשור לעבודה זרה, הסיבה שאלוקים העניש את עם ישראל לא הייתה מצד עצם החטא, אלא מחמת קשיות העורף של בני ישראל – "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" (שמות ל"ב)

הפתרון הוא לרכך את קשיות העורף. כשירמיהו הנביא מנבא על תחילתה של גאולת ישראל הוא אומר: "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד" (ירמיהו לא, יז). עם ישראל התחיל להראות תזוזה, תזוזה של חיים. 

כל אדם באשר הוא צריך לרכך את קשיות עורפו, ובפרט בתקופת ימי הדין והרחמים. התובנה הזו באה לידי ביטוי במילים שהזכרנו קודם: "וילך משה". כלומר:

המשנה במסכת אבות כותבת: "צאו וראו איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" (אבות ב). מדוע המשנה מנסחת "צאו וראו" – לצאת להיכן? המשנה כאן כותבת יסוד גדול. אם אדם רוצה להשתנות, השלב הראשון שעליו לעבור הוא יציאה מהמקום בו הוא היה עד עכשיו. אין הכוונה כמובן רק למקום פיזי, אלא בעיקר למקום מחשבתי. אדם צריך להתרגל לצאת מהרגלי מחשבתו, לצאת מהשגרה והקיבעון ולהיכנס לסדר אחר של מחשבה והתבוננות.

גם דוד המלך כותב בתהלים: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת השם" (תהלים מו). על האדם ללכת ולצאת מקיבעון המחשבה, רק כך יוכל להגיע לראיית מפעלות השם. אם אדם יישאר קפוא על מקומו – יהיה לו קשה לראות את עוצמתו של הבורא.

גם שלמה המלך אומר: "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי" (משלי ט, ה) – התורה והמצוות משולים ללחם ויין. אם אדם רוצה לאכול מלחמו ולשתות מיינו של הבורא, ראשית עליו ללכת ולפרוץ את ההרגלים בהם הוא נתון. 

ה"וילך משה" הוא הפתרון לקשיות העורף ("באר משה").

אדם חושש משינויים. אדם אוהב להיות שקוע בבוץ של עצמו, ידוע הדבר שהבוץ חמים ונעים. אולם אין ברירה - חייבים לפרוץ את המחסומים הדמיוניים, ללכת ולהתקדם ולו צעד קטן.

כשאדם צועד והולך פסיעה אחת לקראת הבורא, הבורא "רץ" 'קילומטרים' לכיוונו – 'שובו אלי, ואשובה אליכם'.

משה ביומו האחרון מזכיר לעצמו את יום המיתה, הוא בעצמו המשיך "ללכת" גם ביומו האחרון ולהוליך יחד עמו את עם ישראל, לגרום לעצמו ולהם לצאת מהשגרה ולהיכנס אל תוך עולם של מחשבה והתבוננות – אל תוך עולם התשובה. 

בימים אלו, הבה נניד את הצוואר, נזיז את שריר הרגל וההרגל ונתקדם מעט לכיוון זרועותיו הפתוחות של הבורא.