גילה אלמגור מפתיעה: בית כנסת, נרות שבת וקריאת תהילים

כל אחד נושא אתו את הא-לוהים שלו, וכחילונית לחלוטין אני מאמינה גדולה, אם אפשר להגדיר זאת כך. יש לי דרכי הכבוד שלי: פעם בשנה אני הולכת לבית הכנסת ביום כיפור, להגיד 'יזכור' על הוריי. אני מדליקה נרות שבת כדי להבדיל בין קודש לחול, אולי, אבל מעבר לזה כמעט בלי שום דבר נוסף.

לפני כמה שנים בעלי היה חולה מאוד, ובמצב החרדתי שבו הייתי מצאתי את עצמי פותחת ספר תהילים וקוראת. ידעתי שהוא מטופל אצל הרופאים הכי טובים, וידעתי שהם יעשו הכול כדי לשמור עליו. אבל האמונה נתנה הרבה עצמה, והאמירה מצד הרופאים ש'יהיה בסדר', הפכה לרבת כוח. קיבלתי אותו במתנה בחזרה. הוא חזר לבריאות, וטוב לנו.

מאז ספר התהילים מונח לי ליד המיטה, ובלי שום סדר ובלי שום הדרכה אני מוצאת את עצמי פותחת איפה שפותחת, ושם אני נעצרת וקוראת. כל פעם מחדש אני מוצאת כל כך הרבה חכמה, כוח ורגש שאפשר לשאוב משם, כדי להמשיך הלאה עם החיים.

הרב אריה לוין, שהוא רב השכונה שלי ואיש נפלא ואני קוראת לו הרב שלי, נתן לי גם עותק יפה של תהילים עם שמי עליו, ומאז גם כשאני נוסעת מחוץ לבית הוא מלווה אותי. וכך גם בנסיעות אפשר לעצור ולשאוב כוח.

גילה אלמגור (צילום: משה שי / פלאש 90)

שומרים מלמעלה

לא הכרתי את אבא שלי. הוא היה חבר הגנה ונוטר במשטרה הבריטית, ונרצח בידי צלף ערבי כארבעה חודשים לפני שנולדתי. ועם זאת, המיקום של הישות שלו בחיי מאוד דומיננטי. בתוכי יש איזה דימוי תמידי שאבא שלי יושב ליד אלוקים ואומר לו: "בא נראה אם גילה בסדר ונשמור עליה". זה מאוד ילדותי, אך אני מרגישה שיש מי ששומר עליי ורואה אותי מלמעלה, שיש כוח שהוא גדול מאתנו.

חוץ מהתהילים יש עוד שיחות קטנות, אינטימיות שבאינטימיות, שבאות בכל מיני פינות קטנות. במקצוע שלי, וזה נכון לכל אדם, אני מרגישה כמו נער מעלית – אתה קם ונופל ונופל וקם. יש הרבה צמתים של סכנה, צמתים של חרדה, כל פעם שיש מבצע צבאי ואני יודעת שיש אנשים עם ילדים ומשפחות שיוצאים להילחם. וחוץ מזה – החיים, החיים תמיד מפחידים. לכל אחד יש התיק שלו.

אני מתפללת בכל לבי שיבוא שקט על כולנו בשנה החדשה. יש משהו מאוד אלים שרוחש באוויר: זה על הכבישים, זה בינינו לבין שכנינו, בינינו לבין אויבינו וכמובן שביננו לבין עצמו. הלוואי שהאלימות שסוככת בכנפיה על התקופה פשוט תתפוגג. אני כבר אישה מבוגרת ויש לי נכדים, אני רוצה לראות אותם צומחים והופכים לאנשים. אני עוד רוצה לזכות שיהיה קצת יותר טוב ושילדים יוכלו לצמוח בשקט. אני כל כך אוהבת את הארץ הזו ואת האנשים שעליה, הייתי רוצה שתהיה בריאות טובה לכולנו – ועם השאר נסתדר.

הטור פורסם במקור בעלון "עולם קטן".