כך הצילה אחות ראשית בהדסה - בחור שלקה בהתקף לב

כולנו הגענו לכאן לשליחות מיוחדת, וכולנו מצווים למלא את ייעודנו. השאלה היא מה המחיר שנצטרך לשלם, והאם נהיה מוכנים ומזומנים לכך בכל עת?! כשמוריאל כהן - אחות ראשית בבית החולים 'הדסה' מזה 25 שנה – נדרשה להציל חיי אדם בגפה, השליחות הייתה ברורה לה למן הרגע הראשון, והיא לא בזבזה זמן יקר.

ביום שישי האחרון יצאה כהן (48) למסלול הריצה הקבוע שלה בהר איתן, סמוך לירושלים. כ-100 מטר אחרי תחילת הריצה, ראתה להפתעתה אדם כבן 42 כשהוא שרוע על המדרכה, בעוד חברו מבצע בו פעולות החייאה. "ניגשתי אליו בריצה וגיליתי לפניי אדם שלא מגיב", משחזרת כהן את רגעי האימה ההם. בד בבד הזעיקה את צוותי מד"א, ושלחה מספר אנשים שהגיעו לעזור - לחכות בקצה השביל, שהיה חסום לכניסת רכבים. 

מוריאל כהן עם האדם שהצילה. "שמחה שעשיתי את השליחות שלי כמו שצריך" (צילום: אלון תובל)

בינתיים, רכנה כהן מעל שחר (שם בדוי) ומדדה את הדופק שלו. "כשהבנתי שאין דופק ואין נשימה, תפשתי את מקום החבר והמשכתי בפעולות החייאה אינטנסיביות", היא מספרת. כדי להתחקות אחר פעולת כיווץ הלב, עיסתה כהן את ליבו של שחר במשך 20 דקות - פרק זמן שנדמה כנצח, במונחים של הצלת חיי אדם.

מה עובר לך בראש באותם רגעים?

"כשהבנתי שלפניי שוכב אדם בלי דופק ונשימה, אדם שנמצא בין חיים למוות - ידעתי שאני צריכה לנטרל לגמרי את הרגש, לקחת את מלוא האחריות על הכתפיים שלי ובעיקר לפעול מהר. במצבים כאלה אין ברירה אלא לנתק את עצמך לגמרי מהמחשבות, ולפעול בצורה טכנית וקרה ככל הניתן. זה מה שהשתדלתי לעשות".

לדברי כהן, דבר כזה לא אירע לה מעולם, וזו לה הפעם הראשונה שראתה במו עיניה אדם שמצליח לא רק לשרוד ולהישאר בחיים אחרי אירוע כזה, אלא לצאת ללא שום נזק מוחי (ואף לא הקל שבקלים) – לאחר שמוחו חדל לקבל חמצן, במשך 20 (!) דקות. המוח נמצא בסכנת מוות כבר אחרי שש דקות ללא חמצן.

"ככל שהדקות עברו, כך גבר החשש שלי שאני מאבדת אותו", מספרת כהן. עשרים דקות היה שחר שרוע על השביל, נתון לחסדי ה' ולשליחתו. רק מאוחר יותר, כשצוות מד"א הגיע למקום והוא פונה ל'הדסה', התברר שהטיפול שהוענק לו בשטח – הוא זה שהציל את חייו. פרופ' חיים לוטן, מנהל מחלקת לב בהדסה, אשר ביצע בשחר את הצנתור, אמר כי הקרדיט הגדול הוא לטיפול שניתן לו בשטח, ואלמלא פעולות ההחייאה של כהן והצוות שהצטרף אליה – שחר לא היה חוזר לתפקוד מלא. לדבריו, רק שלושה אחוזים מהאנשים שעוברים אירוע דומה, יוצאים מכלל סכנה וחוזרים לאיתנם חיש קל.

כאדם דתי, על השאלה האם הצליחה להתפלל לשלומו תוך כדי מתן העזרה אומרת כהן כי "התפילות באו רק אחר כך. אחרי ששחר פונה לבית החולים, וידעתי שהוא נמצא בידיים הטובות של צוות 'הדסה'. אז גם הגיע תור ההרהורים בסגנון 'למה זה קרה דווקא לי', 'למה ה' שם דווקא אותי בסיטואציה הזו', ועוד".

ומה התשובה שנתת לעצמך?

מבעד לאפרכסת, אני כמעט יכולה לראות אותה מחייכת. "הרגשתי שזו השליחות שלי, ושמחתי על כך שניתנה לי ההזדמנות לבצע אותה על הצד הטוב ביותר שאני יכולה. זו זכות ממש גדולה בשבילי שהצלחתי לעמוד במשימה.

"ברוך ה', ביקרתי את שחר והוא מרגיש מצוין. כך שזה עושה לי טוב על הלב וממלא אותי לדעת שהייתי שם וזכיתי לתוצאות כאלה. אבל סוף כל סוף, עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות".

על סמך המקרה הזה, האם את ממליצה לאדם מן השורה ללמוד כיצד להעניק עזרה ראשונה?

"בהחלט. זה נושא מאוד חשוב, שצריך לתת עליו את הדעת. לעניות דעתי, כל אדם באשר הוא צריך לדעת להעניק עזרה ראשונה, כמו גם להגביר מודעות למחלות לב שמתחילות מגיל מסוים והדרכים לטפל בהן. המודעות לא פחות חשובה מאשר המניעה, ואולי אף יותר".

על השאלה מה יש לה להגיד על הטיימינג שבו התרחש האירוע – שבוע לפני יום כיפור, אומרת כהן: "כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו עם עצמו. אבל עצם ההרהור על 'למה קורה לנו מה שקורה לנו דווקא בזמן הזה' ו'מה אנחנו צריכים לעשות', לפי דעתי זו תשובה בפני עצמה. כל אדם יודע את התשובות לשאלות הללו, הן נמצאות כבר בתוכו".