על חטא שחטאנו לפניך בעיתונות

באמצע הראיון אני זוכר שאבי ביטר קם, כולו מזיע, והביא מגבת כדי לנגב את הזיעה מהמצח. הקשיתי עליו, תקפתי אותו, ניסיתי להכשיל אותו בלשונו. הוא ניסה להשיב ולתרץ, אבל בשלב מסוים כבר הבין שמהראיון הזה לא תצמח לו הישועה.

התוצאות של אבי ביטר מהראיון הראשון שלו ב"רייטינג", והתוצאות האישיות שלי ב"רייטינג", היו שונות בעליל. הייתי ילד בן 21 וחצי, שנכנס במהירות לעיתון הטלוויזיה והבידור הכי ברנז'אי שיש. זו היתה הכתבה הראשונה שלי במגזין, והופתעתי לגלות שהיא קיבלה שער, ולא סתם שער אלא כזה ששמי מתנוסס עליו - כבוד ששמור בדרך כלל לכותבים ותיקים ומוכרים בלבד. ביטר, לעומת זאת, פוטר לאחר הראיון מערוץ בריזה ששודר בזמנו ב-yes, אחרי שצוטט בכתבה בכמה ביטויים שלא מצאו חן בעיני מנהל הערוץ. הוא היה שבור מהפיטורין, אני חשבתי יותר על ההצלחה שלי להוציא ממנו "בשר" (ועם זאת הזדהיתי עם כאבו) – ושנינו המשכנו את חיינו. שנה או שנתיים לאחר מכן, כשהתקשרתי אליו כדי לקחת תגובה לאייטם מסוים, והצגתי את עצמי – "היי אבי, מדבר דודו כהן מ'רייטינג'. מה שלומך?", הוא ירה בחזרה "איזה דודו כהן, שהרס לי את החיים?".

אבי ביטר ואשתו על שער "רייטינג", 2002

* * *

אפשר אמנם לכתוב שעולם העיתונות החילוני מונע מכוחניות ומחוסר רגישות, אבל זה יהיה שטחי מדי. היום, במבט לאחור, אני מבין יותר ויותר שעולם העיתונות עצמו מוקף בכללים קשיחים, שפשוט מעקרים את האנושיות מהתנהלותו של העיתונאי הממוצע, ופשוט הופכים אותו לסוג של אוטומט. יש אמנם הרבה בעלי מקצוע שעובדים על אוטומט, אבל כאן כשמדובר במוצר המוני שמגיע לעשרות או מאות אלפי קוראים – יש לכך משמעות הרסנית, אם לא מנצלים את כח המדיה בתבונה וברגישות.

בתקופות שונות הייתי מרגיש כמו כלב ציד, שיושב דרוך מול מרואיין – ומנסה להוציא ממנו כותרת צבעונית, שעליה הוא יצטער לאחר הפרסום, קרוב לוודאי. כי אתה הרי לא יכול לחזור אל העורך עם כתבה נטולת ערך קלורי ממשי, שאין בה ייחוד או אמירה מהדהדת. אני זוכר שבתחילת דרכי, אחרי רצף כתבות מוצלחות, ראיינתי את דן מרגלית. הכתבה היתה רצינית, מקצועית ומעניינת לטעמי, אבל לא היה בה איזה חידוש משמעותי. מרגלית היה מן הסתם ממולח ומנוסה מדי מכדי ליפול ברשתו של פרח-עיתונות שכמותי. "נו, איך הכתבה?", שאלתי את העורך בסקרנות אחרי ששיגרתי אותה אל תיבת המייל שלו בנשימה עצורה. "בסדר, לא מי יודע מה. לא היה בה כל כך בשר", השיב ביבשושיות. המשפט הקצר הזה גרם לי לצאת לראיונות הבאים אחריו, לא רק כמו כלב ציד אלא כמו אמסטף עם עיניים מזוגגות, שהורעב במשך רבעון.

המשוואה בעולם העיתונות הכללי פשוטה: אם לא נהיה מעניינים – לא יקראו אותנו. ואם לא יקראו אותנו - גם לא נהיה קיימים, וחלילה לא נביא את הגאולה לעולם (כלומר, הקוראים לא יידעו שבר רפאלי כבר בחרה שמלת כלה). וכך מערכות שלמות, שבתוכן עובדים גם אנשים ישרים ומוסריים בקנה מידה חילוני, נגררות לדברים שמבפנים נראים טבעיים, אבל היום, כשאני מחוץ לכל זה, הם נראים לי הזויים בהחלט. צלם מחכה מחוץ לבית של נינט טייב ורודף אחריה כשהיא יורדת, בזמן שהמצלמה שלו ממטירה עשרות פלאשים בדקה? מבחינתנו אז זה היה טבעי. זכות הציבור לדעת, לא? אם נינט רוצה פרסום, שתקבל את כל "כללי התעשייה" (שאותם אנו הגדרנו כמובן, לתועלת עצמנו). עלינו על סקופ ונשוא הכתבה מכחיש זאת מכל וכל? עדיין, אפשר לפרסם ולצאת ידי חובה בגישת "טוב, לפחות לקחנו תגובה". העיקר שיהיה בשר.

כמובן שזה לא גורף, ויש גם אנשים טובים בעולם העיתונות. לעתים הכתיבה שלהם יכולה להיות מושחזת, אבל כשאתה פוגש את האדם שמאחורי המקלדת (כפי שקרה לי עם שי גולדן, שהיה העורך שלי ב"תרבות מעריב") אתה מגלה שמדובר באדם מדהים, מבחינת אנושיות ויחסי עבודה. לא יודע איך הוא במובנים אחרים, אבל מפגשים עם אנשים כאלה לימדו אותי עוד שיעור או שניים על בני אדם.

טור דעה שתקף את העיתון עצמו. דודו נגד "רייטינג", סיבוב ראשון

מצד שני, המקצוע לוקח אותך לפעמים למקומות שבהם העיתונות קדושה – אפילו לעומת המשפחה. אני זוכר שב"רייטינג" אחד הכותבים ראיין דמות מפורסמת שהיתה קרובת משפחה של אחת הבעלים של העיתון, מדרגה ראשונה. המרואיינת לא אהבה את הכתבה, אבל למרות זאת היא פורסמה ללא התחשבות בדעותיה. באותה תקופה הסתכלתי על זה בסוג של הערצה "וואו, אפילו שיקולים משפחתיים לא מפריעים לשיקולי העיתונות הטהורה. איזו מקצועיות לשמה!", אבל היום אני מבין שהדבר הנכון האחרון בעולם הוא להסתכסך עם בני משפחה, בשר מבשרך, בגלל כתבה בעיתון. או יותר נכון, בגלל עמידה על עקרונות עיתונאיים שמחר, או במקום אחר, יכולים להשתנות ממילא.

לפעמים יש גם אנשים שמתעוררים תוך כדי. ב"רייטינג" עבד איתי צלם פפראצי מוכשר, שהתמחה בין השאר במארבים לסלבס מחוץ לביתם. הוא הצטיין בתפקידו והיה מוערך מאוד במערכת, עד שבשלב מסוים חלה ורותק למיטה למשך זמן ממושך. הוא החלים בסופו של דבר, אבל לא חזר אל התפקיד. למעשה, הוא הפך להיות ממבקריה הגדולים של תרבות הפפראצי ההזויה. לא שמישהו הקשיב לו יותר מדי.

* * *

אותו דבר בביקורות. במשך כ-8 שנים הייתי מבקר המוזיקה הישראלית של "רייטינג", ובמשך 3 שנים ביקרתי גם ב"מעריב". תמיד ניסיתי להיות עדין, אבל עדיין היו נפילות. לא אשכח איך כתבתי ביקורת נוקבת על אמן שהיה בן עירי, קריית שמונה, ויצא לעיר הגדולה כדי לעשות קריירה. רציתי להוכיח שאני לא עושה הנחות לבני העיר שלי (למרות שכלל לא הכרתי אותו אישית, ולא נפגשנו מעולם), וקטלתי אותו קבל עם ותפוצה של מאות אלפי קוראים. בבוקר הפרסום הוא התקשר אליי, הציג את עצמו ושאל "תגיד דודו, אנחנו מכירים? עשיתי לך פעם משהו רע? אני שואל כי אני באמת לא מבין מאיפה ההשתלחות הזו. זה נראה ממקום לא ענייני בכלל". למזלי לא ניסיתי לתרץ, אלא פשוט הודיתי בטעותי וביקשתי סליחה ומחילה. באמת לא הבנתי מאיפה היתה לי התעוזה והחוצפה לכתוב כך על אדם, שכל חטאו היה שהוציא שיר שלא התחברתי אליו.

טור סליחה מהמבוקרים שפורסם בזמן אמת, לפני כעשור

בכל זאת, עובד אמן על דיסק. משקיע שנה או שנתיים מחייו, חופר בכל מילה ומתקן כל אקורד סורר. ואז הוא מוציא את האלבום בנשימה עצורה ובמתח ניכר, כדי לראות איך הקהל מגיב, כיצד המבקרים מתייחסים. ואז יושב לו דודו כהן מקריית שמונה בחדר העבודה שלו, ותוך כדאי שתיית סודה לימון וכרסום משולש פיצה קריר, שומע את האלבום פעם וחצי, ונותן לו שתיים וחצי נקודות וביקורת פושרת. ככה בטבעיות. יאללה, לאלבום הבא. נקסט.

למרות שידעתי בסתר לבי שזה לא בסדר – ואין טוב מהימים הנוראים כדי להכות על חטא – זרמתי עם כללי התעשייה. כולם עושים כך, שכנעתי את עצמי, וכשאני מקבל דיסק מיחסי ציבור של אמן מסוים, הם לוקחים בחשבון שיכולה להיות ביקורת טובה – אבל יכולה גם להיות ביקורת שלילית. ניחמתי את עצמי בדברים האלה, שיש בהם איזשהו צדק קלוש, אבל בכל זאת, לעוגמת נפש של אמן בגלל ביקורת שלילית לא יכולה להיות שום הצדקה. גם היום אני כותב מדי פעם ביקורות מוזיקה בעיתונות, אבל יש לי כלל: אני כותב רק על דברים שאהבתי, כך שיוצאים לי מהמקלדת רק פרגונים. אם לא אהבתי משהו – לא אכתוב עליו כלל. הרבה יותר הוגן והגיוני.

* * *

בעיתונות הכללית קל מדי ליפול לבורות מוסריים, בשם הכללים ה"אתיים" כביכול שעולם העיתונות המציא לעצמו. בתחילת הדרך ראיינתי את דידי הררי לכתבת שער. היה לי מן נוהג, להתקשר למרואיין אחרי פרסום כל כתבה גדולה, ולשאול האם יצא בסדר, האם הוא מרוצה וכן הלאה. גם כי עניין אותי לדעת איך זה נתפס, וגם כדי לשמור על קשרים טובים. כשסיפרתי את זה לעורכת המשנה של העיתון, היא אמרה שזה לא מעשה מקצועי, וביקשה ממני שלא לדבר עם מרואיינים לאחר הפרסום, כדי לשמור על קורקטיות ודיסטאנס.

דידי הררי מציע להצטרף לליגה הערבית? אז יש בשר

כמובן שגם להראות כתבה למרואיין אסור בתכלית האיסור. היום אני יכול להודות שלמרות זאת נהגתי להקריא בטלפון כתבות למרואיינים, כי הבנתי שאחרי שאדם נפתח אליך באופן כל כך אישי, משתף אותך בתובנות ובחייו האישיים – טבעי שיהיו אולי משפטים שלאחר מחשבה הוא היה מנסח אחרת. זו הרי קודם כל כתבה שלו, ולא שלי. אני רק נושא הכלים של הכתבה, אבל הוא הסיפור כאן. לכן במקרים מיוחדים הייתי משתף מרואיינים בכתבה עצמה, ומזהיר אותם אלף פעמים לא לספר לאף אחד שהם קראו אותה טרם הפרסום. על הדרך הם אמנם היו מורידים איזה ציטוט פיקנטי או שניים, אבל בסופו של דבר – עם השנים ועם ההתקרבות ליהדות, חלחלה בי האג'נדה שאני קודם כל בן אדם, ורק אחר כך עיתונאי. רק כשראיינו אותי למקומות שונים בעקבות התכניות בערוץ הידברות ("מקום לשאלה" ו"בכיוון אחר") הבנתי עד כמה מראיין יכול לשגות בטעות, להוציא דברים מהקשרם – והכל בתום לב. רק אז הבנתי עד כמה ההימנעות האבסולוטית של העיתונות משיתוף המרואיין בטקסט הסופי, היא אולי עדיפה משיקולים של זמן וכאב ראש, אבל בסופו של דבר היא גורמת לטקסטים להיות הרבה פחות מדויקים מכפי שהיו יכולים להיות.

היום כיהודי מאמין, אני באמת לא יודע איך אדם דתי יכול להצליח בעולם העיתונות החילוני. רוב העיתונאים הדתיים שעובדים במערכות הגדולות מכופפים הרבה פעמים את האג'נדה שלהם (אם בכלל יש להם אג'נדה דתית כלשהי) כדי לשרוד, אלא אם כן מדובר בדמויות עתירות זכויות, שיש להן אמונה יסודית והערכה רבה בקרב כלי התקשורת שמעסיקים אותם – סיון רהב מאיר, צביקה יחזקאלי, אורי רווח ועוד כמה בודדים. השאר, לא נעים להגיד, הגיעו למדיה כדי להשתלב כדתיים בתקשורת החילונית, אבל רובם במקרה הרע לא מצליחים לממש את האג'נדה באופן סביר, ובמקרה הגרוע יותר נכשלים בלשון הרע, בסקופים צהובים ובשאר מרעין בישין.

כי לנסות להחדיר אג'נדות דתיות אמיתיות בעיתונות (ולא מתחנפות או לייטיות)  זה כמעט בלתי אפשרי, אם אתה לא דוס מחמד. בתחילת תקופת התשובה שלי נפגשתי עם עורך מוסף "סופשבוע" במעריב, כדי לנסות להשתלב בו עם כתבות עומק, לאו דווקא בתחום הבידור. הצעתי כתבה על מקובל מפורסם, ששמו יצא למרחוק. אני זוכר אותו יושב על השולחן שלו, ובפוזה של "מי לשבט ומי לחסד", אומר "תראה, סתם כתבה על רב זה לא מעניין, גם אם הוא מצליח. אתה צריך לרחרח שם באזור. לראות אולי החצר שלו במתח עם חצר של מקובל אחר, ואז זה יהיה סיפור". לא הבנתי למה סיפור חיים של רב מעניין לא שווה בפני עצמו, אם הוא לא מלווה בסכסוכים, והעורך שלח אותי בלית ברירה "למצוא משהו". בסופו של דבר הכתבה, שהיתה חפה מסכסוכים ומלשון הרע, נגנזה ולא פורסמה מעולם.

* * *

כשאני מאמץ את זכרוני, אני יכול למצוא לא מעט אנשים שנפגעו ממני בזמנו. אמן מפורסם נפגע כשחיזרתי אחריו לראיון, ואחרי שהתראיין בסוף במקום אחר – פרסמתי ביקורת שלילית על אלבומו; מנהלו לשעבר של אייל גולן התקשר אליי אחרי שנתתי לביקורת על אלבומו "צליל מיתר" את הכותרת העזה "צליל מיותר"; אמן אחר ביקש שאוותר על כתבת תחקיר שביצעתי סביב פרויקט שהוא היה מעורב בו, אבל ידעתי שהעורך לא היה מוותר. ויש עוד, כמובן. דברים שקצת קשה לשאת, ולהבין היום שביצעת כמעט ללא הינד עפעף, ומבלי לחשוב יותר מדי על נשוא הכתבה, שיקרא אותם בעוד ימים ספורים.

כתבה על הטלוויזיה היהודית החדשה, כולל ערוץ הידברות כמובן :)

כשאתה עובד בעיתונות הכללית, בדרך כלל אחרי תקופה כשתסתכל אחורה, תגלה שהשארת שדה מוקשים מאחוריך. חלקם התפוצצו וחלקם עדיין לא. יכלה הזמן והמה לא יכלו. במאמר הפרידה שלי מ"רייטינג" ביקשתי סליחה מכל מי שנפגע ממני, אבל אני לא משלה את עצמי שכולם קראו וסלחו. פגיעה שנוצרה בזמן אמת, בפורום כל כך רחב, כמעט בלי אפשרי לתקן. אם מישהו מהקוראים חושב לעבוד בעיתונות הכללית, כדאי שייקח את כל הדברים האלה לתשומת לבו לפני שיתחבר לתחום הבעייתי.

אולי צפוי להגיד, אבל בהן צדק שזו האמת: ככל שהתקרבתי ליהדות, כך המוסר שלי הלך ועלה גם בתוך עולם העיתונות. כשאתה מבין שלכל דבר בעולם יש משמעות, ופגיעה באדם עם נשמה היא לא דבר של מה בכך, שאפשר לפתור בטיעונים חסרי שחר של "ככה זה בעיתונות. אם לא מתאים לו, שלא יהיה מפורסם!", אתה משתנה בין אם תרצה ובין אם לא. לצד כל המעידות שלי בתחום אני גם שמח שהיו מקרים שבהם מרואיינים התקשרו אליי בדמעות אחרי פרסום ראיון רחב איתם, ואמרו "בחיים לא עשו עליי כתבה כל כך מדויקת". אני מרוצה שידעתי להכניס אג'נדות דתיות שונות בין השורות, במקביל לתהליך ההתחזקות. היו מקרים די הזויים שבהם ממש ניסיתי לחזק אמנים במהלך ראיונות - ליאור נרקיס, אבי קוריאט, אלון דה לוקו ועוד. אני גאה על כך שבמהלך ראיונות שונים, כשהמרואיין נסחף בלשונו ואמר דברים שהיו עלולים לפגוע באנשים אחרים, עצרתי אותו והערתי שלא יהיה חכם לפרסם את זה. אני גאה על ויתורים שעשיתי על כתבות שלא תאמו את האג'נדה היהודית שהלכה והתפתחה בי עם השנים, עד שבסופו של דבר קמתי והתפטרתי מ"רייטינג". זה קרה כשהבנתי שכבר לא הגיוני לכתוב בעיתון שאותו אני לא יכול לקרוא בגלל שמירת העיניים, לשון הרע וחוסר עניין כללי, הולך וגובר ומתעצם, בתרבות ההבל והריק. הרגשתי כמו ילד בן 6 שמציעים לו מוצץ ומטרנה. זהו, די, עברתי כבר את השלב הזה.

קטע נוסף מתוך הכתבה על הטלוויזיה היהודית

אני מסתכל אחורה עם תחושות מעורבות. מצד אחד עשיתי גם טוב וצברתי ניסיון שהיום עוזר לי מאוד כעורך אתר הידברות. מצד שני, אין ספק שהשארתי שדה חרוך בקצוות, ונפלתי לא פעם. אבל שיעור חשוב אחד למדתי מכל זה: חוקים "אתיים" שיצרו בני אדם, ללא שום הכוונה מלמעלה, עלולים להיות במקרים מסוימים מתכון לחוסר מוסריות משווע. הם אולי נותנים תחושה שאתה פועל לפי האתיקה, לפי צו מוסרי מסוים, לפי חוקי התחום שלך, כאילו אתה "מסודר" מבחינה הזו. אבל בפועל אותם כללים עלולים להפוך חלק מהאנשים שפועלים לפיהם, לנטולי מצפון במובן המשמעותי של המילה. שלא לדבר על הכלל הבסיסי "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך", שבכלל לא נמצא בלקסיקון של העיתונות הכללית כיום.

זה לא רק הפסד של העיתונאים, אלא גם הפסד שלנו, כחברה שמתיימרת לשאוף לצדק אמיתי.