רהיטי גולדברג

אין ספק, הסוכה היא סמל לענווה, צניעות והסתפקות במועט, ומה טוב ומה נעים שנלקט מבין ענפי הסכך שביבים קדושים אלו, ונמשיך לנוע עמם במעגל החיים. כן, הדרשות, חידושי התורה, הפרפראות על חג הסוכות, פועלים בנפשנו ושורטים בה שריטות עדינות של אור אלוקי קדמון, שנועד לעורר בנו – למשך כל השנה כולה – את עדנתה וקיסמה של הסוכה היהודית לדורותיה. יהודי לא מתלונן, יהודי לא נופל ממדרגתו לעולם, יהודי חייב להיות אחוז בדפנות הארעיות הללו על פני כל חודשי השנה, ולעטות על עצמו אמונה פשוטה ונשגבת: "אני בידיים של אבא, רק בידיו. הוא הסכך שלי".

* * *

נעים להכיר. שמו רפאל גולדברג, אברך גבה קומה, כפוף קמעה, עם זקן דקיק ומאפיר ומבט של אהבה גלויה בעיניים, לכל אדם באשר הוא. למעלה מ- 25 שנה שהוא מתגורר כאן, בשכונת "ארזי הלבנון", בדירה בת שלושה חדרים בקומה רביעית ללא מעלית, ומטפח בה לתפארת את 11 ילדיו, חלקם כבר נישאו בשעטו"מ.

הו, הו, הדירה הצנועה של ר גולדברג היא שיחת היום, לא מדוייק, היא שיחת השבוע, קבלו תיקון, היא שיחת השנה, ואפילו שיחת שני העשורים האחרונים של תושבי השכונה. אתם בוודאי מהנהנים בראשכם ימינה ושמאלה, ושואלים "מה כבר יכולה דירה קטנה כזו, להפוך למוקד התעניינות כל כך הרבה שנים. יש בה אולי מטמון? או יהלומים קבועים בתקרתה? או רצפתה עשויה איזמרגד שוהם אודם וישפה?".

לא ולא. הדירה של הגולדברגים לא מנקרת עיניים, רחוק מזה. היא – על פי אמות המידה של נשות השכונה – מכוערת להפליא. מכוערת? הרבה יותר מזה, כיעור כזה שממש בא לבכות. כל בר-דעת ממוצע בשכונה שנקלע לבית גולדברג יצא משם נרעש, כשהוא ממלמל לעצמו "אם זה היה תלוי בי, הייתי מעיף את כל הרהיטים הללו היישר למגרש הגדול, ומכין אותם כקינוח עסיסי או כמנה עיקרית למדורת ל"ג בעומר השכונתית. הרהיטים הללו צריכים להפוך לעפר ואפר".

הכל קרשים.

קרשים? כן קרשים פשוטים, נטולי צבע, נטולי החלקה, מחוספסים, קצת סדוקים, פה ושם גוון של עץ שרוף, וכדי בזיון וקצף.

שולחן הסלון אינו אלא הדבקה שיטתית ומאד לא מקצועית של שבעה-שמונה קרשים, שרוחבם כ- 8 ס"מ ואורכם מטר וחצי או שניים. הספרייה הגדולה, אף היא בנויה בעקמומיות מקצועית (אם יש מושג כזה) עם המון קרשים סדוקים, מסמר אל מסמר, וכולם בלי עין הרע, חלודים. כך ארונות המטבח, כך המיטות בחדרי השינה, ואפילו הסטנדר הרעוע, שרק תפילות וכמה מלאכים החזיקוהו יציב, היה עשוי מאותו חומר סר-טעם.

כמה מחצופי השכונה ניסו לברר מפעם לפעם אצל האברך היקר ר רפאל גולדברג מדוע שלא יצבע את רהיטיו, דבר שיוסיף להם יופי, נורמליות, ואפילו דוק של שמחת-חיים וחדשנות המפארים כל בית ממוצע.

רפאל היה ממצמץ בעיניו במין מסתוריות צופנת סוד, מחייך קלות בזוית שפתו הימנית ומיד צולל למסכת בניגון הכה מוכר בהיכלי הקודש. הם שאלו, ונשארו עם הקושיה – תלויה כמו קור עכביש – באוויר.

הרהיטים של הגולדברגים, אם תרצו או לא, היה נושא שיחה שעלה פעמים רבות במשך שני עשורים במאות בתי השכונה בחגים בשבתות, ובימות החול. כמה מוותיקי השכונה עוד זוכרים את הבוקר ההוא. משאית אדומה נעצרה ליד הבנין החדש ברח הנביאים 10 וארבעה פועלים ערביים שלפו מתוכה עשרות או אולי מאות קרשים. הם העלו אותם לקומה הרביעית. הרעש שבקע משם היה מחריש אוזניים. הלמות פטישים, צרימת המשורים, גרירת הקרשים. בקיצור סימפוניה של נגריה ובסופו של יום או יומיים "רוהטה" דירת גולדברג במיטב רהיטיה הכה מדוברים. יותר מכוער מזה – אי אפשר.

ועכשיו בואו נפתיע אתכם.

גם ילדי משפחת גולדברג הן הנשואים והן הקטנים, מעולם, אבל מעולם לא קיבלו הסבר מניח את הדעת מדוע הם צריכים לגדול בבית משונה שכזה, שאלמלא היה מדובר בשכונה חשובה, ניתן היה להעביר אותו על רהיטיו לאיזו מחוז זנוח ברפובליקת בננות ענייה. רגע, שלא תטעו, אף אחד לא התלונן, לאף אחד לא היתה שום טרוניה, אתם יודעים ומכירים את עוצמתם של ההרגל והשגרה. זה מה יש, אז זה מה יש.

ר רפאל מעולם לא רמז לילדיו מה מסתתר מאחורי העובדה היבשה, שבמקום לרכוש ספה חדשה, הוא נטפל לפטיש ומייצב את רגליה הרעועות של ספתם הכעורה. אף אחד מן הגולדברגים לא שמע מעולם הסבר מניח את הדעת, מדוע אבא נאבק בשולחן הכתיבה הרועד כמו ישיש חולה פרקינסון, כדי לייצבו ולסחוב עמו עוד מספר שנים, עד לאיזה סוף לא ידוע.

אם מישהו מכם ינסה להתעקש וינסה לתרץ, כי בוודאי העניות היא הסיבה שגולדברג לא ריהט את ביתו בצורה הגיונית, הרי שתשובה זו תישלל מכל וכל. במשך השנים ניסו כמה וכמה גבאי צדקה להעביר לרשות המשפחה שידות, ארונות וספריות, ונענו בשלילה חביבה. בנוסף קחו בחשבון, שר רפאל גולדברג עצמו, מעולם לא ביקש עזרה מארגוני הצדקה. הוא ונוות ביתו חנה, הסתדרו יפה מאד, ובחשבונם הפרטי בבנק, פעמו להן שש או שבע הוראות קבע לארגוני הצדקה והתורה שבעיר.

הגב חנה גולדברג מעבר להיותה אשת חייל המשמשת כאחיעזר ואחיסמך לחברותיה ולכלות העיר, צפנה אף היא סוד משונה זה בקרבה, ונהגה להתחמק מהסקרנות הישראלית הטיפוסית, באלגנטיות שופעת חן. המשפט היחיד שזכו לשמוע ממנה לפני מספר שנים על רהיטי הקרש היה "האמינו לי, הרהיטים הללו יפהפיים". סתמה ולא יספה.

מה, למה, כמה, איך, אין מי יודע, אין מי מבין, למעט האדון והגברת, וכמובן מלך מלכי המלכים היודע תעלומות כל חי ומצעדי כל גבר.

* * *

יומיים אחרי חתונתה של ברכה-בלומה גולדברג, התלונן רפאל על כאב-בטן מטריד. אחר כך הוא חווה גל של הקאות. רק אחרי ה- 7 ברכות הוא ניגש לרופא. ואחרי סידרת בדיקות וצילומים, הוא התיישב מול הרופא ואמר לו משפט שרק אמיצים יכולים לומר: "דוקטור הריני פוטר אותך מלבשר לי ממה אני סובל. אני יודע בדיוק, וברור לי לקראת מה אני הולך. הריני מקבל עלי הכל באהבה".

למה להאריך. סאת היסורין מצאה לה דרך להשתחל דרך חרכי הדלת עטויית הקרשים של הגולדברגים, ולהקשות – בלשון המעטה – על חייהם.

הקרנות, זריקות, אישפוזים, תפילות, עצרת התעוררות, תעניות.

מי לא אהב את ר רפאל גולדברג האברך עדין הנפש, שתמיד השמיע מילת עידוד למי שהיה צריך, שידע לקרב נערים שפזלו החוצה, שנתן בחפץ לב מזור לכל חולה וקשה-יום, מבלי למקד סביבו זרקורים. ענו בחסדיו.

כולם אהבו. כולם התפללו לרפואתו, החל מילדי הגן, תלמידי הת"תים, בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, עקרות הבית ובעלי הבתים, כאיש אחד, בלב אחד. המודעה היתה תלויה בכל בית בשכונה "נא לעורר רחמי שמים לרפואת רפאל משה בן חיה גולדה, בתוך שאר חולי עמי ישראל".

ערב חג הסוכות בשתיים לפנות בוקר, השיב ר רפאל משה גולדברג את נשמתו המצוחצחת והטהורה לאביו שבשמים, כשחיוך רך ואוהב על שפתיו, וסביבו בניו וחתניו הגדולים קוראים "שמע ישראל". מאות רבות ואולי אלפים מתושבי השכונה ליוו אותו בחצות היום לדרכו האחרונה עלי אדמות. בני המשפחה ישבו "שבעה" דקות ספורות, שהרי החג קוטע את האבלות.

* * *

כאן המקום לציין, שמדי חג הסוכות ר רפאל ובניו היו מקימים סוכה ענקית במגרש החניה הגדול של הבניין, סוכה שהכילה כל דכפין וכמובן את כל בני המשפחה המורחבת. אגב, גם הסוכה המשפחתית היתה עשויה מאותם קרשים סרי טעם המוכרים לכם מהרהיטים.

החג נכנס. האלמנה חנה גולדברג, שעות ספורות אחרי הלוויה, היתה ישובה בסוכה הענקית בראש השולחן, במקומה הקבוע. הכסא של רפאל ניצב שומם, ומסביב לשולחן כל בני המשפחה והנכדים. פניה של חנה היו שלוות ונסוכות הוד קורן, של אם יהודיה השופעת ומשפיעה אמונה שהכל לטובה. אור הנורות המלטף ריצד מבין ענפי הדקל ושרשראות הנייר, ונסק לעבר פניה של אשת החיל, שסימנה לבנה הבכור אביתר, לא להתחיל בקידוש. אביתר התיישב ואחריו כל הצאצאים.

שקט חגיגי צופן-סוד, מלווה ברוח שובבה של יום טוב, קנה אחיזה סביב המסובים, שנעצו עיניים סקרניות באמא, בסבתא, שהאובדן לא ניכר בפניה. והיית אך שמח, כמה שניתן.

"בניי, בנותיי, נכדיי, נכדותיי, היקרים והאהובים, בדקות הקרובות אני הולכת לחשוף בפניכם את סוד הרהיטים הגדול של אבא זכר צדיק לברכה, שנלקח לבית עולמו קצת מוקדם מדי מכפי שחלמנו. אבא, אתם יודעים, אף פעם לא התלונן וקיבל הכל באהבה ובאמונה שלמה שהקב"ה יודע מה הוא עושה, ורק לטובה מתגלגלים הדברים. אני שחסיתי בצילו של איש ענק זה וטמיר במידות, יכולה לספר לכם עד כמה השעות הללו, של ליל התקדש חג הסוכות, הוא הזמן האמיתי שבו היה אבא צריך להיפטר מן העולם. על כנפי מלאכי החג עולה נשמתו השמיימה אל כסא הכבוד, והוא נושא אל אבא שבשמים את השולחן והספה והמדפים והספריות והמיטות, כדי לומר לו אבא, ריבונו של עולם, עמדתי בניסיון, הנה ההוכחות לפניך.

"יקיריי, מעולם לא היינו משפחה ענייה, לא סבלנו מעולם מחסור או מצוקה. אבא שלכם היה אדם עשיר מאד עוד לפני שנולדתם. גם כשנישאנו הוא היה עתיר בנכסים וממון. לא התחתנו דתיים. היינו אפילו רחוקים מאד. לאבא היה אולם חתונות גדול בפאתי העיר הדרומית, ומסביבו גן עצי פרי רחב-ידיים. החתונות והאירועים שנערכו שם לא היו על פי כללי הצניעות, אבל הכסף זרם בשפע וההצלחה האירה פנים. אבא לא ידע מה חמורה היא העבירה של שמחות מעורבות. שנה אחרי נישואינו נקלעתי לדרשה של רבנית חשובה, הוקסמתי, והתחלתי לקיים מצוות. אבא סירב. היה לו קשה, ומושגיו על יהדות היו קלושים. התחננתי, אבל הוא נסוג. באחד הימים נתן אבא הוראה לפועליו להקים סוכת ענק סמוך לאולם האירועים. מה הסיבה? ובכן, התברר לי שאחד מהאדמו"רים בבני-ברק מבקש לערוך שם שמחה משפחתית גדולה – שבע ברכות – והוא פתח במשא ומתן עם אבא, כדי להכשיר את המטבח ולהעביר בסופו של יום את כל הכשרות באולם לידי אותו ארגון כשרות חשוב ומפורסם. האולם עתיד היה לעבור מהפך משמעותי.

"הייתי מאושרת עד השמים. היה לי ברור כקילורין לעיניים, שאם האולם יוכשר ויוכר על ידי הציבור החרדי, אבא יכיר רבנים ועסקנים חשובים, וממילא הוא יתקרב לעולם התורה. נודע לי מאבא, שמחר בבוקר אמור להיסגר המשא ומתן עם נציגי האדמו"ר ואם הכל ילך במישרין, השמחה המשפחתית של האדמו"ר תערך בסוכה, ומכאן ואילך האולם יהפוך לגלאט-כשר, עם אירועים נפרדים.

"ומה עושה אשה נאמנה שרוצה שבעלה יחזור בתשובה ויישר אורחותיו? מתקשרת לרבנית שלה ואומרת: אנא כבוד הרבנית, התפללי למען בעלי, שמחר העסקה תצליח עם ארגון הכשרות, ואז בעלי יכיר את היהדות, והאולם יוכשר, וביתנו יעלה על דרך המלך. אנא התפללי להצלחת העסקה כבוד הרבנית".

"ומה השתוממתי לשמוע אותה עונה לי "חנהלה, לא כך מתפללים. אנחנו יהודים מאמינים, ולא מתפללים על עסקאות שיצליחו. אנחנו לא מציעים לקב"ה דרכים וסיבות איך להחזיר יהודי בתשובה. התפילה שלנו לשובו של בעלך ליהדות צריכה להיות שונה, שהקב"ה יתן לו סייעתא דשמיא תבונה ושאיפה, לחזור בתשובה. באיזה אופן? זאת אין לדעת".

"השיחה נותקה, וחשתי שעולמי חרב עלי. דברי הרבנית לא היו מקובלים עלי. הייתי בטוחה שהיא טועה. אותו לילה התפללתי שהעסקה תצליח. בצהרים נודע לי שהעסקה לא עלתה יפה. האדמו"ר לא יחגוג בסוכת האולם, המטבח לא יוכשר, והחלום שהחרדים יחזירו את אבא בתשובה, התפוגג. במשך 10 שנים לא שמעתי ולא דיברתי עם הרבנית שלי. קצת כעסתי עליה, בעיקר באותה עת.

"כאשר פגשתי אותה, ביקשתי את סליחתה. סיפרתי לה שבעלי חזר בתשובה מעצמו. מתוך הכרה עצמית, ומזה כמה שנים שהוא מכר את אולם החתונות, והוא אברך כולל לכל דבר. הרבנית היתה מאושרת לשמוע זאת ואמרה: "את מבינה חנהלה כמה רחמן הקב"ה, תארי לעצמך שהיינו מתפללות שהעסקה תצליח והחוזה היה נחתם. מה היינו מקבלות? בעל אולם דתי נכבד, אבל שעסוק עד למעלה מראשו בקייטרינג, תזמורות, נקיונות ומשכורות. הקב"ה מנהיג העולם, נתן לעסקה להתפוגג, והכניס בבעלך רוח טהרה, וברוך השם הוא החליט להיפטר מעסקיו, ולהיכנס לעולם התורה כאברך מסור מן השורה. ראי כמה תורה הרווחת, חנהלה".

עיני הצאצאים היו נעוצות בחנה גולדברג, וכולם בולעים בשקיקה כל מילה. סוד הרהיטים עדיין לא פוצח.

"כשרפאל חזר בתשובה שלמה מעצמו, היה זה שלוש שנים אחרי שהעסקה עם נציגי האדמו"ר לא עלתה יפה. הסוכה הענקית עמדה בחוץ, קיץ חורף, ללא יד מטפלת. הקרשים איבדו מצבעם, נסדקו והתעקמו. כשאבא החליט לעזוב את עולם העסקים ולמכור את האולם, הוא פנה אלי ואמר: "חנהלה, הקב"ה ריחם עלי ונתן לי דעת לחסות בצל כנפי השכינה. את יודעת בזכות מי? כן הרבה בזכותך ותפילותייך, אבל גם בזכות הסוכה הזו שהקמתי אותה לחינם שלא לשם שמים. סוכה שנבנתה לצורך עסקה שלא עלתה יפה, ומעולם לא ניצלו אותה ואת דפנותיה לאירועים ושמחות. שלוש שנים אני מסתובב סביבה ושואל את עצמי, רפאל, בשביל מה היא ניצבת כאן, מה התכלית. ואז נצנצה במוחי התשובה. תשובה שכנראה חצובה מעולם האצילות של הענווה היהודית. רפאל, אתה צריך להוכיח לקב"ה שהסוכה העסקית הזו נבנתה לשם שמים. לשם כבודו של הקב"ה. ואם סוכה היא סמל לענווה ולהסתפקות במועט, עליך ליישם זאת, בפועל, עין בעין. באמת.

"כן יקירי, לפני שהאולם עבר לידי הקונה, אבא ופועליו פירקו את הסוכה, והעבירו את הקרשים שלה לכאן, לדירתנו ברחוב הנביאים קומה רביעית. במשך יומיים הם עבדו בנגרות, וכל רהיטינו עשויים מן הסוכה ההיא, שנבנתה לא לשם שמים. אבא שלכם שעד לכניסתו לארמון האמונה היהודי, חי חיי פאר ומותרות, החליט למסור את נפשו לתורה, ולחיות בפשטות מסוגפת. עם קרשים של סוכה, עם קרשים שזועקים: ימינו כצל עובר. ומה ניקח עמנו לגנזי מרומים? תורה, מצוות וקניין המידות המתוקנות שבתוכנו, ומעל הכל הענווה. אהוביי, זכיתם לגדול עם רהיטי הקרשים של הסוכה הכי קדושה בדור הזה.

"ומה מופלאה ההשגחה, שאבא, שכל ימיו עברו להם בצילה של סוכת קרשיו, זוכה לחגוג עמנו את חג הסוכות עם שבעה אושפיזין עילאין קדישין, והוא אהובנו, הוא האושפיזין השמיני".

* * *

אביתר קם לקדש בסוכה המשפחתית המפוארת, ומאותו יום ואילך, הביטו כל בני הבית בעין מעריצה ברהיטים של אבא ז"ל, שעשויים מתשובה טהורה הנובעים מהנהרות הצלולים של קדושת החג.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי, מתוך סידרת ספרי "העיתונאי".

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בהידברות שופס.

ליצירת קשר עם קובי לוי: 050-4170419.