החלטה של יום כיפור

קופסאותיהן המקוריות של תמונות החתונה של בתי, נותרו מסודרות זו על גבי זו והעלו אבק. יתכן שפרט זה לא היה ראוי במיוחד לציון, אלמלא העובדה שלבת הזאת יש כבר שלושה ילדים, ברוך השם. בפעם האחרונה שהיא הגיעה לבקר אותנו, היא בחרה את התמונות שלה, מה שעודד אותי לבחור סוף סוף את שלי.

הצבתי לעצמי דד-ליין להישאר ערה לילה אחד עד 3 לפנות בוקר, לאחר יום ארוך של עבודה, כדי לגמור עם המטלה. למחרת, הייתה לי פגישה בחנות הצילום, ואני הבאתי איתי תיקיות ובתוכן שתי קבוצות התמונות. בעיניים טרוטות, אך מלאת שמחה על הישגיי, ישבתי עם הטכנאית שמעצבת את האלבומים במשך כמה שעות, כשהיא סוקרת בדקדקנות כל תמונה ותמונה. דיברנו על גודל, צבעוני או שחור-לבן, רקעים ועיצוב. אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם, אבל אני יודעת שהשמים השחירו כשעוד הייתי בפנים.

כמה שבועות אחר כך התקשרו להודיע לי שהאלבום של בתי מוכן ושאפשר לבוא לקחת אותו. אמרתי שאני שמחה אבל מה עם האלבום שלי? ידעתי שאני אמורה לקבל את שני האלבומים. אחרי המתנה של כמה דקות, אמרו לי שיש רק אלבום אחד ורק סט אחד של תמונות.

אתם לא רציניים! חשבתי לעצמי.

"תראי, זה פשוט לא יתכן", אמרתי. "ישבתי אצלכם במשרד במשך שעות. נשארתי ערה לילה קודם עד שכבר בקושי יכולתי לראות. אתם חייבים למצוא את התמונות שלי! אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב. אין לי לא את הזמן ולא את הכוחות."

האישה בצידו השני של הקו אמרה שהיא תחזור אליי. וככל שחיכיתי לצלצול הטלפון, הלכה וגברה ההתמרמרות בלבי. יכולתי לחוש כיצד זרע קטן של כעס, צומח וגדל לכעס מוצדק, עם כל רגע חולף.

איך הם יכלו להיות כל כך חסרי אחריות? חשבתי לעצמי. איך הם יכולים לאבד ערמה שלמה של תמונות? עבדתי על זה לילה שלם! אני לא יכולה להאמין. כשהשיחה הגיעה כבר הייתי זועמת.

"יש כאן רק סט אחד של תמונות. האישה שעבדת איתה הפכה את כל השולחן שלה. היא בדקה במחשב. אין שם כלום. את בטוחה שהיו לך שני סטים של תמונות?"

"אם אני בטוחה שהיו לי שני סטים של תמונות? את חושבת שאני מדמיינת? ודאי שאני בטוחה!" יריתי ניצוצות. ואז רמת הדציבלים שלי עלתה. אמרתי משהו על אחריות וערך הזמן. המשכתי והמשכתי עד שהם ביקשו ממני לבוא למשרד.

הלכתי אליהם. לא במצב רוח משופר במיוחד כמובן. עברנו שוב את כל התסריט. ביקשתי מהאישה שעבדה איתי לנסות להיזכר איך ישבנו יחד במשך שעות ועבדנו על שני האלבומים. היא כמעט איבדה את לשונה, ואמרה שדבר כזה לא קרה לה בכל שנות עבודתה. המשרד כולו עקב דומם אחרי המחזה. המשכנו לחוג במעגלים.

עזבתי. סיכמנו שהם ידפיסו סט חדש של התמונות. אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה. באותו לילה החלטתי לעשות קצת סדר על שולחן העבודה שלי. ואז ראיתי אותה. תיקייה מוכרת נחה מוסתרת מתחת לכל הניירת שלי. לבי התחיל להשתולל. רציתי להעמיד פנים שלא באמת ראיתי אותה, אבל לא יכולתי להתכחש לאמת. ואז נזכרתי מה קרה: אחרי שעברנו על שני הסטים של התמונות, הטכנאית אמרה לי שהיא רוצה להתרכז רק באלבום אחד בכל פעם.

לבי שקע בקרבי. מה אמרתי? ובאילו טונים? כמה פגעתי באישה הזאת במקום העבודה שלה?

התקשרתי אל בתי, וסיפרתי לה הכל. אי אפשר לתאר את הבושה שהרגשתי. החלטתי להתקשר לסטודיו מייד בבוקר ולהתנצל. בתי שכנעה אותי לקנות מגש גדול של שוקולדים ולגשת לשם בעצמי. היה לי קשה לבלוע את זה. קשה מאוד. אבל עשיתי זאת. התנצלתי וביקשתי מחילה מול כל המשרד. האישה הייתה אדיבה במיוחד. היא חיבקה אותי, לא דברה יותר מידי על העניין, ואני חושבת שהיא אהבה את השוקולד.

עכשיו אני עם עצמי וזה הזמן לקצת חשבון נפש. בליל יום הכיפורים מתאספים יהודים בעולם כולו, והתפילה הראשונה שאנחנו אומרים היא 'כל נדרי'. בתי הכנסת דוממים, ואנחנו מדברים על שבועות ונדרים שלא קיימנו. אנחנו מדברים על כוחן של מילים. לא משנה עד כמה אנחנו דתיים ואם בכלל, בלילה הזה כולנו עומדים מאוחדים ואומרים את התפילה הקדושה הזאת. משום שאחרי הכל, מי אנחנו אם לא המילים שאנחנו אומרים?

הקשבתי לראיון עם אדם שאיבד את אשתו על אחד מהמטוסים ב-11 בספטמבר. הוא אמר שהיא התקשרה אליו מהמטוס, אבל הטלפון שלו היה מנותק. אשתו השאירה לו הודעה. היא התחילה לומר שהיא תתקשר אליו מאוחר יותר אבל הפסיקה באמצע. הוא יודע שהיא לא רצתה להשאיר אותו עם הבטחה לא ממומשת שתרדוף אותו כל חייו בתור דבריה האחרונים. אז במקום זה היא פשוט אמרה 'אני אוהבת אותך' שוב ושוב ושוב.

כשאני עומדת לפני אלוקים בימים קדושים אלה, אני מחליטה בלבי להיזהר יותר בדבריי. הדרך בה אנחנו מתַקשרים עם אנשים, הטון שלנו, הביטויים שלנו, כולם משקפים מי אנחנו באמת. עם קצת מחשבה לפני שאנחנו מדברים, אנחנו יכולים ליצור מורשת של חסד ואהבה.