כתר מלכות

משהסתיים השיעור בגמרא בישיבת הערב של בעלי תשובה, פנה נתי, אחד מן המצטרפים החדשים, אל ראש הישיבה בשאלה אם יוכל להקדיש לו עשר דקות. ראש הישיבה נענה לו ברצון. שניהם פנו אל החדר הצדדי שליד אולם השעורים.

"בעוד ימים אחדים נחוג את ראש השנה, יום הדין", אמר נתי. "ניסיתי לעמוד על אופיו של היום הזה ולא הצלחתי. שמעתי כאן, בישיבה, שבראש השנה נקבע דינו ועתידו של כל אדם למשך כל השנה כולה. ביום זה ה' דן כל אדם בנפרד וקובע את גורלו למשך שנה שלמה. ראש השנה הקרוב יהיה עבורי ראש השנה הראשון שאחגוג כיהודי שומר מצוות. תיארתי לעצמי שהרגשתו והתנהגותו של כל יהודי ביום זה היא כתחושתו של אדם המוזמן לבית משפט בנושא חמור ביותר, שפסק הדין בו יקבע את גורלו למשך כל השנה הבאה, ואולי יקבע אף את עצם חייו. והנה, נוכחתי לדעת שטעיתי בהערכתי".

"כיצד?", שאל ראש הישיבה.

"פשוט מאד", ענה נתי. "לקחתי את סידור התפילה של ראש השנה וקראתי אותו מתחילתו ועד סופו. חשבתי שאמצא בו בצורה מורחבת ומוגדלת את מה שנכלל בסדר הסליחות אותו אנו אומרים בזמן האחרון בבוקר לפני התפילה. והנה, להפתעתי, לא מצאתי בו בקשות מרובות לסליחה, למחילה ולכפרה, ולא תחינות ותחנונים. לא מצאתי שם את הוידויים על חטאים שחטאנו, ולא שום דבר שיעיד על תחושתו של נאשם במשפט חשוב, היודע שחייו תלויים בתוצאותיו של המשפט, ושעושה מאמצים עליונים לשכנע את השופט לחוס עליו. קראתי גם ב'קיצור שולחן ערוך' את הפרק של הלכות ראש השנה, והופתעתי. מלבד הדינים הרבים הקשורים לתפילה ולתקיעות, מדובר שם על פרטי הסעודה החגיגית, ועל ההליכה הביתה מבית הכנסת "שמח וטוב לב". על הבסיס של הסידור ו'קיצור שולחן ערוך' לא הצלחתי להבין מהו מהותו ואופיו של היום הזה".

"ראה נתי", פתח ראש הישיבה לאחר הרהור קצר, "יום ראש השנה הוא יום ההולדת של העולם. ביום זה נברא העולם, כפי שכתוב במחזור ראש השנה: "היום הרת עולם". אנו חוגגים ביום זה, אבל לא את הולדתו של העולם, אלא את המלכתו של ה', מלך העולם ובוראו. מלכותו של ה' על העולם החלה עם בריאתו של העולם. מדי שנה בשנה אנו חוזרים על הכתרתו של ה', מלך העולם, באותו תאריך בו "הוכתר" לראשונה - ביום בריאת העולם. במעמד ההכתרה החוזר הזה, כשכל הקהל עומד על רגליו, אנו תוקעים בשופר. לכן, תקיעת השופר היא מצוותו של היום. זהו מעמד מלכותי שאין עליון ממנו".

"ומה כל זה שייך ליום הדין?", התפרץ נתי בשאלה.

"מיד תראה את הקשר", המשיך ראש הישיבה. "ביום זה של חידוש מלכותו, נותן המלך ביטוי להיותו מלך, בסקירת כל מה שכוללת ממלכתו. ה' סוקר ובוחן נפש כל חי, הוא פוקד כל יצורי קדם, וצופה ומביט על כל הדורות. הוא חותך קצבה לכל בריותיו, וקובע אח גורלם מראשית השנה עד אחריתה. זהו הדין. סקירה זו, והקביעה שבעקבותיה, הן הביטוי למלכותו של ה' על העולם".

"אם כך", שאל שוב נתי, "איך זה שהדין וכל הפחדים שלנו מפסק דין לא טוב ח"ו, אינם באים לידי ביטוי במחזור ראש השנה? כאשר אדם עומד לפני משפט רציני נגדו, הוא אינו מסוגל לאכול ולישון, ואילו אנו אוכלים, שותים ושמחים, ככתוב ב'קיצור שולחן ערוך', בשעה שגורלנו עומד להיות מוכרע. הייתי גם מצפה שחצי המחזור יהיה רצוף וידויים וסליחות המתאימים ליום דין".

"שאלתך צודקת, נתי", ענה ראש הישיבה, "ותחושתך טבעית. העניין הוא שאנו נתונים בדילמה, במצב בעייתי, מסובך וקשה. מצד אחד אנו עומדים בטכס נשגב מאין כמוהו של הכתרת ה' והמלכתו על כל העולם כולו, כולל עצמנו. מצד שני, אנו חרדים לגורלנו שיקבע בפסק הדין, והיינו רוצים במאמץ של הרגע האחרון להטות את הכף לטובתנו. שני כיוונים אלו אינם זהים. אנסה להבהיר את המצב הזה בדוגמא אנושית.

תאר לך מלך בשר ודם המזמין לטכס הכתרתו את אנשי האצולה של ארצו. הם מופיעים לטכס בפנים צוהלות, כשהם לבושים חגיגית במלוא הפאר וההדר. הם כמובן יודעים שביום זה גם יקבע המלך את איוש המשרות הממלכתיות החשובות, ועוד הרבה עניינים בעלי חשיבות גדולה מאוד לנאספים.

תאר לך שבאמצע הטכס הזה יתקרב אל המלך אחד המוזמנים, ימשוך בשרוולו, וישטח לפניו את בקשתו, שהיות והוא אחר לשלם את תשלום הארנונה האחרון, הוא מבקש בהזדמנות חגיגית זו שהמלך יוותר לו על ריבית, הצמדה וקנס פיגורים, וגם יסדר לו את חוב הארנונה בשלושה תשלומים... איזה בזיון! איזו פגיעה בכבוד המלך!

בראש השנה אנו מצויים במצב דומה. בעוד אנו משתתפים ברוב עם בתפילות רוממות על תפארתו והדרו של מלכנו מלך העולם, לבנו פועם בחרדה ביודענו שעכשיו, עכשיו ממש, נקבעים והולכים כל האירועים שיקרו לנו לטוב ולמוטב במשך כל השנה הבאה. ברגעים אלו ממש נקצבים מזונותינו ופרנסתנו למשך כל השנה הקרובה. מה מאד אנו רוצים להפיל תחינה ובקשה על נושאים אלו, שהם כה חשובים לנו וקרובים לליבנו, אך עלינו להתאפק ולכבוש את כל הפרטים האנוכיים הקטנים, המתגמדים מול מלכות ה' והטכס הנשגב בו אנו עומדים. כל גדולתנו וחשיבותנו אצל המלך היא דווקא בשמירת החגיגיות של היום ושל המעמד, ובמתן כבוד עליון למלכותו.  

אופי התייחסותנו לראש השנה, התנהגותנו ביום זה, והתוכן של התפילות שלנו בראש השנה, מביאים לידי ביטוי באופן מצויין את הגישה הזאת. פינו מלא שירי תהילה והמנוני שבח לה', מלכו של עולם. אנו תוקעים, מריעים ושרים על שרפים ואופנים ברואי ברק, העומדים לפניו ומכבדים לשמו. אנו מתנים את תוקף גדולתו וקדושתו של יום עליון זה, ומספרים שבחיו של מלך מלכי המלכים עד היכן שידינו מגעת. אנו מתפללים ומבקשים מה' שיופיע בהדר גאון עוזו על כל יושבי תבל, עד שיבין כל יצור ויכריז ויאמר: "ה' אלוקי ישראל מלך!". זוהי משאת נפשנו ותפילתנו ביום זה".

"אני מתחיל עכשיו להבין את מה שקראתי ב'קיצור שולחן ערוך'", העיר נתי. "אין פלא שאנו חוזרים מן המעמד המרומם והממלכתי של תפילות ראש השנה מבית הכנסת, וסועדים סעודה חגיגית מיוחדת, ומתהלכים שמחים וטובי לב. הדגש ביום זה הוא על ההכרה במלכות ה' בעולם, ועניין זה דוחה את כל העניינים האחרים. זה מסביר יפה את מה שקראתי".

"נתי", אמר ראש הישיבה, "דינים ב'קיצור שולחן ערוך' לא "קוראים" אלא לומדים בעיון. בספר הדינים אינך מוצא לרוב את ההסברים העומדים מאחורי הדינים, אלא את צורת ההתנהגות המעשית של 'עשה ולא תעשה'. את היסוד העומד מאחורי הדין יש לחקור וללמוד".

"תודה על ההערה", אמר נתי. "אני מבין עכשיו את ראש השנה הרבה יותר טוב. הוא למעשה הרבה פחות מפחיד וקשה ממה שמשתמע מהשם שלו - "יום הדין".

"זה אינו כך", נחפז ראש הישיבה להגיב, "זכור שאין אנו עוסקים כאן במלך בשר ודם הרואה רק לעיניים, ואתה יכול לשחק ולהעמיד פנים, בעוד שבליבך פנימה אתה חושב אחרת. כשאני ממליך את ה', אומנם לא קשה לי להמליך אותו על הקוסמוס כולו, על השמים וצבאם, על הארץ, הימים וכל אשר בהם, אך כל זה אינו משמעותי כל כך. השאלה העיקרית היא אם אני ממליך אותו על עצמי - על איברי, על התנהגותי, על ליבי ועל מוחי. זה לגמרי לא פשוט.

קבלת עול מלכות שמים, מתוך הרגשה פנימית ואמיתית, דורשת מן האדם עבודה שכלית ורגשית מעמיקה. הכרזת אמת של נאמנות למלך, וקבלת עולו מתוך כנות מוחלטת, באה לידי ביטוי קודם כל במורא שמים ומורא מלכות. כאשר אני מכיר בו, כיוצרי וכמלכי ללא עוררין, אני מתבטל בפניו. אני כה מוצף בהרגשת רוממותו לעומת שפלותי לפניו, עד שענייני שלי מתגמדים ומתאפסים - במעמדו. אין זו תחושה חד פעמית, שהרי מלוא כל הארץ כבודו, ומעמדי לפניו הוא תמידי בכל מקום ובכל זמן.

תחושה מתמדת כזאת של יראת ה' וקבלת עול מלכותו, היא נחלתם של גדולי הגדולים. כדי להשיג אף חלק קטן ממנה דרושה מאיתנו עבודה קשה וממושכת. היא לא מתחילה בראש השנה, אלא זמן רב קודם לכן, ודרכי השגתה הם חלק עיקרי וחשוב של מה שלומדים כאן. גם צעד אחד בכיוון זה הוא חשוב ביותר. גם הרצון ללמוד ולדעת איך לצעוד בדרך הנכונה, אף הוא צעד חשוב היכול לזכות את בעליו באשראי על העתיד, להכתב ולהחתם לשנה טובה של חיים ופרנסה טובה, ושל הצלחה רוחנית. את נאמניו ה' לא יעזוב.

שתזכה להכתב ולהחתם לשנה טובה ומתוקה!".