אמונה ואמנות בשבי הסורי: סיפורו של שבוי מלחמת יום כיפור

את יום הכיפורים של שנת תשל"ד רבים מהישראלים לא ישכחו לעולם. האזעקות שחתכו את האוויר בשעת צהריים, הג'יפים הצבאיים שעצרו בחריקה מצמררת ליד בתי הכנסת, נושאים צווי גיוס לחיילי מילואים עטופים בטלית. גם עבור יוסי תור, יום הכיפורים הזה הוא בלתי נשכח.

"שירתי במודיעין והקפיצו אותי ממש לפני יום כיפור למוצב החרמון כדי להחליף חבר", הוא מספר. כמו כל שאר החיילות הסדירים, אנשי המוצב לא ידעו דבר על המתקפה המתקרבת. במוצב כולו היום כשבעים חיילים בלבד, רק 15 מהם חיילים קרביים. את המוצב הזה, שחשיבותו האסטרטגית גבוהה ובו מעריך מודיעין ותקשוב חיוני, כבשו הסורים בקלות מדאיגה.

תור, איש המודיעין, ראה מנקודת התצפית שלו בבוקר יום הכיפורים את הסורים בצידו השני של הגבול מסירים את רשתות ההסוואה מהטנקים ומתחילים לנוע אל הגבול. הוא דיווח על כך למפקדיו, אבל קיבל תשובה מרגיעה: הכל בסדר, אין מקום לדאגה.

אלא שמקום לדאגה היה גם היה. בחצות היום התחילו הסורים להפגיז בעוז את מוצב החרמון. שעתיים אחרי תחילת ההפגזה, נחתו ליד המוצב מסוקים ובהם חיילי הקומנדו הסורי. הקומנדו השתלט עד מהרה על המוצב ואנשיו. מה שהסורים לא ידעו הוא כי ארבעה חיילים ישראלים מסתתרים מפניהם בתוך המוצב. סורין קובליו שהה בחדר תחזוקה במעמקי האדמה, בעוד יוסי תור ושני חיילים אחרים, מוסא מנחם ודו ועקנין, מסתתרים יחדיו מפני חיילי האויב.

אני כחייל בשירות סדיר- תמונה שפורסמה בהיותי ''נעדר'' בעיתונות

שבעה ימים הצליחו תור וחבריו לשמור על קיומם בסוד. "זה היה כמו בניין של חמש קומות, רק קומה אחת מעל הקרקע, ובתוכו המבנה מתפתל בצורה לוליינית. החשמל ומערכת הקשר קרסו, וכך הסתתרנו מהסורים במשך זמן רב. שרדנו שם שמונה בלי אוכל כמעט. פעמים רבות חיילי הקומנדו עברו ממש לידינו, כששכבנו על האדמה, שניות ספורות אחרי שכיבינו פנס. כ פעם אמרנו 'שמע ישראל והמשכנו לחיות".

תור, אדם דתי, התמסר להזרקת אמונה ואופטימיות בעמיתיו. "שני חברי ניהלו איתי שיח קשה מאד שהם רוצים להתאבד, לא רוצים ליפול בשבי. ואני ניסיתי שוב ושוב להסביר שלא להם להחליט אם לחיות או למות. 40 שנה לאחר מכן, כשכנעשה על מוצב החרמון במלחמה הסרט 'שבעה ימים בעלטה', אחד מהחיילים האלה חשף כשהעוזי הלא נצור שלו היה מכוון אל ראשו בזמן שהוא שוחח איתי, ורק בעקבות דברי הוא הניח אותו מידיו".

מה נתן לתור את הכוח לשרוד את ימי האימה האלה, בין חיילי אויב, בלי מזון, ובסכנת חיים תמידית? "הורי היו ניצולי שואה ואנשים עם אמונה גדולה", הוא אומר. "אבל אני זוכר שמידי יום כיפור, כשהחזן ניגן את המילים העצובות של 'ונתנה תוקף', 'מי ביצו ומי לא בקיצו', הייתי מעביר את הדף. חשבתי שזו לא רלוונטי. מה לנו ולמוות בסקילה, למשל? אבל אז, כשהיינו במוצב, וחיל האוויר הישראלי הפציץ בלי הרף, והתקרה הייתה עלולה להתמוטט עלינו ולהרוג אותנו בסקילה – פתאום הבנתי כמה תפילות הימים הנוראים רלוונטיות".

בתום ימי ההסתתרות בתוך המוצב הכבוש, תור וחבריו החליטו לנסות לזחול החוצה בחסות החשכה. הם הצליחו לצאת בשלום מהמוצב – אבל נפלו בשבי הסורי. הם הועברו למתקן החקירות הידוע לשמצה בדמשק, שם העבירו ארבעה חודשים בבידוד, וחמישה חודשים נוספים ביחד עם שאר השבויים. "בזמן החקירות והעינויים התכופים הייתי מתפלל כמו חנה 'רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע'. אתה מרגיש שכלו הקיצין ואין טעם לחיות, אבל איכשהו אחרי תפילה כזו הייתי מרגיש שכוחות הנפש שבים אלי".

כשהועבר לתא עם שאר השבויים הישראלים (חמישים ושלושה חיילים ישראלים בסך הכל נפלו בשבי הסורים) תור נכסף להפללת שמונה עשרה כהלכה. "כל חלקי גופי היו חבולים מהעינויים, אבל ברגע שעמדתי קצת על רגלי נעמדתי מול צד מזרח והתפללתי. כך יום אחרי יום. לאט לאט שבויים אחרים התאספו סביבי ובקישו גם הם להתפלל, כדי להחזיק בחיים ובתקווה. הם ביקשו שאתפלל בקול, אבל זה היה מסוכן. יום אחד קרה נס: כשהתכופפתי בשירותים נדבק לי פחם לקצה האצבעות. ערבבתי את הפחם עם צמר הגפן של הפצועים ויצרתי מעין דיו. קיבלנו ארגז עם רצועות עץ דקות אותן הפכתי לציפורן סופרים. על קרטון סופג ריחות בארגז שקיבלנו כתבתי את כל תפילת שמע ושמונה עשרה מהזיכרון. כדי לכתוב כל אות היית צריך לטבול את 'העט' שיצרתי בפחם. את התפילות הכתובות העברתי בין חברי השבויים וכך יכלו גם הם להתפלל".

השבויים ניסו בכל דרך להעסיק את עצמם כדי לשמור על מורל גבוה, ותור גילה בעצמו כישרון יוצא מגדר הרגיל לאלתור. "קיבלנו קופסא עגולה של גבינות משולשות, אז מהבסיס והמכסה יצרתי קלפים, עד שהיה לנו סט קלפים שלם. ציירתי בפחם שקיעה עם סירות מפרש שנעות ברוח וכתבתי 'החופש, מתי אראה אותה שוב'. כתבתי יומנים. עבדתי גם על תכנית להבריח איתי לארץ את היומנים והציורים מהשבי". כדי להשיג זאת, תור השתמש בעצם של פרגית שקיבלו השבויים באופן נדיר לפני ביקור הצלב האדום. "ייבשתי את העצם והשחזתי אותה על הקיר עד שנוצר לה חוד – וכעת היתה לי מחט. פרמתי חלקים מהביגוד שלי – את הצווארון, החגורה, ועוד – החבאתי בהם את הדברים שכתבתי ויצרתי, ותפרתי בחזרה עם חוטים שפרמתי מהבגדים".

מחט עצם – שיחזור המחט מעצם, בעזרתה הסתרתי את המסמכים בתוך בגדיי

את השיעורים מהשבי לקח עימו יוסי תור להמשך חייו. "אני נושא הרצאות בארץ ובעולם, ומספר על ארגז הכלים להתמודדות שפיתחתי בשבי", הוא מספר. "אני למדתי שאפילו חרב חדה מונחת על צווארך אסור להתייאש, בין אם המשבר שלך בריאותי, כלכלי או זוגי. למדתי יכולת הישרדות ואני משתדל להעביר אותה הלאה".

15 שנים אחרי חזרתו מהשבי, יוסי תור חזר גם לתחום האמנות והיצירה. "התקיים בי ככל אשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. הרי הסורים נתנו לי מכות רצח בידיים ויכולתי להפוך נכה – והנה אני כאן, יוצר בשתי ידי". כיום,  הוא מתמחה ביצירה של כלי קודש מעץ: "העצים, שבהם אני עובד, כמו זית, חרוב ואלון - גדלים אלפי שנים בארץ ישראל, ומופיעים בתנ"ך" בין המוצרים בהם הוא מתמחה נמצאים גם בתי מגילה, שבהכנתם הוא רואה שליחות מיוחדת. "מבחינתי זו החזרת עטרה ליושנה. בעשורים האחרונים רובם של בתי המגילה מיוצרים על ידי ערבים מעצים המגיעים מירדן. רציתי להיות יהודי שיוצר בתי מגילה מעץ הגדל בארץ ישראל".

כמו בכל דבר, גם ביצירותיו מעץ רואה תור שיעור חשוב לחיים. "כשאני מסיים ליצור כלי, העץ השותק, הדומם, הופך למוצר חי, נושם, ומשמח לבבות".