מפגשים עם הצד השני

רציתי לשאול משהו טכני, אך חשוב מאוד, לדעתי. מדובר במפגשים עם אנשים שאינם שומרים מצוות. לא מפגשים ארוכים במיוחד, אך גם לא קצרים. לדוגמא, בשבוע שעבר נסעתי לטבריה בנסיעה בינעירונית ארוכה, ובמושב לידי ישבה מישהי שנראתה בגילי. במושב לידה ישב ילד בן חמש, ולידי ישב ילדי בן הארבע. הילדים החליפו ביניהם ממתקים (כשרים), והתפתחה מעין שיחה לא מחייבת.

שוב הרגשתי מה שלא פעם הרגשתי בהזדמנויות קודמות (בבתי חולים אחרי לידה, בהמתנה ממושכת בחדר ההמתנה, בחוג ציור שהשתתפתי בו בעבר) – מבוכה וחוסר אונים.

מצד אחד, אני יודעת שהיום יש תהום פעורה בין שני חלקי העם, ואני מניחה שיש הרבה נשים שאינן שומרות מצוות, שמעולם לא נתקלו באישה דתית, כך שלמפגש חיובי כזה יכולה להיות תועלת. מצד שני, אין לי שום מושג מה לומר, אם לדבר ועל מה לדבר. האם החילוני הממוצע היושב מולי שונא אותי? האם הוא מעוניין בי בכלל? מה הוא חושב עלי? האם היה רוצה שאספר לו מיוזמתי משהו על היהדות?

תודה רבה, א. כהן, ירושלים.

* * *

חרדי מחייך?

סוגיית התקשורת בין דתיים לחילוניים היא באמת סוגיה בוערת. לא רק במישור הציבורי אלא גם במישור האישי, שכן כדבריך, סוף סוף נתקלים שני הצדדים זה בזה לא פעם, גם שלא מרצון. דומני שהדבר הראשון שיש להישמר מפניו זה הניסיון "להחזיר אותם בתשובה" – קרי "להטיף ליהדות". ברוב רובם של המקרים זה רק מרגיז, יוצר אווירה של התנשאות ורק מחריף את הקוטביות.

נכון שבצד השני מחלחל הרבה ארס של דעות קדומות ושנאת הדת, אך זה בהחלט לא אומר שכל חילוני שונא דתיים. לזה ברוך ה´ לא הגענו ויש לקוות שגם לא נגיע. יתכן מאד שדווקא במפגשים האישיים האקראיים הללו אפשר לתרום משהו לצמצום הניכור והסגירות. מה שכן נכון הוא, שבעיני רוב החילונים, נראה הדתי-חרדי בתור "חיה מוזרה". לרובם אין כל מושג מה הוא חושב או מרגיש (אם בכלל), וכמעט ניתן לומר שהוא נדמה למין יצור מן החלל, שאינו מבין כלל את המציאות, לא מתחבר אליה, ורק קשור לכל מיני חוקי פולחן עתיקים ולא מובנים לאיש, בטח גם לא לו עצמו.

את הבורות המבהילה הזו חייבים, ואפשר די בקלות, לשבור. צריך להבין שמי שמנסה להטיף לחזרה בתשובה רק מחזק, בדרך כלל, את דעתו של הצד השני, שמדובר כאן במין "חיה מוזרה", שכל עניינה בעולם הוא רק אמונותיה.

לכן, הצד שצריך להבליט במיוחד במפגשים כאלו, הוא דווקא הצד האנושי. חיוך ומאור פנים ("הדתי הזה חייך אלי, אני לא מאמין"...), סיוע במה שאפשר, אפילו בדברים קטנים ופעוטים, כמו לעזור להרים עגלה לאוטובוס, לסחוב סל, ובודאי אם נכנסים לשיחה, לגלות עניין אמיתי בשלומו ובטובתו של הזולת, ילדיו או עסקיו. דבר זה נגזר בפשטות מן המצווה "ואהבת לרעך כמוך", והיא אינה פוסחת על מי שבעוונותינו אינו יודע מהי יהדות.

התנהגות אנושית יכולה לשבור חומות ולסלק דעות קדומות לגבינו יותר מאלף דרשות חוצבות להבות.

מי שרואה אדם דתי שמדבר בנועם, מסביר פנים ומתעניין בזולתו, עשוי להרהר גם ביום מן הימים באפשרות להתעניין באמונתו. כמובן שאם ליבו של הזולת נפתח ורואים התעניינות כנה באורחות חיינו ואמונותינו – אין שום סיבה שלא לדבר ולשתף, ואפשר לפעמים גם לשאול בעדינות אם הוא מעוניין לשמוע על יהדות (תשמעו יותר "כן" מאשר אתם משערים), אבל גם אז יש להיזהר מ"עליהום". לא להתנפל. מדובר בבן-אדם כמוני, כמוך, עם רגשות, עם מטענים, עם דעות, עם מחשבות, ואי אפשר "לשפוך" עליו בבת אחת מידע על עולם כה זר לו, אפילו אם הוא מוכן לשמוע!
 

"ישראל אשר בך אתפאר"

דומה שכל האמור, בפרט בדורנו זה, הוא בכלל המצווה היקרה והנדירה של "קידוש ה´". כלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה´ סעיף י"א): "וכן, אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה... עד שימצאו הכל מקלסין (משבחין) אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה´ ועליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".

אף שהרמב"ם מדבר על "חכם", היום, כידוע, כל אחד מאיתנו מייצג את התורה בעיני הרחוקים ממנה, ועליו להתייחס לעצמו כשגריר הקדושה. בכל תנועה ודיבור, במראהו ובהתנהגותו, כמוהו כ"חכם" עליו מדבר הרמב"ם.

ואם, חלילה, הוא נוהג באופן אחר מהמדובר, אף אם נדמה לו שכוונתו לשם שמיים, יתכן מאד שיכשל בחילול ה´. כלשון הרמב"ם שם: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול ה´... שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו".

אפילו דברים שלכאורה אינם בגדר עבירה ואנו מקילים בהם ראש, אם בעיני מי שרחוק מתורה הדבר נחשב למעשה שלילי, עשוי להתחלל על ידי זה שם ה´. להשליך פחית ריקה או שקית מיותרת בחוצות יכול בהחלט להיחשב לדבר כזה. גם מצד דרך ארץ אין זו בדיוק התנהגות ההולמת יהודי.

"אשר לא גזלתי – אז אשיב", כותב דוד המלך בתהילים. לעתים יש להשיב גזלה שלא גזלת, מפני שרק למישהו נדמה שאתה חייב לו. לעתים יש לנהוג לפי מה שנדמה לזולת כנכון, אף אם אין זה בהכרח כך (כמובן שהמדובר כל עוד המעשה אינו נוגד את ההלכה).  

לעתים, גם הומור עוזר לשבור את הקרח. עמדתי פעם בתור בסופרמרקט ולפני עמד בתור חילוני. הוא סיים את הקנייה ושילם. כאשר קיבל את העודף מהקופאית אמר לה: "את יכולה להעביר את הכסף ישר אליו", והתכוון אלי, "ממילא כל הכסף של המדינה מגיע אליהם". נשמע מזעזע, נכון? מה הייתי צריך לומר לו? האם היה מציאותי להעביר לו ברגעים הספורים שעמדו לרשותי את הנתונים האמיתיים – כמה מקבלים הדתיים ובכמה מממנת המדינה סטודנטים לאומנות סינית? האם היה בכלל סיכוי שיקשיב לדברי מבלי להיכנס להתנצחות תוקפנית ומיותרת? בכל אופן, באותו רגע נחה עלי הרוח, התעלמתי מהארס שבדבריו ואמרתי לו בחיוך: "רק אל תשכח לרוקן גם את הכיסים ולהעביר אלי את פנקס הצ´קים שלך, אתה יודע שאנחנו לא משאירים כלום".

הוא צחק, והמסר שלי עבר. גם אני בן-אדם, גם אני יודע להתבדח. חרדי שחור לחלוטין עם חוש הומור, מעניין...
 

"עוד פעם הדוס הזה"

בנוסף, אם גם זוכים לעשות חסד עם הזולת, בפרט אם הוא חושב אותך לאסון המדינה, בודאי שיש בכך משום קידוש ה´. עמדתי לא מזמן בתור בסניף הדואר והיו לי הרבה חבילות. האנשים שהיו מאחורי התחילו לרטון לעצמם ומישהי אפילו אמרה: "אוף, עוד פעם הדוס הזה עם כל החבילות מעכב פה את כל התור". טוב, יכולתי לומר לה שזכותי לעמוד ליד הדלפק כמה שאני צריך, שלא מדברים כך וכיוצא בזה, אך האם זה באמת היה מועיל? על קצה לשוני עמד משפט חריף כמו "סליחה שאני קיים", אך בסוף התגברתי על עצמי ואמרתי להם שהם צודקים, ומי שיש לו רק משהו קצר, שיואיל לגשת לדלפק לפני ואני אמתין.

"ראיתם, יש דוסים שלא חושבים רק על עצמם!". אני בטוח שלפחות קומץ של דעות קדומות לגבינו החל לקרוס במוחם של הצופים בסיטואציה הזו.

בוודאי שפעמים רבות גם טעיתי. בדוגמאות אלו אני פשוט רוצה להדגים איך ראוי לנהוג לכתחילה. יש להיזהר ולזכור כל הזמן – אני שגריר, אסור לי לעשות שטויות. אני מייצג לא פחות ולא יותר מאשר את הקב"ה בעצמו.