נס לערב סוכות: בן החצי שנה ניצל מחנק

ערב סוכות, התשס"ח. ככל אבא, גם אהרון שטראוס עוסק במצוות אחרונות שקשורות לסוכה, כדי שתהא מוכנה ומזומנה לקבל בתוכה את האושפיזין הקדושים. האווירה סביב רגועה, והכל זורם על מי מנוחות עד ש... "אשתי הקפיצה אותי בבהלה אל חדרו של בני יעקב יצחק בן החצי שנה, שהושכב לישון במיטתו זמן קצר קודם לכן אך הבת שנשלחה לבדוק אם הוא כבר נרדם, חזרה מבוהלת מחדרו. 'אמא, הוא לא נראה טוב', אמרה לאשתי. נכנסתי לחדר, וכשהתקרבתי אליו ראיתי שהוא מחוסר הכרה".

הם הזעיקו את כוחות 'הצלה', בעוד בני הבית כולם נוטלים ספרי תהילים בידם ומתחילים להתפלל עבור התינוק האומלל. תוך זמן קצר ממש, התמלא הבית במניין של חברי הצלה. "הם ניסו להשיב לילד את ההכרה, אך משהניסיונות עלו בתוהו הזמינו אמבולנס".

לדברי שטראוס, במונטריאול לא קיים מושג כזה שחבר 'הצלה' ייכנס לאמבולנס ויתלווה אל החולה לבית החולים. עם זאת, שני אברכים מסורים ונאמנים בשם ר' ישראל כהנא ור' פילו ווינבערגער – התלוו אלינו לנסיעה.

מה עובר לכם בלב באותם רגעים?

"לחץ ענקי, אבל בד בבד גם התפללנו לסיעתא דשמיא והאמנו שיהיה בסדר. כחסיד בעלז, מיד בתחילת הנסיעה - טלפנתי למרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א, כדי להזכיר את בני לרפואה. אחר כך, אמרתי לנהג שהיות ואני גבאי צדקה לקופת 'אהבת חסד', שתומכת במשפחות אברכים בארה"ק – אני תורם כעת סך של 101$ לרפואת בני שיחיה".

הנסיעה נמשכה, כשכל הזמן הזה לא פוסקים התחנונים והתפילות מפיהם של ההורים המודאגים. אלא שאז, באמצע הנסיעה, הידרדר מצבו של התינוק הקטן והוא ניצב בין חיים למוות. "הפרמדיק שהיה צמוד למיטתו, הרים את ידו לסמן לי 'עשינו הכל ואי אפשר יותר לעשות כלום', ואני הרגשתי שהאדמה נתלשת מתחת לרגליי. באותו רגע, נאבקו שני האברכים היקרים על חיי בני בעקשנות ובהתמדה, ולא הניחו ידם ממנו עד לרגע בו הגענו לבית החולים. אשתי, שישבה בקדמת האמבולנס, שמעה איך מזרזים את הנהג שייסע מהר יותר, אך לא הבינה מה קורה".

בבית החולים, חיכה להם צוות גדול של רופאים שהוכנו מבעוד מועד לקליטתו של התינוק הקטן, ואילו שטראוס ורעייתו חיכו בחדר ההמתנה. "רק מאוחר יותר התברר לנו שזהו 'החדר השקט', שבו מודיעים את בשורת האיוב, לא עלינו...

אחרי כמה דקות, יצאו הרופא לחפש אותנו, אך חברי ההצלה שנשארו במקום, ביקשו ממנו בפנים נפולות - להיות אלו שיודיעו לנו, חלילה, את הבשורה המרה".

אלא שאז התרחש הנס.

"הרופא אמר בקול שמח: 'אל דאגה, הצלחנו להחזיר לו את ההכרה, ובעוד כשעה יוכלו ההורים להיכנס לחדרו'. חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו. מרוב שמחה, צלצלתי לאדמו"ר כדי להגיד תודה, ולפרסם את הנס שה' עשה איתנו". 

סיפור הנס הגלוי עשה לו כנפיים חיש קל, והזמין לא מעט שכנים סקרנים לבקר בסוכתה של המשפחה, באותה שנה. "בני פקח את עיניו בבת צחוק מיד בכניסת החג, וחזר לעצמו כמו לא קרה דבר", משחזר שטראוס בפרץ של אמונה ושמחה. "בצאת שבת חוה"מ, קיבצנו בסוכה שלנו עשרה אנשים מחברי הצלה לסעודת הודיה, ופרסמנו באוזני כל את נס ההצלה. מאז, מדי שנה קבענו את סוכות ליום הודיה, שיר ושבח להקב"ה – על חסדיו ונפלאותיו אשר עשה, עושה ויעשה איתנו ועם כל עם ישראל. כתיבה וחתימה טובה לכולם, ויהי רצון שתהא זו שנת גאולה וישועה, שנזכה בה לשבת בסוכת עורו של לויתן בביאת בן דוד גואלנו".