"קרביים לא חשים פראיירים"

הם היו ארבעה אנשי צבא בכירים. ארבעה יהודים שהקריבו את מיטב שנותיהם הצעירות, וגם המתבגרות, למען עם ישראל. ארבעתם הגיעו לארגון הידברות להשתתף בפאנל מורחב ששודר לאחרונה בערוץ הידברות.

שלא תטעו, הצבע ששלט בחדר לא היה ירוק זית - הוא היה כולו שחור. היום ארבעתם יהודים שזכו להתקרב ולהכיר את היהדות, למענה נלחמו וחירפו את נפשם במשך שנים רבות. הם הסבירו כיצד הם רואים מנקודת מבטם את הסוגיה הלוהטת הנמצאת על סדר היום הציבורי בחודשים האחרונים, שממשיכה לייצר גלים עד לרגע זה.

ישב שם סגן אלוף בצבא, כשלצדו מפקד בשייטת 13, קצין בסיירת אגוז, וגם טייס מסוקי קרב. מעניין לשמוע איך הם, שהיו משני צדי המתרס, רואים את הדברים.

אחד המשתתפים היה אלעד צדיקוב, מפקד צוות בשייטת 13 (עד היום, כהוראת רבותיו), יחידה שנחשפה כמה וכמה פעמים עקב מבצעים נועזים שבהם השתתפה. חיילי היחידה עוברים אימונים מפרכים ביותר, ורק חלקם הקטן מצליח לשרוד ולהתקבל ליחידה הזו.

כשהוא נשאל איך הוא, בהיותו לוחם שהקדיש את מיטב שנותיו, מרגיש עם עשרות אלפי צעירים שלא משרתים בצבא, הוא משיב: "היחס בצבא הוא שעל כל לוחם ישנם עשרה חיילים תומכי לחימה, כגון בשירותי המטבח, האפסנאות, אלקטרוניקה וכדו. כשאני חוזר ממבצע מסוכן, האם יש לי טענות על הטבח שהכין לי את השניצל? ברור שלא. אוי ואבוי אם הוא לא היה עושה את תפקידו. וזה רק משל על מעמדם של לומדי התורה. כדי שהלוחמים יצליחו בקרב אנו חייבים לפחות עשרה לומדי תורה על כל לוחם".

אריאל זינו, קצין בסיירת אגוז, מחזק את דבריו: "כל אחד מסכים שאי אפשר היום לקיים צבא בלי חיל אוויר. כדאי שתדעו שהתנאים שם יותר ממצוינים, הרי רוב הזמן הם אינם נלחמים בשטח, יש להם בריכה בבסיס ועוד הרבה הטבות. עם זאת אף אחד לא יגיד שהם מיותרים ופרזיטים. להיפך: הצבא בוחר לחיל אוויר את העילויים והטובים ביותר".כמובן מאליו עולה השאלה הבאה: מה אפשר לעשות כדי להרגיע את הרוחות הסוערות והקיטוב בין הציבור החרדי לציבור החילוני בארץ? ואז מצהיר צדיקוב: "חשוב להדגיש, בהיותי לוחם שעדיין משרת אני יכול להעיד: ללוחם המשרת ביחידה קרבית אין שום הרגשה של פראייר כלפי בחור ישיבה. לאחרונה הודה לי על כך בפה מלא אחד מראשי מאהל הפראיירים, כשהגענו לפאנל משותף באחד מערוצי התקשורת החילונית. את הקיטוב עושה בעיקר התקשורת שמקצינה את הרגשות. אני מבקש להדגיש שאין לי שום טענות על אדם חילוני שלא מכיר את ערך התורה, ולכן אינו מבין את זה".

"לדעתי", מצטרף אליו סגן האלוף יעקב רענן נאמן, "יש חסר גדול בחינוך, וזה לא מהיום. אני גדלתי בקיבוץ שדות ים, אמי הייתה מורה ומחנכת ידועה, ובכל זאת הייתה ועדיין ישנה בורות מוחלטת על הייחודיות שלנו כעם. במה אנו שונים מכל העמים שהיו עד היום ונעלמו מבמת ההיסטוריה? בדבר אחד ויחיד: התורה. בלעדיה אין לנו כלום, לא היינו שורדים ומחזיקים מעמד אלפי שנים. אם הציבור הישראלי בארץ היה יודע ומפנים את זה, ברור שהיו מוסיפים עוד ועוד לומדי תורה, ולא מתנכלים ללומדיה".

בהמשך עולה לדיון הנושא האם יהודי חרדי, גם אם הוא אינו לומד כלל, יכול ללכת לצבא. טל לירן, טייס מסוקים, מספר: "כשהתגייסתי כאדם חילוני, התגייסו איתי עוד כחמישה עשר בחורים עם כיפות. כשסיימתי נשאר רק ראש אחד מכוסה בכיפה, כל שאר הכיפות נשרו במהלך השירות בצבא". בנושא זה מסכים בפה מלא גם המפקד אלעד: "אני ממש מרגיש על עצמי ירידה רוחנית אחרי שאני חוזר כיום מימי שירות בצבא. אבל האמת שגם הצבא לא רוצה אותנו, מנת מהדרין עולה לו פי שלושה מאשר מנת אוכל רגילה".

לסיום מספק סגן אלוף יעקב רענן נאמן סקופ, ומספר שהוא היה ממונה על תחקיר של תרגיל רחב שהתקיים בימים ההם. מפקד התרגיל היה האלוף מתן וילנאי. "לאחר שסיימתי את התחקיר, אמרתי לו, אני רוצה להיפרד ממך, אני עוזב!. לאן אתה הולך?, שאל אותי מתן, לישיבה עניתי. ואז הוא התמתח על הכיסא כמו אריה ואמר לי במילים האלה: "דע לך, יש קבוצה קטנה במדינה שמשגעת את כולם. אבל אני רוצה להגיד לך: רק בשבילם הכל כדאי. אם הם לא היו כאן - לא היה כאן כלום". ואת זה מבין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר מתן וילנאי.

הרב ישעיה וינד הוא מנהל רוחני בארגון הידברות וראש כולל אהבת תורה