הזדמנות: המלך בשדה!

ראשי התיבות של חודש "אלול" הם "אני לדודי ודודי לי", רמז לקרבתו הגדולה של בורא העולם אלינו בימים אלו – ימי הרחמים והסליחות. בורא עולם יורד משבעת הרקיעים שבהם הוא שוכן, ובא קרוב אלינו, הוא נמצא עמנו. ה יתברך מכונה בתור "דוד" - רמז לחיבה ולקרבה המיוחדת שלו אלינו במיוחד בימים אלו. אמנם זאת בתנאי שאנחנו נתקרב לבורא ונצעד לקראתו – "אני לדודי", ואז ה יתקרב אלינו - "ודודי לי", כמו שאמרו חז"ל: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

אותה קירבה מיוחדת, אותה קריאה של דודנו אלינו - בכל יום ויום בכלל ובימים אלו בפרט - מתוארת במגילת שיר השירים בפסוקים הבאים (ה, ב-ו): "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה". ה דופק על דלתי לבנו, מתחנן ומבקש: בני יקירי! אתם תעשו רק את הצעד הראשון – "פתחו לי פתח כחודו של מחט", ואני כבר אעשה את השאר – "ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ולא סתם קריאה משגר אלינו אבינו שבשמיים, אלא הוא משגר אלינו קריאה של חיבה, ובלשון חיבה היא נאמרת – "אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי"! רבי שמעון בר יוחאי אומר, כי אלמלא ירד לעולם הזה אלא כדי לשמוע דברי חיבה שהקב"ה מרעיף על ישראל – די היה לו בכך! (במד"ר יב,ח). איזה אושר נפלא זה לידע כי מלך מלכי המלכים, הרם מכל רמים – מחבב אותנו ורוצה בנו!כנסת ישראל משיבה לקב"ה: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם". טיעונים ותירוצים שונים ומשונים, טענות של עצלות - קשה לי, אני עייף, קר בחוץ, "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה". טענות של תאוות – טעים לי, נעים לי, אינני יכול לעזוב את התאוות, "רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (עי"ש ברש"י).

הקב"ה קורא לנו ומושך אותנו אליו בעבותות אהבה, אבל אנחנו עדיין לא מתעוררים, מה עושה הקב"ה? שלמה המלך מתאר זאת כך: "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו", משל למה הדבר דומה? להורים שיצאו מהבית והשאירו את ילדיהם לבדם, הילדים מפחדים ונועלים את הדלת, וגם מניחים שולחנות וכסאות מהדלת עד הקיר שכנגד, שאף גנב לא יצליח להיכנס. אחר כך הם נכנסים מתחת לפוך ומכסים את ראשם, שגם אם ייכנס הגנב הוא לא יראה אותם. והנה ההורים שבים בשעת לילה מאוחרת, מנסים לפתוח את הדלת אך לשווא. הם מנסים להקים קול זעקה, אבל הילדים לא שומעים כי הם כיסו את ראשם בפוך, מה עושים ההורים? משחילים חוט ברזל דרך חור המנעול, מכוונים את קצהו אל מתחת לפוך, מגיעים אל אחד הילדים הישנים ומנערים אותו מעט. זה בדיוק מה שעושה הקב"ה, הוא שולח אלינו את ידו הארוכה ונותן לנו צביטה בלב... הוא מזעזע אותנו מעט... הוא מביא עלינו איזו צרה, איזה מכאוב, איזו מנה קלה של ייסורים... אז אנו מתעוררים, פורצים בבכי ומבינים כי עוונותינו גרמו לנו כל זאת. "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל".

הבה ונראה את סיום המעשה כפי שמתואר בשיר השירים: "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת". מה קרה?! למה דווקא כשיהודי כבר החליט לחזור בתשובה, והוא כבר פותח את דלתי ליבו לה – הקב"ה בורח ומשאיר אותו כנסת ישראל למלאכי החבלה שיכו וייפצעו אותו? התשובה לכך היא: היהודי הזה נזכר מאוחר מדי לחזור בתשובה, הוא נזכר לחזור בתשובה אחרי יום הכיפורים, אחרי שאמרנו 7 פעמים "ה הוא האלוקים" בתפילת הנעילה - כדי ללוות את הבורא חזרה למעלה לשבעת הרקיעים. עכשיו הוא נזכר לחזור בתשובה? עכשיו כבר מאוחר, בורא העולם כבר חזר למעון קודשו, וכבר נכתב ונחתם גזר הדין! כיוצא בזה, אדם שייזכר לחזור בתשובה לאחר ביאת המשיח – זה יהיה כבר מאוחר, כי בימות המשיח אין מקבלים יותר בעלי תשובה...

ננצל את הימים האלו (מראש השנה ועד יום הכיפורים) שבהם ה קרוב אלינו, לחזרה בתשובה ולהרבות במעשים טובים, עדיין אנו יכולים להשפיע על גזר דיננו שייקבע בימי ראש השנה ויום הכיפורים, לשנה טובה ומבורכת. נקפוץ על הרכבת לפני שהקטר ישמיע את קול הצופר (התקיעות שבסיום תפילת הנעילה ביוה"כ) ויעזוב את התחנה.

מתוך הספר "אור עליון"