איך לתקן את בעיות המזרח התיכון?

בדצמבר הקרוב, בעוד שלושה חדשים, ימלאו חמש שנים לתמורה שהחלה בדצמבר 2010, שנקראה בתחילת דרכה "האביב הערבי". כל העולם מחא כפיים לגיבורי הרחוב, הענקים פשוטי העם, שבעשר אצבעותיהם סילקו את בן עלי מתוניסיה, הכניסו את מובארק לכלוב הנאשמים במצרים, התקוממו נגד קדאפי צמא הדם בלוב, יצאו לרחובות נגד אסד בסוריה, מחו בקול נגד עלי עבדאללה צאלח בתימן, והתנחלו במחאה נגד השלטון בכיכרות מנאמה בירת בחריין. כל העולם עצר את נשימתו בתקווה שהנה אנחנו צופים בפתיחתו של דף חדש בספר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שעיקרו שקיעת הדיקטטורה וזריחת הדמוקרטיה, חיסול אלימות השלטון ופריחת זכויות האדם וחירויות האזרח, היעלמות השחיתות והשתלטות השקיפות.

המחזות המדהימים של כיכר אלתחריר בקהיר, הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במצרים, הרכבת ממשלת קואליציה בתוניס, פעילות מפלגתית ערה במרוקו, פרלמנט עוצמתי בכווית, הפגנות למען חירויות פוליטיות בסוריה ונשים שיצאו מהמטבח כדי לדרוש את זכויותיהן. זה היה החלום שראינו דרך עיניהם הפתוחות של כמה עיתונאים, ונפלנו במלכודת תקוותם שזו תהיה המציאות החדשה של האזור.

היום, כמעט חמש שנים אחרי האור הגדול, נמצא העולם הערבי במנהרה חשוכה, עלובה ועצובה, ללא שום נקודת אור באופק הקרוב והרחוק. סוריה, עיראק, לוב ותימן הפכו לשדות קרב, כשהאזרחים הם הקרבנות, מהפכה במצרים הסירה את הנשיא הראשון שנבחר באורח פסוודו-דמוקרטי, וסיסי מחזיר את מצב חירויות האזרח וזכויות האדם במצרים לימים האפלים של גמאל עבד אלנאצר.

חמישה עשר הבעיות

השאלה המטרידה רבים בעולם היא למה נכשל "האביב הערבי", מה מקור הבעיות של האזור. התשובה לשאלה הזו מורכבת, שכן היא כוללת מרכיבים רבים שפעלו בתקופות שונות ובאופנים שונים.

מקור כל הצרות הוא אבן היסוד של תרבות המזרח התיכון, השבטיות. מאז בריאת העולם היה האזור הזה מדבר ענק, צחיח ויבש, הכולל את מדבר הסהארה בצפון אפריקה, חצי האי ערב ומדבריות סיני, סוריה, עיראק וירדן. במדבר האדם חייב לחיות כשבט בשביל להגן על מקור המים שלו מפני שבטים אחרים, שגם הם זקוקים למים. לכן האחר הוא אויב, הזר מאיים וכל מי שאיננו אחד מאיתנו זומם נגדנו. זה תמיד "אנחנו" ו"הם", ו"אנחנו" תמיד נגד האחרים. האדם נאמן לשבט, למנהגיו ולמסורותיו בכל מחיר, לא למדינה או לחוקיה ומוסדותיה. במילה אחת קוראים לזה "שבטיות". האומה הערבית עדיין חיה תחת השפעת צורת החשיבה וההתנהלות הזו.

הבעיה השנייה הנובעת מהשבטיות היא האלימות. התרבות במזרח התיכון אומרת שמכיוון שה"אחר" הוא אויב, ברגע שהוא מתקרב הוא עלול להרוג אותי כדי לקחת ממני את מקור המים, לכן אני צריך לחסל אותו לפני שהוא מחסל אותי. מכאן נובעת העובדה שהאלימות היא הכלי הראשון הננקט במזרח התיכון כדי לפתור סכסוכים, והאלימות היא כדי להרוג.

הבעיה השלישית, וגם היא נובעת מתרבות השבט, היא עניין הכבוד. אדם לעולם לא יסכים להשפלה, ומי שסבל מהשפלה ירצה לנקום במי שהשפיל אותו ולחסל אותו לגמרי. אדם מוכן לשחוט את בתו, את אחותו ואף את אמו, אם זו הביאה לו בושה. עניין הכבוד משחק תפקיד ראשי ביחסים בין פוליטיקאים ומדינות, ולעתים קרובות הוא חשוב יותר מענייני כלכלה, פיתוח ובריאות.

הבעיה הרביעית, וגם היא נובעת מתרבות השבט, היא בעיית השחיתות. מינוי קרובים למשרות שלטוניות – נפוטיזם – נתפס במערב כבעיה גדולה, ויש חוקים, תקנות ומנגנונים האמורים למנוע תופעה כזו. בתרבות המזרח התיכון נפוטיזם הוא שם המשחק הפוליטי והציבורי, שכן מי שהתמנה למשרה רמה איננו בוטח באנשים מקבוצות אחרות, ולכן הוא ממנה למשרות שתחת שליטתו את בני משפחתו או בני משפחה אחרת הנמצאת בברית עם משפחתו. אם היחסים בין המשפחות יתדרדרו, הוא יפטר את בני המשפחה האחרת, או שהם יתפטרו ממנו...

מכאן גם נובעת הבעיה החמישית, תופעת השחיתות הכלכלית: איש שלטון חש מחויב כלכלית לבני משפחתו ושבטו, לא למדינה ובוודאי לא לקבוצות האחרות באוכלוסיית המדינה. לכן הוא מקצה משאבים להשקעה בתשתיות (דרכים, תקשורת, חינוך, רפואה, תעשייה) של האזור של השבט שלו ושל השבטים התומכים בו, איננו מקצה משאבים לקבוצות שאינן תומכות בו, ומצדו הם יכולים ללכת לעזאזל, או לאירופה, על פי בחירתם.

הבעיה השישית היא שבמזרח התיכון יש קבוצות אתניות רבות: ערבים, כורדים, תורכמנים, ברברים, יהודים, ארמים, פרסים, בלוצ'ים, אזרים ועוד. במקומות רבים חיות קבוצות אלה בחיכוך מתמיד, והיחסים ביניהן לא טובים ואף עוינים. הם בדרך כלל לא מתחתנים אלו עם אלו, וכל קבוצה שומרת בקנאות על לשונה, מנהגיה ומסורותיה. כל קבוצה מגדירה את עצמה באמצעות האחר, על ידי הצבתו בעמדת האויב המאיים. מכאן נובעת האלימות הגדולה בין ערבים לכורדים, בין תורכים לכורדים, בין ערבים לברברים, ובעצם בין הערבים לכל האחרים.

בעיה שביעית היא בעיית הדת. האסלאם הוא הדת העיקרית במזרח התיכון, וקנאי האסלאם רואים בבני הדתות האחרות החיים במחיצתם כופרים שדינם מוות. מכאן נובעת האלימות של קנאים אסלאמים נגד נוצרים, יזידים, יהודים, עלווים, צבאא'ים, מנדעים, זורואסטרים, בהאא'ים, דרוזים או אתאיסטים.

בעיה שמינית היא הבעיה העדתית, בעיקר באסלאם. האסלאם התפלג באמצע המאה השביעית לשתי קבוצות, סונים ושיעים. המאבק ביניהם הוא על השלטון באסלאם, אבל לאורך השנים המאבק לבש מעטה דתי, כי כל צד גייס את הקוראן, את החדית', את השריעה, את ההיסטוריה ואת התיאולוגיה לצידו, והאסלאם השיעי שונה בהיבטים רבים מהאסלאם הסוני. יש מקום לסברה שמדובר כאן בשתי דתות שונות, למרות הדמיון ביניהן. לאורך ההיסטוריה היו בין שתי העדות מעשי טבח רבים ומיליוני אנשים נפלו קרבן למאבק זה, כולל חללי מלחמת איראן (השיעית) נגד עיראק (תחת שלטון סדאם חוסיין הסוני) לאורך שנות השמונים של המאה ה-20.

בעיה תשיעית היא בעיית התרבות הסביבתית: באופן סכמטי מחולקת אוכלוסיית המזרח התיכון לשלוש קבוצות תרבות: בדווים שוכני המדבר, פלאחים (איכרים) הגרים בכפרים ובני עיר המתגוררים בערים. אלה שלוש תרבויות שונות במאפיינים רבים, עם סטריאוטיפים ותפיסות הדדיות שקשה מאוד לעקוף אותן ולהתעלם מהן. הפלאח שונא את הבדווי, כי בן המדבר גונב את התוצרת החקלאית שהאיכר עמל למענה חודשים רבים. הבדווי רואה בפלאח ובבן העיר אנשים נחותים, כי הם ויתרו על אורח החיים הערבי המקורי, שהוא מדברי, והפכו לחלשי נפש ואופי. בן העיר רואה את הבדווי כפרימיטיבי שנשאר במדבר. מקרי נישואין בין הקבוצות הללו נדירים מאוד.

הבעיה העשירית היא מעשי הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, שסימנו את גבולות המזרח התיכון על פי האינטרסים שלהם ולא על פי קווי המתאר הסוציולוגי של המזרח התיכון. כך נוצרו מדינות בעלות אוכלוסיות המורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות שמעולם לא התחברו זו עם זו ומעולם לא יצרו "עם" אחד ומאוחד. אף שמדינת סוריה קיימת (או עדיף: הייתה קיימת) במשך עשרות שנים, לא נוצר בתודעת האזרחים "עם סורי" אלא נשארו בסוריה ערבים, כורדים, תורכמנים, מוסלמים, נוצרים, עלווים, דרוזים, שיעים, סונים, וכו'. גם מדינת עיראק לא הצליחה ליצור "עם עיראקי" ולא התנחלה בלבבות אזרחיה למרות מאמצי השלטון, והאזרחים המשיכו להגדיר את עצמם בהגדרה המסורתית כערבים, כורדים, סונים, שיעים, מוסלמים, נוצרים, יזידים, וכו'. כך, כתוצאה ממעשי הקולוניאליזם נוצרו מדינות שאינן לגיטימיות בעיני האזרחים, והם רואים במדינה משהו זר שנכפה עליהם בידי זרים, נוצרים, בני אירופה, שלחלוטין אינם מבינים את בעיות המזרח התיכון.

הבעיה האחת עשרה היא בעיית השלטון במדינות ערב המודרניות. בכל אחת מהן השתלטה קבוצה אחת על כל המדינה, והיא שולטת בכל הקבוצות האחרות ביד רמה, בזרוע נטויה, בחרב שלופה ובמרתפי עינויים. המיעוט העלווי בסוריה, שבט הקד'אפים בלוב, המשפחה ההאשמית בירדן – כולם דוגמאות לקבוצה קטנה השולטת באחרים עם לגיטימציה קטנה, אם בכלל יש לה לגיטימציה.

הבעיה השתים עשרה היא ישראל: מדינה שקמה בעקבות נפילת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה והכיבוש הקולוניאלי הבריטי, שאיפשר ליהודים לשוב אל ארץ מולדתם ההיסטורית אחרי שהוגלו ממנה לפני אלפיים שנה. באופן כללי, הערבים והמוסלמים אינם מכירים בזכותו של עם ישראל על ארצו, אינם מכירים ביהדות כדת חיה וקיימת, ובראייתם אין עם יהודי אלא רק קהילות יהודיות השייכות לכל אומה ולשון. לכן הם מתרגזים מעצם קיומה של מדינת ישראל בלי קשר לגבולותיה. השליטים הלא לגיטימיים של מדינות ערב המודרניות, הלא לגיטימיות, חיפשו אויב חיצוני כדי להשתיק את האופוזיציה הפנימית ולאחד את העם תחת דגלם הלא לגיטימי, וישראל הייתה שם כגורם מאחד, "אויב חיצוני" ובעצם שעיר לעזאזל להפנות אליה את זעם ההמונים. זה מסביר את העוינות המתמדת של אמצעי התקשורת הערביים כלפי ישראל, ושלושה דורות של ערבים נולדו וגדלו אל תוך מכונת התעמולה נגד ישראל ולכן גישתם אליה, אל הישראלים ואל היהודים, נובעת מהפרופגנדה השלילית הזו.

הבעיה השלוש עשרה היא הנפט. משאב חשוב זה הפך את החברות הערביות במפרץ לחברות מוכרות, לא עובדות, רוכשות, לא יצרניות, חברות שכל רכושן נובע לא מכישרון, לימודים ועבודה אלא ממה שאחרים – אמריקנים ואירופים – מצאו באדמתן. המאמץ הגדול ביותר של בני המפרץ מושקע בהליכה אל הבנק להפקיד את השקים. העושר הקל יצר חברה נהנתנית, עסוקה בעצמה ובהנאות החיים, במכוניות פאר, בבתים מנקרי עיניים, בלבוש של מעצבים, בתכשיטי יוקרה ושעונים שעולים מיליונים, במכוניות מזהב ומכסף, ב"שו-אוף" תקשורתי וברכישת כל גאדג'ט שיוצא לשוק. מנגד גרים עשרות מיליוני ערבים במצרים ובמדינות אחרות בעוני מחפיר, בשכונות לא מתוכננות, בלי מים זורמים, בלי מערכת ביוב, בלי חשמל ובלי טלפון, שקועים במחלות, בהזנחה, בבורות, באבטלה ובייאוש. הפער בין העושר במפרץ והעוני ברחבי העולם הערבי מוציא אנשים מדעתם.

הבעיה הארבע עשרה היא התערבות המערב בענייני המזרח התיכון, לא כדי לפתור את בעיות האזור אלא כדי לקדם את האינטרסים של מדינות המערב. הנפט, הגז, מכירת נשק, חוזי פיתוח, רכש ומסחר, כולם נועדו לנצל את אוצרות הטבע של המזרח התיכון ואת העבודה הזולה בו כדי לקדם את כלכלת המערב. מדינות המערב, ברית המועצות וכיום רוסיה וסין, שמרו ועדיין שומרות על שליטי ערב הלא לגיטימיים כדי שאלו יהיו תלויים בהם ובחוזים הכלכליים שהם חתמו. כל מי שחתם חוזה כלשהו עם שליט ערבי ידע היטב שהחוזה הזה יבוא על חשבון האנשים החיים (אלה חיים??) תחת שלטונו האכזר, אך זה לא הרתיע את הצמאים לכסף במדינות המערב. ממתי הם מונעים ממניעים מוסריים?

הבעיה החמש עשרה היא בעיית אלג'זירה, ערוץ הג'יהאד התקשורתי שמפעילה מדינת הטרור, קטאר. מאז עלה ערוץ זה לאוויר בנובמבר 1996 הוא עסוק יומם ולילה בהסתה פרועה נגד הדיקטטורים, נגד ישראל, נגד המערב ונגד תרבות המערב החודרת למרחב הערבי והאסלאמי, כאשר המגמה הברורה של אלג'זירה היא להרוס את המדינה המודרנית הערבית ולהשליט על האוכלוסייה את "האחים המוסלמים". "סלט המסרים" הזה עטוף בסיסמאות אטרקטיביות כמו "הדעה והדעה האחרת" ומכוסה במסכה של פתיחות ועריכת וידאו מושכת עין. ערוץ זה הוציא את האזרחים הזועמים לרחובות בשלהי 2010 ובמהלך 2011, הצית את העולם הערבי אך אינו יודע איך לכבות את השריפה שהוא הצית. לאמצעי התקשורת החברתית היה תפקיד אינסטרומנטלי, שסייע לציבור להתארגן להפגנות, אבל המוטיבציה באה מההסתה של אלג'זירה.

אירופה ועונשה

צבר זה של בעיות המאפיינות את המזרח התיכון גורם להרס התשתית החברתית, הכלכלית, הפוליטית והנורמטיבית של אוכלוסיית האזור, וגלי הבריחה ממנו לאירופה הם התוצאה של הרס זה. במהלך המאה העשרים ניסו עמי אירופה לפתור את בעיות התרבות המזרח תיכונית באמצעות יצירת המדינה הערבית המודרנית, שהיא העתק של המצאה אירופית – "מדינת הלאום" – שנתפרה על פי המידות התרבותיות של עמי אירופה. המדינה הערבית המודרנית נוסח אירופה כשלה, כי תרבות האוכלוסייה שלה היא תרבות מזרח תיכונית הסובלת מבעיות שאירופה לא מכירה אותן, כמו שבטיות, אלימות, קנאות והעדר תודעת לאום.

דוגמה לטעות קשה היא האמונה התמימה וחסרת הבסיס שניתן להכניס דמוקרטיה לחברות במזרח התיכון. דמוקרטיה מערבית מבוססת על סדר חברתי המורכב ממרכיבי תרבות אירופה: הכרה בשוויון בין דתות ועדות, חירויות נשים, זכויות מיעוטים, חירות הביטוי, חופש המחשבה, חופש דת, חופש מדת, איסור על אלימות ובחירות חופשיות. רוב המרכיבים הללו זרים לתרבות המזרח התיכון, שכן רובם מנוגדים לרוח האסלאם או לתרבות השבט, ולכן חברות מזרח תיכוניות מקיימות בחירות (חופשיות?) כדי ליצור רושם שהן הפכו לדמוקרטיות, בעוד הן לא אימצו שום מרכיב תרבותי "דמוקרטי" אחר. הבחירות הן כלי בלבד, ולכן ניתן לאמצו במזרח התיכון. כל שאר מרכיבי הדמוקרטיה הם מהויות, ולכן קשה להם להיקלט במזרח התיכון.

היום אירופה נענשת בצורת גלי פליטים על החטאים שעשתה במזרח התיכון, אלה שנעשו בתום לבב ואלה שנעשו בכוונה תחילה, כדי לנצל את תלותם של השליטים הערבים במערב. בימים אלו של חשבון נפש, חשוב שהמערב ילמד את מקור צרות המזרח התיכון כדי להתמודד איתן באופן נכון, לא אינטרסנטי, כדי להגיע לפתרונות אמיתיים, אלו המתאימים לתרבות המזרח התיכון, ובראשם פירוק המדינות הקיימות, הלא לגיטימיות, והקמת אמירויות בעלות אוכלוסייה הומוגנית על חורבותיהן. אמירויות המפרץ (למעט בחריין) הן הדגם הנכון, המתאים למאפיינים התרבותיים של המזרח התיכון, ולכן חובה לקחת אותן כדגם לפתרון בעיות המזרח התיכון.