צוואתו של ניל ארמסטרונג

לפני כשנה, בתקופה זו, התבשרנו על פטירתו של ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שכף רגלו דרכה על אדמת הירח. עובדת פטירתו דווקא בתקופה זו – חודש אלול, עוררה בי מחשבה מעניינת, אותה הייתי רוצה לשתף אתכם...

באותו רגע היסטורי, אמר ניל את אחד המשפטים המפורסמים: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". משפט יפה זה, טומן בחובו את אחד מעיקרי עבודתנו הרוחנית בתקופה זו – חודש אלול. הבה נבין מדוע.

פרשתנו, פרשת כי תצא, מביאה את סיפורו של בן סורר ומורה.

פרשת "בן סורר ומורה" עוסקת בנער צעיר, הגונב מאביו ומאמו את כספם וממלא את בטנו בבשר וביין. העונש שהטילה עליו התורה הוא עונש מוות... התלמוד מדגיש, שלאורך כל ההיסטוריה לא קרה מקרה שבית דין דן להורג נער שכזה, משום שהתנאים ההלכתיים הדרושים כדי להפוך נער עבריין ל"בן סורר ומורה", רבים ומורכבים כל כך, עד שאין אפשרות להיווצרותם.

אם כן, מדוע מצווה התורה על מצוות בלתי אפשריות? התלמוד מביא את תשובתו של רבי עקיבא שמצווה זו לא נכתבה אלא כדי ללמדנו אורחות חינוך.

כולנו מבינים שהמרחק בין מעשיו של הנער לבין עונש המוות, גדול הוא. חז"ל מבהירים כי עונש המוות שהטילה התורה, הוא מפני שהתורה צופה מה יהיה עתידו של נער שכזה, וכלשון התלמוד, עונש המוות "על שם סופו הוא בא". אם בגיל כזה צעיר הוא עושה כאלו מעשים, עתידו כמעט" חייב?.

כך טבע האדם, או יותר נכון כך טבע יצר הרע. הוא "שואף רחוק", ברצונו ללכוד אותנו ברשתו באופן מוחלט, והוא יודע שהדרך "לפסגה" מתחילה בצעד [לאחור] הקטן, בפרטים הקטנים, כשהם בידו הוא ממשיך הלאה ל"פרויקטים" גדולים יותר...

עלינו לזכור זאת, בפרט לקראת ימי הדין. כל אדם אשר עיניו בראשו עושה לקראת סיום השנה מאזן אישי על אורחות חייו, הוא בוחן את עצמו מה עליו לשפר ולתקן כדי שיוכל להתקדם. באה הפרשה ומלמדת אותנו – אתם לא רוצים להילכד שוב ברשתו של היצר? שימו לב לתסמינים הראשונים, אל תתפתו לדברים הקטנים, לא תצאו מזה. הרבה יותר קל להתמודד מול "המחלה" כשהיא בראשיתה...

כמובן שהרעיון נכון גם לצד החיוב. כשאדם חפץ בשינוי לטובה, יש חשש שהאדם יאמר לעצמו – "זה גדול עלי", "אין לי סיכוי"... באה התורה ואומרת "אל ייאוש"! אפשר לרכוש את השינוי הנכסף, אבל כמובן לא בפתאומיות, אלא בצעדים מדודים... כשאדם צועד צעד קטן אבל בעקביות, הוא יגיע למטרות נשגבות...

הוא אשר אמרנו, אמירתו של ניל אקטואלית ביותר, בפרט בתקופה זו...

מסר נוסף יש לנו מפרשה מדהימה זו. לאחר שהתורה מצווה על בן סורר ומורה היא מסיימת ואומרת "וכל ישראל ישמעו וייראו". הרמב"ן מבאר את ההוספה הזו, שהתורה מנמקת מדוע עונשו של הנער כה חמור: כיוון שיש חשש שמעשי הנער הפוחז יהפכו לנורמה חברתית והחברה תלך ותידרדר, אין ברירה, חייבים להגיב באופן חזק, וכך לא ילמדו ממעשיו...כאן חז"ל מוסיפים נקודה מדהימה והם נותנים לנו אספקט מאוד מעניין. אמנם הנער מקבל את עונשו, אבל בתוך העונש טמונה נקודת אור, נקודת זכות. מיתתו גרמה לכך שהסובבים אותו ישפרו את מעשיהם, וידעו לפחות כיצד לא לפעול... בל נחשוב שדבר פעוט הוא זה, לא ולא! עלינו לדעת שלהועיל לאחרים זוהי זכות עצומה! רבי חיים מוואלוזין כותב בספרו "נפש החיים" – "האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים בכל מה שיוכל". כלומר, האדם נוצר כדי להיטיב עם זולתו... כעת נבין טוב יותר את דברי התלמוד, ציטוט שהזכרתי במאמריי הקודמים, אך כעת הוא מקבל אור חדש....

התלמוד רוצה להמחיש, כיצד בני האדם עוברים לפני האלוקים למשפט בראש השנה, ולשם כך הוא ממשילם ל"בני מרון" - "כל באי העולם עוברים לפניו (לפני אלוקים) כבני מרון". התלמוד נותן שלשה ביאורים למושג "בני מרון". האחד, "בני אמריא" - כבשים העוברים לפני הרועה אחד אחד. הביאור השני, "כמעלות בית מרון" - שביל צר מאוד, אשר תהום עמוקה פעורה משני צידיו, ויש בו מקום למעבר אדם אחד בלבד. ביאור שלישי מביאה הגמרא "כחיילות של בית דוד", אשר נספרים במפקד אחד לאחד. המכנה המשותף בין שלשת הביאורים הוא, שבני האדם עוברים אחד אחד למשפט, אף אחד לא יכול להביא את סבתא שלו שתגן עליו, וגם לא את הדוד השוטר... כל אחד ניצב לבדו מול הבורא...

מדוע התלמוד "מטריח" את עצמו להביא שלשה משלים למונח "בני מרון"? כותב מהר"ל, ששלשת המשלים מראים לנו כיצד אלוקים דן את עולמו בראש השנה. לאור האמור לעיל הדברים מקבלים משמעות מיוחדת. המשל הראשון הוא כבשים. הרועה סופר ומונה את הכבשים באופן כללי, הרועה לא מתמקד במצבה האישי של כל כבשה וכבשה, אלא הוא עושה ספירת מלאי כללית... כך בראש השנה, הבורא בודק ובוחן את מצבם הכללי של צאן מרעיתו בפרט ושל האנושות בכלל, האם יהיה שלום או שתהיינה מלחמות, האם המצב הכלכלי/ חברתי של המדינה ישתפר או להפך, זהו דין כללי...

המשל השני הוא כמעלות בית חורון. כשם שבמעבר צר בני אדם עוברים אחד אחד, כך בראש השנה מעבר לדין הכללי יש דין פרטי על כל אדם ואדם בנפרד, איזה כלים הוא יקבל בשנה הבאה, וזאת על סמך מעשיו בשנה שעברה...

המשל השלישי הוא כחיילות בית דוד. כשם שחייל תפקידו להגן ולשרת את העם, כך כל אדם נבחן היכן הוא עומד ביחס לכלל, האם הוא תועלתי לסביבה, אם יתברר שהסביבה זקוקה לו הוא יכול לצאת זכאי גם אם בדין הפרטי הוא יצא חייב... ממילא, ככול שהציבור צריכים אותו יותר, כך גדלים סיכוייו לזכות בדין...

אנחנו אנשים פשוטים, לא נדרש מכל אחד מאיתנו להיות איש ציבור בעל מפעלי חסד, הבה נהיה אנשי ציבור בתוך המסגרת היומיומית שלנו, בתא המשפחתי, בכיתה ובמקומות העבודה, להיות יותר נחמדים, יותר מפרגנים, יותר מעניקים, נשרה אווירה נעימה בסביבתנו, וככול שנרבה בנתינה, יגדלו הסיכויים שנזכה כולנו לשנה מתוקה...