איזה פחד

1. אני בת 42, נשואה, ואם לשבעה ילדים. אני סובלת מחיפוש פחדים. עכשיו זה פחד מגיהינום. פחד זה גורם לי לעתים לנדודי שינה, לחוסר תיאבון ואפילו לקשיי נשימה. לדעתי, הסיבה לפחדים היא שאני מחפשת פחדים, בניגוד לרצוני. לפעמים אלו דאגות לנישואי הילדים, לעתים בעיות בחברה, ולפעמים אלו פחדים מאנשים קשוחים וכדומה. לפעמים זהו חיפוש עבירות שעשיתי, או שנדמה לי שעשיתי, או שאני עלולה לעשות. אני בטוחה שחיפוש הפחדים הוא בעיה של חולשה גופנית או חולשה במערכת העצבים.

שאלתי: האם תוכלי לכתוב על הנושא הזה, ואולי אוכל לדעת מה הבעיה הגופנית שלי וכך למצוא לה מרפא? שמעתי שייתכן וזה קשור לבעיה של בלוטת התריס. אודה לך מאוד אם תואילי לכתוב בעניין זה.

בתודה, פנינה

 2. אני נשואה, כבת 23, ומתמודדת עם בעיה "תינוקית" למדי: מדובר בפחד ממקקים. הפחד והחרדה מגיעים למימדים של היסטריה, חוסר אונים, רעד, חיוורון, וקשה לי לחזור לעצמי לאחר ראיית המקק. מובן שהפחד אינו הגיוני, אך גורם לחרדות רבות, ולכן לתסכול. אשמח מאוד אם תוכלי לעזור לי.

בברכה, טובה

* * *

 בחרתי הפעם לענות על שתי הפניות בנושא פחדים וחרדות. את, פנינה, מתארת את עצמך עם המון חרדות ודאגות, כנראה מתמשכות. לעומת זאת, טובה סובלת מפוביה מאוד מסוימת. אחוז האנשים הסובלים מחרדה הוא בין 10%-13% מכלל האוכלוסייה.

פחד הוא תחושה הפוקדת כל אדם במצבים מסוימים - אמא דואגת לילדה המאחר להגיע הביתה ומתמלאת פחד שמא קרה לו משהו, תלמידה חרדה לתוצאות המבחן, ילד פוחד מהחושך, מרצה חשה חרדה לפני שהיא מתחילה את ההרצאה, וכל אחד נתקף בחרדה כשהמעלית בה הוא נמצא נעצרת לפתע בין הקומות.

בכל המצבים הנ"ל מתעוררת תחושה דומה, אם כי שונה בעוצמתה ולפעמים גם באיכותה - ההרגשה היא של חרדה, אי שקט, איבוד שליטה ופאניקה. התגובות הפיסיולוגיות הן: פעימות לב מוגברות, הזעה בכפות הידיים והרגליים, נשימה מואצת ועלייה בלחץ הדם.

רגש הפחד במקורו בא לשמור עלינו. הוא משמש כאמצעי איתות על קיום סכנה ומדרבן אותנו להתמודד עם המצב: לפנות לרופא כשאיננו מרגישים טוב, להתכונן להרצאה או למבחן, לא להתקרב מידי אל קצה הצוק, לאסוף מידע מפורט לפני השקעה כספית וכו´. כל אלה הן חרדות מועילות ויש בהן להעלות את רמת התפקוד.

חרדה הופכת לחסרת תועלת כאשר במקום לשפר את התפקוד היא מהווה מכשול, לדוגמא: תלמיד המתמלא חרדה במבחן עד שאינו יכול לכתוב את החומר שלמד, מישהי מלאת חרדה במקום עבודתה, עד שהיא מהססת בלי סוף ואפילו מגמגמת או מסמיקה וכו´. לעתים מתפתח הרגל של פחד מוגזם כתוצאה מהתנסות עזה בפחד – כשאדם היה עד לתאונה או להתנסות מפחידה, אז מצבים שיזכירו לו את המקרה יעוררו תגובה דומה. גם אירועים בלתי נעימים החוזרים על עצמם, כמו סחרחורות חוזרות, תחושות חולשה וכו´ - כשהם חוזרים שוב ושוב עלולים להכניס לחרדה מפניהם. כן גם פחד מוגזם מבעלי חיים, ואפילו ממקק (כמוך, טובה).

תיאוריית הלמידה מסבירה את היווצרות הפחדים הבלתי רציונאליים, כתגובה פיסיולוגית ורגשית למצב מעורר חרדה. אם אדם נתקע, לדוגמא, במעלית, או היה עד לתאונה קשה, התעוררו אצלו באותו זמן תגובות פיסיולוגיות: עליית קצב פעימות הלב, בלוטות הזעה והתכווצות השרירים. כך הוא חווה תחושה חזקה של פחד, אשר במקרים דומים תחזור על עצמה שוב.

לעתים תיעשה הכללה לתחומים נוספים. אם אדם למד להגיב בפחד לאירוע מסויים, הוא עשוי להגיב בצורה דומה גם לאירועים דומים. תגובתו כעת תתקשר לא רק לאירוע הספציפי שקרה לו, אלא לקבוצה שלימה של אירועים דומים. אם הוא היה עד לתאונה של אוטובוס, כעת הוא יפחד לא רק מאוטובוס, אלא גם מכלי רכב אחרים, מרחוב סואן, ואף יפחד להתרחק מהבית (אגורופוביה). כך נוצר הרגל של פחד.

באשר אלייך, פנינה, בהחלט מומלץ לבדוק את פעילות בלוטת התריס, כי פעילות יתר עלולה לגרום להתעוררות מצב חרדה. כמו כן, מומלץ לבדוק תפקוד הורמונאלי אחר. חרדה אורגנית הינה בעלת אופי מתמשך ולמידה אינה משפיעה עליה. עם זאת, נראה לי שאינך "מחפשת" פחדים, אלא פשוט נוצר אצלך הרגל של פחד שהוא מעתיק את עצמו מנושא לנושא ומעניין לעניין. אדם עשוי להימצא במצב של חרדה אופי מתמשך, הקשורה למצבים מסוימים, כפי שתיארת, אך לעתים החרדה אינה קשורה למצבים מסוימים והיא תחושת חרדה כללית ומכונה "חרדה מפושטת".

באשר למחשבות המטרידות אותך על עבירות וכדומה - אלו מחשבות אובססיביות ומטרידות, החוזרות על עצמן נגד הרצון, למרות כל המאמצים לסלקן. מחשבות יכולות להיות סביב הידבקות במחלות, גרימת נזק לאנשים, הפרת איסור חברתי או עשיית עבירה. ישנם גם טקסים כפייתיים - אלו הן פעולות חוזרות המתבצעות שוב ושוב. למרות העובדה שאדם יודע שהן טיפשיות, אין הוא יכול לעצור את עצמו, כמו רחיצת ידיים חוזרת, כיבוס חוזר, בדיקה חוזרת אם כפתור הגז סגור וכיוצא בזה.

הבעיות של האובססיביות-כפייתיות מופיעות באותה תדירות אצל גברים ונשים, בדרך כלל, בניגוד לפוביות הפוקדות יותר את הנשים. הקשיים הללו מופיעים על פי רוב בטווח הגילים 40-16, אך יכולים להופיע בכל גיל. הם מופיעים יותר, אבל לא תמיד, אצל אנשים בעלי אישיות פרפקציוניסטית, הדורשים מעצמם ומזולתם שלמות.

הטיפול

במקרים של חרדה כללית קשה, או אפילו פוביות מסוימות ואובססיות וכפייתיות, כשהסבל הנגרם הוא רב - כדאי להיעזר בתרופות הרגעה אחרי התייעצות עם רופא. בכוחן למתן את כמות החרדה, ועל ידי כך לאפשר לייעל את תהליך ההתגברות על החרדה באמצעות טיפולים נוספים. גם צמחי באך מסוימים עשויים להרגיע חרדות.

באשר לדרכים נוספות להרגעה: ראשית, יש לזכור שהפחד הוא רגש נורמאלי, שיכול להועיל לנו במימדים סבירים. הוא יכול לעורר אותנו לדאוג לעצמנו כשאנו חולים, מאבדים את מקום העבודה, נכשלים במבחנים או לא מסתדרים עם זולתנו. המטרה אינה חיים ללא חרדה, אלא חיים עם חרדה סבירה, המשמשת ככח מניע לחיים.

יש מי שאומר שמה שחשוב איננו הפחד, אלא מה אתה עושה עם הפחד, והוא מציע להפוך את החרדה מ"אויב לאוהב". אחת מדרכי ההתמודדות עם הפחד היא לחלוק אותו עם הקרובים לנו - "דאגה בלב איש ישיחנה". עצם ההתחלקות עם מישהו קרוב יכולה לסייע לראות את הדברים באור שונה. פחד המקנן בלב פנימה עוד ועוד יכול לצבור עוצמה ולקבל ממדים בלתי סבירים. כשאדם חולק עם זולתו את פחדיו הוא מגלה שהוא לא יחיד בעניין, ושזה נורמאלי לפחד.

עם זאת, יש פחדים משתקים שדורשים סיוע מקצועי, אבל אין לצפות למעשה קסמים - שאיש המקצוע יפתור לנו את הבעיה. ההתמודדות היא שלנו בלבד. השיפור יהיה הדרגתי, איטי, ורק בטווח זמן של שבועות או חודשים (במקרים קיצוניים), נוכל לצפות להתקדמות.

הטיפול בפחדים בשני העשורים האחרונים מתמקד בתרפיה התנהגותית - ללמד את האדם דרכי התמודדות במצבי חרדה, עד שהיא פוחתת לרמה סבירה. אחת הדרכים היא "היחשפות הדרגתית" - היחשפות לגורם המפחיד עד שמתרגלים אליו. ברגע שמתעמתים עם הפחד ונחשפים אליו מספיק זמן, הוא פוחת. כמה הוא פרק זמן מספיק? אין תשובה חד משמעית. יש מי שמספר דקות יספיקו לו, במיוחד מי שאינו סובל מהפוביה תקופה ארוכה ויש לו רצון עז להתמודד. אצלו הפחד עשוי לפחות תוך מחצית השעה מתחילת ההיחשפות. לעתים רחוקות יש צורך במספר שעות עד להפחתת החרדה. מה שחשוב זה, להתמיד עד לנקודה בה החרדה מתחילה לרדת.

ככל שממהרים להתמודד עם הגרועים שבפחדים, כן מחלימים מהר יותר. אם טובה תתקרב יותר ויותר אל המקק ותשהה במחיצתו יותר ויותר זמן, ואולי אף תיגע בו, יפוג הפחד וייעלם. בניגוד לחששות של העבר - להתיר למטופלים להיבהל מאוד פן יבולע להם, כיום יודעים כי רוב המטופלים המרשים לעצמם לחוות פאניקה בעוצמה רבה מסייעים לפחד לפוג מהר יותר. גם אם ירגישו פאניקה, היא תיעלם בהדרגה ויפחתו הסיכויים להישנותה. כאשר נמנעים ממצב מפחיד נוצרת אומנם הקלה רגעית, אך גוברת הסבירות להימנעות נוספת, וכך הולכת הפוביה ומתעצמת. על כן, רצוי לעמוד מול המצבים המפחידים מאשר להימנע מהם. בטיפול פשוט מציעים למטופל להיחשף מדי יום למצב המפחיד ולרשום את פעולותיו והרגשותיו ביומן, אותו יגיש למטפל בשעת הביקור השבועי. כך מדי שבוע ייקבעו מטרות חדשות להשגה: למשל, למי שסובל מאגורופוביה (פחד לעזוב את הבית) – הטיפול בו יהיה לבקשו לצאת בשבוע הראשון אל מחוץ לבית ולהתקדם מספר צעדים. בשבוע השני יהיה עליו להתקדם לרחוב השני, בשבוע השלישי יהיה עליו לנסוע באוטובוס מספר תחנות, וכן הלאה. עליו לרשום מה הוא עשה, אורך הזמן ששהה במצב המפחיד, וההרגשה שהתלוותה אליו. ככל שמתמודדים יותר - כך ההתקדמות מהירה יותר.

ההיחשפות יכולה להיעשות במספר צורות: לעתים היא נעשית באיטיות ובהדרגתיות - גישה זו קרויה דסנסיטיזציה (הפחתת הרגישות). הפחתת הרגישות נעשית באמצעות הדמיון. המטופל מתבקש לדמיין כיצד הוא מתקרב אל המצב המפחיד למשך מספר שניות, כשהוא רגוע (אחרי שהרפה את גופו על ידי נשימות או הרפיה). הוא מדמיין בתחילה מצבים פחות מפחידים, עד שהוא מרגיש נינוח באופן סביר, ואז הוא מתבקש לדמיין מצבים מפחידים יותר, עד שיוכל לדמיין איך הוא פוגש את המצבים הקשים ביותר ללא חרדה. אחרי כל תרגול בדמיון הוא מתבקש להתעמת עם המצב במציאות.

דרך אחרת היא "הצפה" - לקפוץ היישר למים העמוקים. כאן המטופל פוגש בדמיון את המצבים הכי קשים במהירות ולאורך זמן ממושך, שעה-שעתיים ללא הפסק, ואחר כך במציאות. "התכוונות פרדוקסאלית" היא סוג מסויים של "הצפה". האדם מתבקש להרגיש את הפחד ולהגביר אותו יותר ויותר. לדוגמא, אדם שפוחד שהוא עומד למות מהתקף לב, מתבקש להגביר את פעימות ליבו כפי יכולתו עד ש... התגובה האופיינית במקרים אלה: "אני רוצה, אך איני יכול". כשרוצים את הפחד הוא אינו מופיע, לומד המטופל לצחוק על פחדיו. דרך זו יעילה גם להתמודדות עם קשיי שינה - לנסות דווקא להישאר ערים ככל שיותר. כך נשבר המתח הכרוך ברצון להירדם והאדם נרגע ונרדם.

באשר אלייך, טובה, אני מקווה שקיבלת כלי להתמודדות עצמית עם הקושי שלך.

ואלייך, פנינה, ואל כל החרדתיים/ חרדתיות, השאלה היא אם אתם חשים שהנכם מצליחים "לחיות עם הפחד", וזה אומר תפקוד טוב, ניצול הכוחות ותחושה כללית של נינוחות סבירה. אם לא - כדאי לפנות לגורם מקצועי שיסייע לכם להשתחרר מהחרדות המעיקות. לא נולדנו לסבול. אנו חוטאים לעצמנו ולזולתנו כשאנחנו "מקבלים" את הסבל, מתרגלים אליו ולא מאפשרים לכוחות שלנו לצאת החוצה.

לסיום, תיאוריית הגשטלט מבינה את החרדה כהפרעה הנוצרת מאי סיפוק של צרכיו האמיתיים של האדם, כגון הצורך במימוש עצמי. על כן, ככל שיש לנו כוחות, רצונות וצרכים, שאינם באים לידי סיפוק – כך תהיה יותר חרדה! באופן זה באה החרדה לעורר אותנו לשים לב ל"אני הפנימי" שלנו.

על ידי מודעות עצמית נוכל להסתכל פנימה ולגלות את הצפון בתוכנו, לשבור את המחסומים ולתת ביטוי לכוחות הנפש האמיתיים.

נאחל לעצמנו, שיקויים בנו הפסוק "ישחק לפחד ולא יחת" (איוב ל"ט, כ"ב).

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​