אתמול בצהריים הגיע משלוח מהסופרמרקט. הילדים ואני סידרנו את המוצרים במקרר ובמזווה, ושתי קופסאות קרטון ריקות עם לוגו של חסה נשארו להן בכניסה לבית, מחכות בסבלנות שמישהו יתנדב לקחת אותן לפח האשפה.

רינה, בת 4, רצה מקצה הסלון והתיישבה בצהלה באחת מהן. יהודה הקטן, בן השנתיים, עזב הכל ורץ לתפוס את הקופסא השנייה, לפני שמישהו אחר ישים עליה עין...

הקופסא של רינה הפכה למכונית והיא גררה אותה בידיים לרוחבו של הסלון. אחריה הצטרף יהודה בצהלה. אחרי כחצי שעה(!) של מרוץ מכוניות בקרטונים של חסה, ראיתי אותם, בעודי מארגנת את ארוחת הערב, הופכים את הקופסאות ומתחבאים בהן לסירוגין. מציצים וצוחקים. מציצים וצוחקים. אחד בחוץ. אחד מתחבא. שניים נדחסים בפנים. הקופסאות הפכו ברגע לבית/ מיטה/ תוף/ מגדל/ אוטו... זה היה עולם שלם וקסום בקופסת קרטון, שהעסיק אותם כל אחר-הצהריים.

משחקיי הפליימוביל המהונדסים, היקרים והנוצצים (שסבא הוציא עליהם דמים מרובים) הסתכלו עליי מהמדף... ליד קופסאות הקרטון החומות, היו נראים לי לפתע לא במיוחד קוסמים... התבוננתי בילדים שלי בנחת.

מה קרה לנו? לאן נעלמה לה חדוות המשחקים האמיתית, כמו של פעם? שאלתי את עצמי.

ההורים המשקיעים

לפני כשנה שמעתי הרצאה בנושא חינוך, בה סיפר המרצה, כי יש לו חבר, שבבעלותו רשת חנויות בינלאומית לצעצועים. בכל מקום בעולם, סיפר, חנויות הצעצועים פזורות בערים הגדולות, אבל בארץ, לעומת זאת, בכל רחוב ותחת כל עץ רענן, ממוקמת חנות צעצועים גדולה ורווחית... כל הורה ישראלי, כך טען, בכל חתך סוציו אקונומי, קונה לילדים שלו משחקים וצעצועים יותר מכל הורה אחר בעולם!

באמת, כהורים, אנחנו רוצים, אולי יותר מכל דבר אחר, להצליח בחינוך הילדים. אנו משקיעים, יותר מכל דור שקדם לנו, זמן, מחשבה, כוח וכסף, על מנת לפתח את היכולות, היצירתיות והדמיון של הילד.

המשחק – ניסוי ותהייה של החיים

משחק של "כאילו" הוא עולמו של הילד. כל היום ובכל נושא. הילדים שלנו עסוקים שעות רבות בלשחק, כי זהו ה"אימון על יבש" בעזרתו ילמדו את העולם האמיתי.

בואו נשאל את עצמינו בכנות, האם גם לשם "חדרנו", מתוך כוונה טובה, אבל גם קצת ב"כח"?

אם נתבונן, נראה, שלעתים, כשאנו "מלבישים" על הילד "מלמעלה" משחקים, דידקטיים ואחרים, אנו למעשה מתערבים לו בתחום הכי מקודש עבורו - בחקר האינסופי שלו את העולם. מה אנו משדרים לו בכך? "אתה לא מסוגל למלא לעצמך את הזמן הפנוי שלך", "מישהו אחר צריך להעסיק ולשמח אותך כי אתה עדיין קטן", "אתה לא מספיק סקרן ורוצה לדעת".

אם נאפשר לילד "מרחב" עצמי, מיד תגדל תחושת האחריות שלו ללמידה, לחקירה ולזמן שלו, וכל חפץ ואביזר יהפכו ברגע למשחק מפתח ומלמד, מגרה את הדמיון ומעשיר.  

המלפפון יהפוך לאוטו, החביתה תהפך לשמש או לירח, הבגד למחבוא מפתיע, המיטה לטרמפולינה, מטפחת ישנה ותיק – יהפכו לאמא, הכובע הישן – לאבא, המגבת והספר יהיו ברגע טלית וסידור. מקל יהיה חרב, האמבטיה – בריכה, החלון - מצגת חיה, שורת כיסאות לרכבת. שטיח יהיה ים. גליל נייר כסף שנגמר - רמקול. ציפית של פוך - אוהל. הרווח שמאחורי הדלת זה בית. כל כרטיס יהפוך ברגע לטלפון נייד משוכלל. קופסת נעליים לקופה רושמת של סופרמרקט. קערות המטבח, מצקת וטרבד יהיו משחק מרתק, וכוסות חד פעמיות – מגדל קוביות...

לפעמים, הילד שלנו לא צריך אביזרים כדי לשחק. הוא משתמש בדמיון האינסופי שלו והופך ברגע למורה או תלמידה, מוכרת בחנות, שוטר או תינוק... הוא מצלצל בקולו את צלצול הטלפון, מרים, והיד תהיה השפופרת.

ומה בקשר למשחקים הדידקטיים?

האמבטיה תלמד אותו צף ושוקע. החלון ילמד אותו שקוף ואטום. אשכולית, תפוז וקלמנטינה ילמדו אותו קטן וגדול, בגד חדש ילמד אותו חדש וישן. סיר וכף ילמדו אותו בפנים ובחוץ...

אם רק "נפנה מקום", הילד שלנו יתאמן ב"לחיות" בכל האמצעים האפשריים. הוא ילמד ויתנסה, יבחן ויבדוק, יחשוב לבד ויסיק מסקנות.

כשאנחנו מאפשרים לילד שלנו להמציא משחק בעצמו - זה באמת שלו. הוא מרגיש, באופן בלתי מודע, אחריות אמיתית, על הזמן הפנוי שלו, על הלמידה ועל הסקרנות שלו. כך, ללא מילים, אנו משדרים לו: "הזמן הפנוי הוא שלך – אני סומכת עליך שתדע לנצל אותו כראוי", "יש בך כוחות נפלאים לשמח את עצמך, אתה לא תלוי באף אחד", "אתה ילד חכם וסקרן. אין לי ספק שתלמד הכל בעצמך".

כשהיינו קטנים...

בתור ילדה, אני זוכרת את אחיותיי ואותי עסוקות תמיד בלשחק. לא הכרנו את המושג "משעמם לי", וידענו תמיד להיות אחראיות על זמננו הפנוי. אולי בגלל שאמא שלי מעולם לא התערבה, שיחקה איתנו או קנתה לנו חוברות יצירה מוכנות... אפילו בובות בקושי היו לנו.

היו לי חברות בשכונה עם בית-ברביות אמיתי: חדרים, רהיטים, בגדים, כלי-מטבח, אוטו ואפילו תינוקת. לא אכחש שקינאתי נורא... אני קיבלתי את הבובה האמיתית הראשונה שלי כפרס על מציאת האפיקומן בליל-הסדר מסבא וסבתא שלי, וגם זה כשהייתי אולי בת 8...

את הכל המצאנו בעצמנו, גזרנו, הדבקנו, תפרנו, רקמנו וציירנו מחומרים שהיו בבית, עיתונים, גלילי נייר טואלט או אריזות מזון, והכל – ממש לבד.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אימא שלי הייתה מורה, ולכן החליטה לא לשלוח אותנו לקייטנות בחופש הגדול. כל חברותיי הלכו לקייטנה "אמיתית", עם בריכה ולונה-פארק, אבל לא זכור לי שהתלוננתי. היה ברור לי שככה זה אצלנו וזהו.... (היום אני כמובן יודעת להעריך את זה מאוד).

איזה פתרון מצאנו?

החלטנו על הפעלת קייטנה בייתית-עצמית!

בכל יום, לפי התור, הייתה אחת מהאחיות אחראית לפעילות היומית: גזירות, הדבקות, טיול בחוץ, משחקים וכו'. אנחנו חשבנו שפעילות כזו היא מובנת מאליה, אבל חברתי הטובה (שהשתתפה בקייטנה "אמיתית"), התפעלה מהרעיון. היא כתבה על הקייטנה-הבייתית שלנו לאחת מתוכניות הרדיו ששודרה אז לילדים והם סיפרו עלינו בתוכניתם...

אני זוכרת שאימא שלי הקפידה, לדוגמא, על מנוחת צהריים. בשבלינו זה היה ברור. אמא נחה ואנחנו משחקות בחדרים.

משחקים דידקטיים "מפתחים" לא היו לנו. שיחקנו בלגו, גומי, חבל, כדור, קלאס, דוקים והמון משחקי תפקידים: "משרד" ובו מנהלת/ סגנית/ לקוח, או "משפחה" של אמא/ תינוקת ומטפלת...

כשהייתי בת שבע, נסעו הוריי לארה"ב למס' שבועות ואנחנו נשארנו אצל סבתא בחיפה.

אימא שלי לא שלחה איתנו שום משחק או צעצוע(!), ועם סבתא שלנו לא יצאנו לשום פארק או הצגה... ובכל זאת, אימא שלנו הייתה בטוחה וסמוכה שנדע להעסיק את עצמינו היטב... ובאמת המצאנו משחקים מכלום. כל חפץ בבית הפך, עם קצת דימיון, לאובייקט של הצגה, הופעה ויצירה.

הוילונות היו המסכים של ההופעות שהעלינו, אטבי הכביסה היו משחק הרכבה מרתק, והמיטות היו במות להצגות, חוצמזה, שציפינו בכיליון עיניים למשימה היום-יומית המרתקת, של קניית לחם וחלב במכולת השכונתית...

לא רק שלא השתעממנו או חשבנו שאנחנו מסכנות, אלא היינו באמת עסוקות ושמחות!

לא פלא, שכשדוד שלי הגיע מדי יום ונתן לנו לירה כדמי כיס, החלטנו שבמקום לקנות לעצמנו בכסף ממתקים - נחסוך אותו כדי לקנות בו מתנה... להורים! כשהיה מגיע טקס הירידה היומי למכולת, היינו חולפות על-פני חנות מוזרה של מתנות-כלי כתיבה של פעם, ומנסות להחליט באיזו מתנה נבחר. בחלון הראווה הייתה מוצגת מברשת לחליפה בצורת פינגווין, שנבחרה להיות המתנה הראויה...

כשצברנו מספיק כסף, ירדנו בגאווה לחנות ורכשנו את הפינגווין הנכסף... ההורים חיכו לקבל את המתנה התמימה שלנו ו... היא העלתה אבק בארון עד שנעלמו עקבותיה...

האמון הפשוט שנתנה בנו אימא, והעברת האחריות שבאה בעקבותיו, לימדה אותנו בפועל, ללא הסברים ונאומים ש"אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי-מה אני...?" – למדנו שיש בנו כוחות, ושאנחנו מסוגלות להסתדר לבד. ואדרבא, יש לנו מחוייבות של הכרת תודה ונתינה לאחרים...

ובהשוואה אליי בתור אמא צעירה...

כאימא צעירה, תמיד תהיתי "איך אמא שלי עשתה את זה?". מה היה סוד השעות והימים של המשחקים המתוקים לבדנו, ללא עזרה, תיווך או התערבות...

גם אני חלמתי על מנוחת צהריים, אבל... ריחמתי על ילדיי הרכים שלא יזכו לשעת איכות אימהית ואוהבת...

אז איך היה נראה הזמן ה"מאוד איכותי" הזה?

אני על הספה בסלון, עייפה ומרוטה, חולמת על קצת מנוחה, מנסה להפעיל את הילדים הבלתי-מפותחים, הבלתי עצמאיים, התובעניים והמשועממים.

...אין להם מספיק צבעים איכותיים (איזה מין אמא אני...). אולי נוציא קליקס (ואח"כ אני יאסוף?...) רוצים לצבוע? (איך התייבשו שוב הטושים??). מה עם סיפור עם מסר חינוכי? (אני חייבת לחדש. בטח כבר משעמם להם...). אולי עגלה ובובה? (מסכנה הקטנה, לה אין עגלה...), אני צריכה לקנות להם דחוף משחקים חדשים, חומרי יצירה וחוברות עבודה. אוי לא, שירה כמעט נרדמת... אולי נחליף לדיסק של "הרב והאריה?"...

קיצורו של עניין, שימשתי בעל-כורחי כ"צוות הווי ובידור" במשרה מלאה, ותמיד שאלתי את עצמי: "האם להיות אמא, באמת אמור להיות משרה תובענית ומלאת יסורי מצפון?...".

* * *

כשהבנות היו קטנות, נכנס בהם, יום אחד, היצר הרע, והן היו חסרות מנוחה... זה היה יום של חמסין, כך שלא יכולתי להציע להן לצאת החוצה. כבר חשבתי על ציורים, גזירות והדבקות (בוא נודה על האמת. אני אחרי יום עבודה. הכביסה מחכה לי. שאריות ארוחת הצהריים עוד מתבוננות בי מהכיור. וחוצמזה אני נורא עייפה. למי יש כוח?). בדיוק כשכבר הייתי מיואשת, צלצל הטלפון. זו הייתה אימא שלי.

"אימא", התבכיינתי, "מה אעשה איתן?". לאימא שלי הייתה מיד עצה מקסימה לתת לי. "תיקחי קמח ומים עם טיפת שמן, תלושי לבצק נעים ותני להן...".

סגרתי את הטלפון. הכנתי במהירות עיסה, חילקתי לכדורים ונתתי לכל אחת כדור בצק גדול. הוצאתי מערוכים, מזלגות, קורצנים ושאר כלי מטבח ו... חמקתי להירגע על הספה...

שקט מופתי השתרר בבית. הקולות היחידים היו חבטות, חירורים ורידודים. הבצק עבר התעללות, עד שבסוף לא היה ראוי למאכל אדם... והבנות היו מאושרות!

נזכרתי כמה מקסימים הם המשחקים הפשוטים והתמימים, לפני שהפכנו להיות כל-כך אינטילגנטים, מתקדמים ו"משקיעים".

והיום?

היום, אני פונה יום ביומו לתנומת הצהריים שלי, לא לפני שאני מזכירה לילדים שלי להעיר אותי אך ורק אם המשיח יבוא... זמן המנוחה הוא שיגרה מקודשת.

לפני כשבוע קמתי לי משנת יופי שכזאת. בבית היו אילה, בת ה-7, רינה בת ה-4 ויהודה, בן השנתיים. הגדולים היו בחוגי שחייה. אילה, ששמרה על הילדים בזמן שנמתי, הראתה לי "ספרים" שהיא ואחותה הכינו בקייטנת-צהריים שהיא הפעילה (להזכירכם – קייטנה עם קליינטית אחת...). אלו היו יצירות פאר של ממש!!

הן לקחו דפים (דפי מחשב מודפסים בצד אחד, שאבא הביא מהעבודה), חתכו אותם לשניים, הידקו בצד אחד – והנה ספר! רינה ציירה לאורך ה"ספר" פרח, עציץ, דבורה וילד, וידעה לספר בקול מתוק סיפור שהמציאה על הפרח שפגש דבורה...

אילה, שעולה לכיתה א', ציירה ילד, שבמהלך הסיפור יורד עליו גשם, וכתבה את העלילה בשלל שגיאות מתוקות(!) יש לציין שאת הקריאה והכתיבה למדה אילה לבדה! היא ביקשה, במהלך השנה, מאחיותיה הגדולות, שילמדו אותה אותיות וניקוד, ובעזרת ספרונים שהיו בבית - למדה בעצמה לקרוא!

בואו ננסה לתאר מה למדה אילה מסיטואציה בודדת שכזו?

אמא נחה:

אני צריכה לכבד הורים. יש זמן בו אני צריכה להסתדר בכוחות עצמי.

היא הייתה צריכה לשמור על אחיה:

אני בוגרת וצריכה להיות אחראית גם על האחים שלי.

היא החליטה להפעיל קייטנת-צהריים:

יש לי יכולת ללמוד ולהיות יצירתית, להעסיק את עצמי וגם לתת לאחרים.

היא החליטה על פורמט הספר, ודרך ה"כריכה" שלו היא חשבה על תוכנו של הסיפור, כתבה ואיירה אותו:

איזה כיף! אני לא תלויה באחרים כדי להצליח. אני יודעת ליצור בעצמי מתחילה ועד סוף. יש לי כוחות ואני גם יודעת לממש אותם!

עכשיו, בואו נדמיין לעצמינו שאני מוותרת על מנוחת הצהריים שכל-כך חשובה לי, ואנחנו יושבות ביחד על חוברת עבודה מוכנה, צבעונית, שמצוירת בטוב טעם – האם אילה תלמד בדרך זו את מה שלמדה לבדה בעזרת ספרון-תוצרת-עצמית מתוק שכזה?

בתפילה שנעניק לילדינו זמן איכות... עם עצמם! 

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.