"בליל כיפור ערכנו מסיבת דיסקו"

מירי ארז, בת 42 מעפולה היא בת חמישית למשפחה בת שבעה אחים - דבר יוצא דופן בפני עצמו בנוף הקיבוצי. אך אין זה הדבר הבלתי רגיל היחיד בסיפורה של מירי. היא עזבה זוגיות ארוכת שנים רגע לפני נישואין, אימצה מצוות פה ושם, ללא שום כוונה להפוך לדתייה מן המניין, אך זה בכל זאת קרה. השיחה בינינו מתחילה לאחר שהיא מכבדת אותי בכוס תה עם נענע (מסוננת, כמובן) ואנו פוצחות בשיחה קולחת ומרתקת.

מה זה אומר לגדול בקיבוץ?
"דבר ראשון, ישנה הפרדה טוטאלית בין ההורים לילדיהם. תינוק נולד, ולאחר שלושה חודשים הוא מועבר לבית תינוקות. שם הוא ישן בלילה, ואם הוא רעב - הוא מחכה עד שיקראו לאמא שלו שתגיע להאכיל אותו. בהמשך הוא ישן בבית ילדים, וככה זה ממשיך בקבוצות גילאים שונות. יש לציין שהיום זה כבר לא במתכונת ההיא".

אני שואלת אותה על הפרדה. "מה פתאום!", היא צוחקת, "המתירנות בקיבוץ כל כך טבעית, שאי אפשר בכלל לדמיין משהו אחר. גם כשהתחזקתי, לשמוע על אירוע מופרד למשל, נשמע מוגזם".

ומה בעניין מסורת יהודית, יש זכר לכך?
"בליל הסדר שרנו לכבוד האביב, סיפורי התורה היו סיפורי אגדות, ומאחר וביום כיפור לא עובדים - בליל כיפור ערכנו מסיבת דיסקו".

כשהייתה בת 16 הגיעה לקיבוץ לשבוע אימונים קבוצת כדורגל הנוער של מכבי חיפה, וכך הכירה את אחד השחקנים בקבוצה - טל. הם היו ביחד שבע שנים ואפילו התארסו, אך חודשיים וחצי לפני החתונה - היא החליטה לבטל הכל. "התחיל לחץ משפחתי, וחברותיי אמרו לי שעוד לא טעמתי כלום ושאני עוד צעירה. לאחר שבע שנים ביחד כבר הרגשתי שאנחנו כמו אחים, וכבר לא היו את הפרפרים שיש בהתחלה. אמרו לי שזה לא בריא, נתנו לי להבין שהפרפרים האלו צריכים להימשך לנצח, ומאחר והם כבר לא קיימים - הקשר הזה לא יצליח. היום אני יודעת שיחסים זה לא רק פרפרים.

"נשארתי עוד כשנתיים בקיבוץ, ואז ערכתי מסע בכמה מדינות והגעתי לארה"ב. לאחר חצי שנה ברחתי חזרה עם מזוודה ו-40 דולר בכיס, נחתי אצל אחי הגדול ועברתי לגור איתו".

"צפונבונית עם גינס דיזל נטלה ידיים"

בשלב זה נרשמת מירי ללימודי רפואה אלטרנטיבית ב"רידמן", תל אביב, ועוברת תהליך ניקיון נפשי ורוחני. משם היא מגיעה אל בסיס היהדות. "הקורסים בלימודים מוציאים ממך משהו אחר", היא מספרת. "זה היה יפה, אבל עדיין הרגיש חסר, כמו תוהו! רק היום אני מבינה זאת. מתוך הלימודים הגעתי אל היהדות, ובעיקר לעיסוק בתת מודע. הכרתי חברה בשם מלי שהתחילה תהליך של חזרה בתשובה. זה מאוד עניין אותי, והיא למעשה ערכה לי היכרות עם הסידור ומצוות הדלקת נרות שבת. למדתי את הטעמים, וזה היה נראה לי קסום. זה היה מצחיק (צוחקת) - צפונבונית עם גינס דיזל נוטלת ידיים".

מסעה של מירי לא מסתיים כאן. היא עזבה את לימודיה לטובת מגורים ועבודה בים המלח, שם היא נחשפה לעוצמת הטבע והבריאה "התוודעתי שם למעט מן הקבלה, כמובן מבלי להיכנס אליה. החיבור לטבע שינה אותי, הכרתי את היופי שבצניעות בהיבט התורני, והסתובבתי עם שמלות היפיות רחבות וחולצות ארוכות למרות החום הכבד ששרר באזור. אך כשחזרתי לצפון הכל חזר לקדמותו, ההתחזקות האמיתית והיציבה הגיעה רק לאחר החתונה".

שנערכה למעשה עם טל, בן הזוג שממנו נפרדת קודם לכן.

"למעשה היה נתק של תשע שנים. הרמתי אליו טלפון ממש בדרך אגב. הסתבר שבדיוק באותו יום הוא עזב את ביתו ועמד לפני גירושין. רק לאחריהם הקשר המשיך. התחלנו לדבר בטלפון, והפגישה לא אחרה לבוא".

אחרי תשע שנים, איך היה לראות אותו? האם זה כמו להכיר מחדש?
"היתה הרבה ביישנות. זה היה כמו להכיר מחדש, אך בשלב קצת יותר מתקדם. הרגשתי כאילו שהאוניה הגיעה למקום מבטחים, ממש כמו כפפה ליד. התרגשתי מצד אחד, ומצד שני הייתי עם רגליים על הקרקע. היה ברור לנו שנתחתן".

מה תאמרי למי שיטען שחבל על השנים שחלפו?
"עברתי שיעור אדיר בזוגיות. כשנפרדנו חששתי ולא הערכתי את המצב הקיים. אם היינו מתחתנים אולי לא היינו מחזיקים מעמד, מאחר שאז הסתכלתי על דברים חיצוניים. גם החוויות היותר קשות שעברתי רק גרמו לי יותר להעריך את בעלי ויש לי הכרת הטוב עצומה להשם. הוא גרם לי להיות בשלה באמת לקשר אמיתי. מכל חוויה לומדים. לא צריך לחפש איך זה מוריד אותנו אלא איך אני צומח ממנה, השם נמצא ומשגיח, יש סיבה ומסובב".

הרגשתם שזו השגחה פרטית למרות שלא הייתם קרובים עדיין ליהדות?
"ההשגחה הפרטית היתה לנו ברורה. על אף החילוניות הרגשנו את העולם מחייך אלינו, והרגשנו את החיבוק של הקדוש ברוך הוא. ידענו שנרצה חיי מסורת. קניתי לו תפילין לכבוד החתונה. הוא לא ידע כיצד מניחים, והתבייש לשאול".

מירי נזכרת ומספרת על חלום שחלמה לילה לפני החתונה. "אבא שלי, שנפטר יותר מעשרים שנה לפני החתונה, קרא לי בחלום אל מעין עלית גג, והראה לי שולחן עם מפה אדומה שעליה שני נרות וקערה עם שלוש מטבעות זהב. הוא היה נראה כועס, אך עם זאת הגיש לי קערה נוספת, הורה לי לשים בה את המטבעות ובירך אותי לקראת החתונה. קמתי בוכה מהחלום. לא ידעתי למה הוא כועס עליי. לא הבנתי את הסמליות שבחלום, אך לאחר זמן מסוים רב פירש לי את החלום והסביר שלמעשה אבי ז"ל ביקש שאקיים את שלושת המצוות של האישה היהודייה".

אז איך באמת התחזקתם בהמשך?

"טל התחיל ללכת לבית הכנסת בשבתות. הוא הלך עד למושב השכן, כי רק שם היה בית כנסת. לאחר שנולדה לנו בת עברנו למושב שבו יש בית כנסת. ערב אחד ישבנו במרפסת הקדמית וצחקנו. ראינו שני חרדים עומדים ברחוב ומביטים בנו. הם אמרו טוב שיש אנשים שצוחקים, והזמנו אותם אלינו לשתות משהו. הם כמובן סירבו בנימוס. מדובר היה בפעילים שעסקו בחיזוק ועברו מדלת אל דלת. בסוף המפגש הם שאלו אם יוכלו לבוא שוב. הם היו נחמדים אז הסכמנו. הם היו מגיעים פעם בשבוע, ונהנינו מזמן איכות איתם. הם אמרו דברים מעניינים, ובכל פעם שהלכו צחקנו. אמרנו איזה חמודים הם! מסכנים, הם חושבים שהם יחזירו אותנו בתשובה".

"לעולם לא אהיה דוסית"

והם החזירו אתכם בתשובה בסופו של דבר?
"שם זה התחיל. טל למד להניח תפילין, עשינו את ליל הסדר הראשון בחיים והתעקשנו לקרוא את כל ההגדה למרות האורחים שלא ציפו לזה. היינו תמימים מאוד. את הקידוש הראשון שלנו תיעדנו בווידיאו! התחלתי לארח בביתי שיעור תורה שבועי שארגנו אברכים, ועם כל זה עדיין הצהרתי לעולם לא אהיה דוסית".

אני מביטה במירי, שדווקא נראית די דוסית, והיא ממשיכה: "יצאנו לסמינר, וזה הפך לי את כל החיים. חזרתי לבית, ישבתי במרפסת והחזקתי את הראש. אני הרי בן אדם אמיתי, ואם כל מה ששמעתי זה אמת לאמיתה - זה אומר שאני מחויבת לעשות מהפך בחיים שלי. קיבלתי על עצמי שרוול ארוך יותר, חצאית ושמירת טהרה, וטל גם התחזק כבר והתחיל להוסיף במצוות".

האם היתה מצווה אחת שהרגשת איתה קושי מיוחד?
"כן, כיסוי ראש. השתוקקתי לזה, אבל לא הצלחתי. ערב אחד הלכתי לנחם משפחה שנפטר לה תינוק, לא על אף אחד מעם ישראל, וכשראיתי את הכאב של האמא הרגשתי שכיסוי ראש זה כלום לעומת ניסיון כזה. למחרת בבוקר כבר חבשתי כיסוי ראש".

מירי מתארת שלבי התקדמות נוספים בדרכם החדשה: הוצאת הטלוויזיה מביתם, חינוך תורני לילדה ועוד. אך ככל שהזמן עבר, צץ נושא שהעיב על תחושותיהם של מירי וטל. "הזמן עבר והילד השני פשוט לא הגיע", היא מספרת. "ככה זה בתשובה - השם לוקח אותך מרחק מסוים יד ביד, ואז מרפה קצת. ככה הרגשנו את הניסיון, אך עם זאת, היה לי ברור שזה עוד יגיע".

הקדוש ברוך הוא לא הרפה מהשגחתו, ולאחר חמש שנות ניסיון קשים העניק להם בנים נוספים. כיום טל עובד ולומד תורה ומירי מגדלת את ילדיה שלומדים בתלמודי תורה. לקראת סיום טל מבקש להוסיף "צריך לדעת להודות על כל דבר קטן, וככה לא צריך לעבור סיבוב שני שממילא יביא אותנו אל אותה הנקודה. זו המסקנה העיקרית שלי".