מכתב לסבתא, שאי אפשר להיפרד ממנה

אני חוזרת עכשיו מביקור אצל סבתא שלי, הסבתא היחידה שנשארה לי בעולם, ששוכבת בבית החולים, אחרי שהיא כמעט נפטרה מהעולם ובניסי ניסים הצליחו להחזיר אותה לעולם הזה, וכרגע לא יודעים מה יהיה איתה הלאה. זה היה קשה מנשוא.

בחודשים האחרונים המצב שלה, והתפקוד, הלכו והידרדרו, ומשכך - גם הביקורים שלי אצלה. היה קשה לי לחזות בסבתא שלי, החזקה, הגיבורה, שעברה מסכת שלמה של חיים, שהתחילה בלוב, כילדה שגדלה באיגרא רמא של טריפולי הבירה, במשפחה עשירה, ועד לבירא עמיקתא, במחנות הריכוז שבנו שם לקראת סוף המלחמה, היום כניצולה מהתופת ההיא. בהמשך, סבתא שלי היגרה לארץ, כאן חיה בחוסר כל במעברות. מחליפה את השטיחים מקיר לקיר שהיו מנת חלקה בארמון הגדול ההוא, את הכרים והכסתות והקומקומים מזהב, בעפר הקדוש של ארץ ישראל ובכמה פרימוסים ואוהל מט לנפול. אני עוד זוכרת את הסיפורים שהיא סיפרה לי בערגה, כשהחלטתי לכתוב על החיים שלה עבודת שורשים בכיתה ט'.

הסבתא שלי, היא מסוג הסבתות שלא ידעו גבול באהבה שלהן לעולם. אחת שתמיד עבדה קשה, שהבית שלה היה כתובת לכל דורש. תמיד היה סיר על הגז, תמיד היה מקום, למרות שבאמת הם גרו בבית של שני חדרים עם תשעה ילדים. בחלוף השנים, סבתא שלי עברה אובדן של אב ואם, בעל, וחטיפה של בת, שמגיל שנה וחצי ועד היום היא לא זכתה לראות יותר, למרות שהיא חיה עדיין איפשהו בעולם. היא הספיקה לראות שניים מהילדים שלה מתאלמנים, ואחר כך להפוך את הבית שלה למקום מפלט עבורם ועבור הנכדים מכל הכאב, עם כל הפינוקים של סבתא. היא חיה המון עוני ומחסור, ועם זאת, תמיד הייתה כל השפע וכל הטוב בעולם. תמיד הייתה בה שמחה. תמיד היה מקום. לכל אחד, בכל שעה. והיום, להיכנס לחדר ההוא, בבידוד, שהיא שוכבת בו בבית החולים, כשכל כך הרבה צינורות סביבה, ומכונות מפלצתיות, מתיימרות להחיות אותה, החזקה, כשהיא כולה מורדמת, זה היה קשה מנשוא.

ברגעים האלה בבית החולים, החזקתי בידיים היקרות האלה, שהאכילו כל כך הרבה יתומים, שגידלו כל כך הרבה ילדים וחיבקו כל כך הרבה נשמות עצובות, שהדליקו כל כך הרבה נרות שבת, וקילפו כל כך הרבה תפוחי אדמה בחיים, ולא יכולתי לעזוב. נישקתי אותן, והידיים שלה היו חמות, והעור שלה, היה מחוספס ועייף. ואני לא יכולתי לעזוב. הבטתי בגוף העייף, שנושם נשימות קצובות ועייפות בקושי רב, ורציתי לבקש ממנה שתעשה לי מקום במיטה הגדולה שלה, כדי שאני אוכל לשכב לצידה, לחבק אותה, לחוש בחום הגוף שלה, ואולי גם לקחת קצת מהסבל שלה. שלא תסבול כל כך הרבה לבד...

הבטתי בפנים היקרות האלה, חרושות הקמטים, שעבורי הן התגלמות כל האהבה והנתינה בעולם הזה, ורציתי כבר שהיא תפקח את העיניים ותחייך אליי את החיוך הזה שלה, שהיה שמור רק לי ברגעים שהייתי באה לבקר. כמה צער ידעו העיניים האלה, כמה דמעות. ועם זאת כמה אמונה, שמחה ושלווה היו נסוכות בה תמיד. כל דבר היה אכפת לסבתא הזאת שלי. כשהייתי קטנה תמיד היה אכפת לה מה אכלתי היום ולמה לא לבשתי סוודר בקור הזה; כשגדלתי היא תמיד הייתה שואלת אם אני לומדת טוב; ואחר כך היא כבר הייתה מבקשת שאני אביא אליה את החבר שלי, את החתן, כשיהיה לי, כדי שהיא תראה אותו. תמיד מברכת אותי לפני שהייתי יוצאת, כאילו מבקשת לצייד אותי באיזה תיק גדול עמוס צידה לדרך שלי שם בחוץ. אם הייתי חיוורת או עייפה - אצל סבתא שלי זה לא היה דבר של מה בכך. זה היה אכפת לה באמת, והיא ישר הייתה פונה לאמא שלי: "תראי איך הילדה רזה וחיוורת!", היא הייתה אומרת לה, "תתני לה לאכול הרבה בשר".

ומה עושים עכשיו, כשהזמן הוא כנראה זמן פרידה? כשהספקתי לחיות סבתא במשך 24 שנים, ובתחושה שלי עוד לא הספקתי עדיין שום דבר עם סבתא? שלא הספקתי ללמוד ממנה לבשל? ולא הספקתי ללמוד ממנה אמונה וכוחות נפש? עוד לא הספקתי לחיות את כל מה שסבתא היא בשבילי. ואני באה, והולכת, משתדלת כל יום לבוא, רק כדי לקבע את התמונה שלה אצלי בזיכרון, למרות הקושי לראות אותה במצב הזה כשהיא הולכת וקומלת. רק כדי להזכיר לעצמי לאן לשאוף. רק כדי להיווכח שאם יש לי סבתא כזאת בעולם, אז למרות כל הקטנות שאני, בוודאי גם אני יכולה לצמוח ולהיות משהו. בוודאי משהו מכל מה שהיא - עבר גם אליי בתורשה. איך זה תמיד נדמה שסבתות, הן עם כל כך חזק וכל יכול, כמעט בן אלמוות, שלא יכול למות, ושתמיד יהיה כאן...ואיך לא משנה מה, זה תמיד תופס אותך לא מוכן ולא נתפס בהכרה, שצריך להיפרד.

כשאבא מלמד שיעור

אני מרגישה שכבר לא מעט שנים ה' מנסה ללמד אותי שיעור. שיעור בלתי אפשרי עבורי. אבא שלי מנסה ללמד אותי להיפרד, ולא להחזיק חזק כל כך במי ובמה שסביבי. עברתי לא מעט פרידות בחיים. חלקן קשורות באנשים שעברו לצד השני של המתרס ולא חיים יותר בינינו. אבל את אלה מהם שאהבתי אז, אהבה עזה כל כך, אהבה כואבת, אני נושאת איתי בכל רגע ורגע. למעשה, אני איש של געגועים. בכל רגע נתון חסרה מישהו. בכל רגע נתון מתאבלת על מישהו שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי בצורה זו או אחרת. ולא מצליחה לשחרר.

ובכל פעם אבא שלי מנסה ללמד אותי את השיעור הזה, ששום דבר הוא לא לנצח. שצריך לדעת לתת להם, לאלה שאתה אוהב עד כאב לפעמים, לדעת לתת להם ללכת. ואני לא מסוגלת לשחרר אותם. רוצה לשמור לי בשקית את האוויר שהם נושמים, את החום של היד, את המבט בעיניים, את הצג בטלפון עם השיחה האחרונה. ולא יכולה לשחרר. וכל פרידה חדשה פותחת את המקום הרגיש הזה אצלי ומנערת אותי בחזרה אל המציאות. כולם עוזבים בסוף. גם מי שמבטיח לי נצח. ואני לא מצליחה לתת להם ללכת, בתוכי הם תמיד ממשיכים להתקיים. דומה, שעבורי, כל זמן שאני לא מספרת לעצמי שזו פרידה - אני לא חייבת להיפרד מהם, ואז גם כשעוברות שנים, מבחינתי אין שום פרידה. אני לא מסוגלת לספר לעצמי עד כמה אנחנו ברי חלוף. עד כמה הכל אשליה. עד כמה אנחנו חיים על זמן שאול. אני יודעת היטב שאבא שלי מנסה ללמד אותי את השיעור הזה, כדי שזה לא יכאב כל כך להשלים עם זה, כדי שהעולם והאינטראקציות שהוא מזמן לי, והמעגלים שנסגרים, לא יהיו טראומטיים כל כך עבורי, כדי שזה לא יהיה לי כבד כל כך, בתור אחת שנושאת אותם כל הזמן, משא כבד על כתפיים קטנות כל כך, בכל רגע נתון, במקום לשחרר.

אבל את השיעור שלו אני לא מצליחה ללמוד. הכאב צורח חזק באוזניים, האגרופים נקמצים בחוזקה, הלב דופק בפראות, עד שזה הופך בלתי אפשרי לשאת מציאות של פרידה. "רק לא לעזוב", הנפש צועקת לי מבפנים. "תשמרי עליי...רק לא להיפרד".

אז מה עושים, כשהפרה רוצה להניק והעגל לא רוצה לינוק? כשאבא שלך מנסה ללמד אותך שיעור שאתה מתעקש שלא ללמוד? כאילו מנסה להמציא מחדש את הגלגל, מתיימר להיות איש בשורה לעולם, שרוצה להוכיח שאפשר לעבור את העולם הזה בלי להיפרד מאף אחד באמת, למרות שבתוך תוכו הוא יודע היטב שכואב וקשה יותר להמשיך לשאת אותם.

אולי זה קשור למקום האמוני שבי. אולי אינני מחוברת עדיין מספיק לאבא שלי שבשמיים, שהוא הנצח והאינסוף האמיתי היחיד, כך שאוכל לשחרר כל דבר אחר. בינתיים, נראה שהסמים הקשים שאני צורכת, האשליות שלי, הן כבר בועה כל כך עבה וחסינה, עד שהיא נראית כמעט כמו משהו אמיתי, להחזיק גם בו, לחיות בתוכו. אבל גם בועות סופן להתנפץ. ויום אחד אולי אני עוד אתפכח. בינתיים, מסתבר, כאב ההתפכחות חזק עבורי מכאב האשליה---

לעילוי נשמת הסבתא הכי טובה בעולם, סבתא כוכבה נג'ימה בת מיסה זצ"ל. נוחי בשלום אהובה ובקשי עלינו רחמים...