שובם של הבולשביקים: על מעורבות רוסיה במזה"ת

לפני ימים אחדים בלבד, בעת שעם ישראל התעלה והתרומם בחדוות החג וקיים בהידור רב את מצוות "ושמחת בחגך", גם באומות העולם היה 'שמח'. בהקשר לשמחתם של אומות העולם, כמובן אין הכוונה לשמחה שמעודדת ומרוממת את הלב, אלא כשאומרים "היה שמח", הכוונה, כמו שפעמים זה בא לידי ביטוי בעגה הישראלית, לבלגן, רעש וצלצולים שמשמשים בערבוביה.

מדי שנה בימי חול המועד סוכות, בעת שעם ישראל מתייחד עם בוראו שפורש עלינו את סוכת שלומו, בפאתי ניו יורק רבתי, במבנה צר וגבוה שמשמש מבצרן של האומות המאוחדות (האו"ם), מתקיימים במהלך שבוע שלם, שרשרת ארוכה של נאומים שאותם נושאים מנהיגים וראשי מדינות מכל קצווי תבל.

זהו שבוע שבו המשפט "מילים פורחות באוויר" מקבל משמעות יתר, כאשר קברניטי אומות העולם עולים בזה אחר זה על דוכן הנאומים ומתכתשים באמצעות חלל הפה זה בזה, כל אחד בתורו, במכלול רעיונות, עקרונות, מצעים ואיומים, איך הוא חושב שצריך לנהל את העולם. גם ראש ממשלת ישראל נוהג להגיע אל התפוח הגדול על מנת להפר את שמחתם של אומות העולם ולהציע את משנתו לעולם עוין שאוזניו אטומות משמוע.

נשיאים, ראשי ממשלה, שליטים ורודנים, אלה שנמנו בעבר עם ציר הרשע כמו אלה שנחשבים כביכול למיטיבי העולם, כולם זוכים שם לקיים את הנאמר "ויפתח ה' את פי האתון"... אך כך או אחרת, בסופו של יום, כפי שהיה נהוג בכל שנות הגלות מדורי דורות, המכנה המשותף של כל הנואמים כולם הוא - לתקוף את מדינת ישראל, למתוח ביקורת על העם היהודי ומנהיגיו, ולחשוף את מה שכבר דיברו עלינו סרה מאז עידן ועידנים - מהמן, נבוכדנצר, הצורר הגרמני ימ"ש ושאר גדולי האנטישמים לדורותיהם - שכל הצרות והבעיות שקיימים בעולם, החל ממלחמת הדמים בסוריה, הרעב, העוני ומחלות המלריה במדינות העולם השלישי, המשך בעריפת הראשים של דאע"ש, וכלה בסבל של העם הפלסטיני... לא משנה הסיבה או העילה, כל החולי והרוע שקיים בעולם הם לטענתם, באשמת עם ישראל.

גם השנה לא נעדרו שונאי ישראל מאולם הנואמים של הארגון שהוקם למעשה לפני כ-70 שנה (מיד לאחר מלחמת העולם השנייה), על מנת לדאוג כביכול שלא תתרחש שואה נוספת בעולם. אלא שבשנה הנוכחית, ההיסטוריה דאגה לעשות את מה שהיא עושה היטב במהלך כל הדורות – לשחזר את עצמה מחדש, כאשר בדרך כלל לצערנו היא עושה זאת לרעה ולא לטובה.

לאחר עשור שבו לא נכח מנהיג ברית-המועצות בסבב הנאומים של מנהיגי העולם שמתקיים בסוף חודש ספטמבר באו"ם, הופיע השנה ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה ואיש ק.ג.ב. לשעבר, לשאת את משנתו על דוכן הנאומים באו"ם.

ולדימיר פוטין (צילום: Marc Israel Sellem / פלאש 90)

מה נשתנה השנה מעשר השנים הקודמות? מדוע בחר הפעם הנשיא הרוסי להרשים את העולם בנוכחותו?...

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כבר אמרנו?... ובכן, דברים רבים והתרחשויות רבות קרו במהלך העשור האחרון. הסדר העולמי השתנה ללא היכר, ומה שנדמה היה בעין המתבונן בדור שלאחר מלחמת העולם השנייה כאילו העולם מבקש להסתגל לסדר עולמי חדש שבו השלום והרווחה היא שאיפתו ומנת חלקו הבלעדית של בן האנוש, עורר לנו חיש מהר את התזכורת המרה שבה אפשרות של פרוץ מלחמת עולם שלישית היא יותר מציאות בת קיימא מאשר חלום בלהות רע.

המזרח התיכון בוער כשדה קוצים, ששום דבר מלבד האש אינו מנווט אותו, והיא זו שתחליט מתי והיכן לעצור את סחף הלהבות, אם בכלל: מצרים חוותה שתי מהפכות, עיראק הרודנית נפלה, לוב קרסה, סוריה שסועה, נאחזת בעור שיניה ודאע"ש מכלה וכותש באכזריות את כל מה שנופל לידו כפרי בשל.

המעצמה האמריקאית, שבמשך שנים רבות ראתה עצמה 'הפקח של העולם', נטשה את הזירה כאחרון הלוחמים בהנחיית מפקדה הכושל הנשיא אובמה, שלא הסתפק בזה, אלא חיבק את תמנון הטרור הפרסי חובק העולם באמצעות הסכם גרעיני שסגר עמה, ואשר עלול להוביל אותנו חלילה בעתיד הקרוב למלחמה החמה ביותר שידעה האנושות.

בעולם החדש של עידן 2015, בחסות האמריקאים, אין יותר רעים וטובים, אין יותר ציר רשע מול עולם מערבי נאור, כי אם כולם - הטובים והרעים משמשים בערבוביה, כאשר הם נהפכו לפרטנרים הודות לנשיא היושב בבית הלבן. אלא מה לעשות, מטבע הבריאה, בכל מקום שנוצר חלל ריק, דבר אחר מיד ממלא את החסר. כך בדיוק בעולם של מאבקי כוח, שררה ושליטה, כאשר נוצר ואקום במנהיגות וסמכות, מיד יימצא זה שימהר לתפוס את החלל הריק, על מנת להשתלט על התוהו ובוהו של מה שהותיר זה שהיה לפניו. וכך, כשהממשל האמריקאי בהנהגתו של אובמה הרפה את ידיו מהמתרחש במזרח התיכון, הבולשביק הרוסי תפס את המושכות וחזר להטביע את חותמו באזור, כדי להעצים את שלטונו ואחיזתו כמעצמת על.

בעת כתיבת שורות אלו כותרות מהדורות החדשות מדווחות על מתקפה ראשונה של חיל האוויר הרוסי בסוריה במבצע נגד הכוחות הנלחמים באסד, וזאת שעות ספורות בלבד לאחר שהקרמלין אישר לפוטין להפעיל את כוחות הצבא של רוסיה באזור. הפעולה הצבאית של רוסיה מגיעה לאחר כמה שבועות שבמהלכם נשלחו כוחות צבאיים מברית-המועצות לשטח סוריה על מנת להגן על משטרו של אסד.

מתקפה זו ממחישה מחדש את חילוקי הדעות בין שתי המעצמות - רוסיה וארצות-הברית, שאף שראשיה נועדו בוושינגטון בחג הסוכות ופוטין כינה את פגישתו עם אובמה יעילה וכנה, המתיחות בין השניים ניכרת בעליל והיא עלולה אף להחריף. תמונת מצב מתוחה זו מחזירה אותנו אחורה לימי המלחמה הקרה בין רוסיה לארצות-הברית, עימות ועוינות גלובלית בין שתי המעצמות שצמחה תוך כדי מלחמת העולם השנייה והסתיימה בדיוק לפני 25 שנה, ב-1990.

הקאמבק של 'הטלפון האדום'

ב-2003, 13 שנים לאחר סיום המלחמה הקרה, ציינו במוסקבה ובוושינגטון 40 שנה לאחד הסמלים המרכזיים של היחסים המורכבים בין שתי המעצמות. הסמל הזה כונה 'הטלפון האדום'. היה זה ב-20 ביוני 1963, כאשר מנהיגי ברית-המועצות וארצות-הברית סיכמו ביניהם על התקנת קו טלפון ישיר בין הקרמלין לבית הלבן. היסטוריונים רבים מאמינים, כי קו זה תרם לשיפור ההידברות בין המנהיגים היריבים והיה בין הגורמים שמנעו מלחמה גרעינית עולמית.

המהלך שהביא לייסוד הקו היה משבר הטילים בקובה ב-1962, כשרוסיה הציבה טילים גרעיניים בבסיס צבאי בקובה, ובתגובה הטילה ארצות-הברית מצור ימי על שכנתה. המשבר בקובה שאיים להצית מלחמה גרעינית, נפתר רק לאחר הסכמת הקרמלין לסלק את הטילים, ועם סיום הפרשה החליטו נשיא ארצות-הברית דאז, ג'ון פ. קנדי, ומזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, ניקיטה חרושצ'וב, לפתוח במאמצי הידברות.

על הקמת 'הטלפון האדום' ששימש קשר בין מנהיגי שתי המעצמות, סוכם ב-1963, והשימוש הראשון בקו זה נעשה במלחמת ששת הימים. עם פרוץ המלחמה הוזעקו ראש ממשלת ברית-המועצות דאז, אלכסיי קוסיגין, שר החוץ הרוסי דאז, אנדריי גרומיקו, וראש הק.ג.ב. יורי אנדרופוב, לאגף המיוחד בקרמלין שבו הוצב הטלפון האדום. בסיוע מתרגם ביקשו השלושה לקבל הבהרות דחופות על כוונות ישראל במלחמה מהנשיא האמריקני, לינדון ג'ונסון. לאחר מכן אילצה ארצות-הברית את ישראל להגביל את מהלכיה הצבאיים, אך המתורגמנים של אותם ימים זוכרים במיוחד את הדרך שבה התנהלו שיחות הטלפון.

קו זה לא היה בשימוש עד לתקופה זו, וכאשר נכנסו קוסיגין, גרומיקו ואנדרופוב לחדר בפעם הראשונה, כל המתורגמנים והמרכזנים נכנסו ללחץ גדול בזמן שהם קישרו בין מוסקבה לוושינגטון. אחד המתורגמנים סיפר לאחר מכן כי הידיים שלהם ממש רעדו. לבהלה זו נוספה גם תמיהתו של ראש הממשלה קוסיגין כשהבין שהטלפון האדום הוא לא באמת טלפון, אלא מכשיר להעברת מסרים. המתורגמן סוחודרוב שהיה עד לשימוש הראשון בקו, סיפר לכלי התקשורת לרגל ציון 40 שנה לטלפון האדום, כי למען האמת המכשיר הזה היה דומה יותר לטלגרף. "אני זוכר", הוא הוסיף וסיפר, "שאחרי שקוסיגין ראה את המכשיר, מיד שאל את הנוכחים בחדר 'איך אני אמור לנהל שיחה בדבר הזה'?".

הקשר הטרנס-אטלנטי בין המעצמות אכן התנהל בעקבות כך באיטיות רבה, כאשר בתחילה נאלצו המנהיגים הסובייטים לנסח את ההבהרות שביקשו לקבל מוושינגטון, לאחר מכן תורגמו הדברים לאנגלית, ובסיום התהליך העבירו המרכזנים את התשדורות לבית הלבן. עד לקבלת תשובה מהנשיא האמריקני ותרגומה לשפה הרוסית, נאלצו הנוכחים להמתין זמן רב ומורט עצבים בתום שיגור המסרים מרוסיה לארצות-הברית. רק בשנות ה-70 הורכב בקרמלין לראשונה מכשיר טלפון רגיל, אך גם צעד זה לא תרם להגברת האמון בין הצדדים.

בשבועות האחרונים אנו עדים לחזרתו של המודל מהמלחמה הקרה, אלא שהפעם הוא מתבצע במזרח התיכון על ציר ירושלים – מוסקבה. שבועות אחדים לפני חג הסוכות יצא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו למוסקבה, כדי להיפגש עם הנשיא פוטין בעקבות התערבות כוחות הצבא הרוסי בנעשה בסוריה. המטרה הייתה להגיע להבנות בין הצבא הישראלי לצבא הרוסי על מנת למנוע תקלות בין צה"ל לצבא רוסיה בתקיפות בשמי סוריה, ואכן נראה כי 'הטלפון האדום' חזר לפעול.

על פי הדיווחים, המפגש בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לראש הממשלה נתניהו הוכתר בהצלחה. לדברי נתניהו, בשיחה עם נשיא רוסיה הגיעה ישראל למנגנון למניעת התנגשויות בין צה"ל לרוסים בשמי סוריה, וכך לא רק נתניהו קיבל את מה שרצה, אלא גם ובעיקר פוטין הוא זה שקיבל את מה שרצה כאשר זכה בעזרת נתניהו ללגיטימציה וחיזוק למעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית וכשחקן מרכזי במזרח התיכון. כלומר, מדינת ישראל הכשירה למעשה את כוחה של רוסיה כמעצמת על שתקבע את סדר היום באזור, כך שאם אכן סוכם על הקמת מנגנון לתיאום בין הכוחות הרוסיים בסוריה לבין צה"ל, וכאשר מנגנון כזה יוקם ויתחיל לפעול, זה עשוי להיות תחילתו של מנגנון למניעת הסלמות מלחמתיות בגזרה הצפונית בכלל, לא רק עם רוסיה, אלא גם עם כל מדינות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן, שרוסיה היא כעת בעלת בריתו וגם נמצאת איתו בדיאלוג בלתי פוסק.

אם הזכרנו בתחילת הכתבה שההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, הנה לנו הוכחה לשובו של המנגנון שפעל בעבר בין הבית הלבן לקרמלין בתקופת המלחמה הקרה.

עימות בכל תחומי החיים

אז מהי 'המלחמה הקרה', מתי התרחשה ומה היו שורשיה? ובכן, 'המלחמה הקרה' היא מונח שמתייחס ליחסי האיבה שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה בין ארצות-הברית ובעלות בריתה (מערב - קפיטליזם) לבין ברית-המועצות ובעלות בריתה (מזרח - קומוניזם). את המונח טבע בשנת 1947 מדינאי אמריקאי ששמו ברנרד ברוך. הפחד ממלחמה גרעינית מנע עימות צבאי, והמלחמה הקרה ניטשה בחזית הכלכלית, הפוליטית והאידאולוגית. שיאה של המלחמה הקרה חל בשנות ה-50, כשבשנות ה-70 היא נדחקה מפני ה'דטנט' (ההפשרה), וב-1990 הסתיימה רשמית בעקבות קריסת ברית-המועצות הקומוניסטית, רפורמות פוליטיות במדינות מזרח אירופה, איחוד גרמניה, וסילוק המשטרים הקומוניסטיים.

כאמור, העימות בין המעצמות התנהל בכל תחומי החיים: החל בדיפלומטיה, פוליטיקה, צבא, כלכלה, תרבות וכלה באידיאולוגיה. המלחמה הקרה התנהלה בשני צירים: התפשטות ובלימה. כאשר כל אחת מהמעצמות שואפת להתפשט ולהפיץ את האידאולוגיה שלה, ובמקביל לבלום את התפשטות המעצמה האחרת.

המלחמה החלה כמאבק שאין בו שימוש בנשק חם, אך יש בו הרבה מתח ואימה, כאשר כל צד מאיים על רעהו ועושה שימוש רב בתעמולה, בדיפלומטיה ובהתקפות מילוליות (כלומר, התכוננות למלחמה והזזת כוחות הצבא במטרה לאיים ולבדוק את תגובת האויב).

המלחמה הקרה יצרה אווירה של משבר ואיום תמידי על שלום האנושות, היא החריפה את המתיחות העולמית וגרמה לסכסוכים מזוינים ומקומיים במקומות רבים בעולם, והדוגמאות הן למכביר: מלחמת קוריאה, המרד בהונגריה, משבר הטילים בקובה, קץ האביב של פראג, ומלחמת ווייטנאם.

במלחמה זו הומצאו כלי הנשק הנוראיים ביותר של השמדה המונית (פצצות מימן, נשק גרעיני), אך רק בזכותם נשמר מאזן הכוחות בין המעצמות הגדולות, שזכה לכינוי מאזן האימה, והוא למעשה זה שמנע את התפרצותה של המלחמה הבאה. כאמור, סיומה של המלחמה הקרה היה בשנת 1990, עת התפרקה ברית המועצות וחומת ברלין נפלה.

הגורמים ליריבות בין ברית-המועצות וארצות-הברית באותה עת נבעו מכמה גורמים: אידאולוגי, פוליטי, כלכלי וחוסר אמון. הגורם האידאולוגי נבע ממאבק בין השקפת עולם דמוקרטית ליברלית לבין תפיסת עולם קומוניסטית. ארצות-הברית, מדינה דמוקרטית שמבוססת על חופש הפרט וליברליזם מלא, לעומת ברית-המועצות שהייתה דיקטטורה טוטליטארית שאינה מוכנה לקבל עקרונות יסוד של חופש וריבוי מפלגות, אלא קיומה של מפלגה אחת - הקומוניסטית.

הגורם הפוליטי נבע ממערכת היחסים בין שתי המדינות, שהייתה רצופה בחשדות הדדיים. בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה (בשנים 1918-1920) ווילסון, הנשיא האמריקני דאז, ראה בחומרה רבה את הקמתה של רוסיה הקומוניסטית, וראה בקומוניזם איום ממשי על ביטחון שלום העולם (במלחמה זו סייעו האמריקנים לכוחות הלבנים); הידיעות על טיהורים ומשפטי ראווה בשנות ה-30 לצד פגיעות בזכויות בסיסיות של האזרחים ברוסיה על ידי משטר הטרור של סטאלין, החריפו את מערכת היחסים בין רוסיה לארצות-הברית; הסכם ריבנטרופ-מולטוב העמיד את ברית-המועצות בשורה אחת עם היטלר הנאצי והרחיק את סטאלין מהמדינות הדמוקרטיות; לאחר המלחמה התבסס הצבא האדום במדינות מזרח אירופה אשר הוקמו בהן משטרים קומוניסטיים, מה שגרם למדינות אירופה להרגיש מרומות; בניגוד לרוזוולט, בוועידת יאלטה, טרומן גילה נוקשות יתר כלפי ברית-המועצות, והיו בין שתי המעצמות ויכוחים עמוקים באשר לחלוקת גרמניה.

הגורם הכלכלי התבטא בקיום הניגוד בין המשק המערבי הקפיטליסטי המבוסס על יוזמה פרטית לבין המשק הקומוניסטי הדוגל בכלכלה מולאמת, מכוונת וקולקטיבית. בזמן מלחמת העולם השנייה התפתחה מאוד התעשייה האמריקאית והכלכלה פרחה, בניגוד לברית-המועצות. אמריקה הפסיקה את הסיוע לברית-המועצות עם תום המלחמה, אף שזו ניזוקה קשה בזמן המלחמה ונזקקה לו מאוד.

הגורם של חוסר אמון היה אחת הנסיבות שהשפיעו בעיקר על העימות בין המעצמות. בין שתי המעצמות שרר חוסר אמון שנבע מהימצאותו של נשק אטומי בידי ארצות-הברית שהביא לחשש של הרוסים מפני האמריקנים. פצצת האטום שיוצרה והושלכה על יפן בלא ליידע את ברית-המועצות (למרות ההסכם ביניהן על שיתוף פעולה) והכנעת יפן, החריפו את חוסר האמון בין השתיים. דבר זה גרם לכך שברית-המועצות נכנסה למרוץ החימוש הגרעיני, והדבר העלה את המתח בין שתי המדינות באמצעות איום הדדי בנשק גרעיני.

היה עוד גורם אחד נוסף שהשפעתו לא הפחיתה את המתיחות בין הצדדים: היה זה יחסו הנוקשה של הנשיא האמריקני טרומן. במרכז תפיסתו של הנשיא טרומן עמד רעיון מיגור הקומוניזם, ואת יחסו העוין נגד הקומוניסטים הביע טרומן בנאום שנשא בשנת 1945 הידוע כ'דוקטרינת טרומן'. בנאום זה דרש לשלוח כספים למדינות חלשות על מנת שלא תיפולנה בידי הקומוניזם.

דוקטרינת הבלימה של טרומן

שורשיה של היריבות, או נכון יותר גילויי היריבות בין שתי המעצמות, אף הם נבעו מכמה גורמים, כמו למשל: יצירת מסך הברזל, מדיניות הבלימה של אמריקה ודוקטרינת טרומן. עם תום מלחמת העולם השנייה התפרץ המאבק בין המעצמות בכל עוצמתו, לאחר שהתברר לאמריקנים שהצבא הרוסי ששחרר את מזרח אירופה השתלט על מדינות אלה והקים בהן משטרים קומוניסטים. הסובייטיזציה של מזרח אירופה כללה את המדינות רומניה, פולין, בולגריה, אלבניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה ומזרח גרמניה, שהפכו לגרורות של ברית-המועצות.

הצבא הרוסי מנה מיליוני חיילים שחנו במדינות אלה לאחר המלחמה, וברית-המועצות פשוט לא מיהרה לפנות את חייליה ולהשיבם הביתה כפי שעשתה ארצות-הברית. האמריקנים ראו עצמם כמגינים על העולם מפני הקומוניזם המאיים להשתלט על העולם, והרוסים טענו כי ארצות-הברית מנסה להשתלט על העולם בעזרת הכסף. העימות היה בלתי נמנע, שכן הברית הגדולה בין שתי מעצמות העל לא יכולה הייתה להימשך כאשר שני כוחות אדירים סוחבים אותה לכיוונים שונים.

ביטוי הולם למצב החדש שהתהווה באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, סיפק צ'רצ'יל, ראש הממשלה לשעבר של בריטניה, בנאומו באוניברסיטה בארצות-הברית בשנת 1946. בנאום מפורסם זה התריע צ'רצ'יל בפני דעת הקהל האמריקנית על קיומו של 'מסך ברזל' המשתרע מפולין ומזרח גרמניה שבצפון, ועד בולגריה שבדרום. מסך הברזל לא רק חצץ כחומה בין מדינות מזרח והמערב, אלא שמאחוריו התהווה כוח אדיר ששאף להתפשט מערבה ואיים על המערב כולו. יתר על כן, טען צ'רצ'יל, כי אין לדעת מאומה על המתרחש בגוש המזרחי, משום שדרך מסך הברזל לא רואים דבר. צ'רצ'יל קרא להיזהר מהסכנה הסובייטית ולחזק את שיתוף הפעולה בין בריטניה לארצות-הברית.

כעת נכנסה לתמונה מדיניות הבלימה של ארצות-הברית, כאשר במהלך שנת 1946 נקבע קו חדש במדיניות החוץ כלפי הרוסים והיא - מדיניות הבלימה, שביקשה לבלום את המתקפה הסובייטית באירופה על ידי נקיטת עמדה נוקשה כלפי ברית-המועצות. ארצות-הברית הבינה כי מדיניות הפיוס כלפי ברית-המועצות תגרה אותה לתוקפנות ותהיה הרת אסון כפי שהייתה כלפי היטלר. ארצות-הברית גם הביטה בחשש לעבר ההתעצמות הכלכלית והצבאית של ברית-המועצות, וחששה כי תפגע ביוקרתה שלה. גם העובדה שהרוסים על אף הבטחותיהם, השתלטו בהדרגה על מזרח אירופה ולטשו עין כלפי יעדים נוספים כמו למשל - יוון וטורקיה, תרמה לפניה של הממשל האמריקאי לעבר מדיניות הבלימה. סיבה נוספת שהיוותה גורם חשוב בגיבוש מדיניות הבלימה של ארצות-הברית, הייתה השפעתו של ג'ורג' קנאן, מראשי הפוליטיקאים האנטי-סובייטים. קנאן פרסם מאמר שבו תקף בחריפות רבה את ברית-המועצות, וקרא לארצות-הברית לגלות כלפיה יד תקיפה. מאמר זה השפיע רבות על מעצבי המדיניות בארצות-הברית, ומשם הופיעה דוקטרינת טרומן כלפי ברית המועצות.

היה זה בתחילת 1947, כאשר היה ברור לאמריקאים כי ברית-המועצות שואפת להשתלט על יוון וטורקיה. ביוון התחוללה באותה עת מלחמת אזרחים קשה בין הכוחות הדמוקרטיים למחתרת הקומוניסטית שנהנתה מתמיכת הקרמלין הרוסי. הבריטים שתמכו במשטר הדמוקרטי ביוון, נמצאו במשבר כלכלי עמוק ולא היו מסוגלים להתמודד עם המחתרת הקומוניסטית. הם החליטו לסגת מיוון ובקשו מארצות-הברית ליטול את המשימה. בנקודה זו עמדה ארצות-הברית בפני השאלה - האם ליטול על עצמה את בלימת הקומוניזם בעולם.

ארצות-הברית הרימה את הכפפה וקיבלה על עצמה את התפקיד. שכן וושינגטון הבינה כי יציאת הבריטים תנוצל על ידי הסובייטים להשתלטות על יוון. ביוון התפוררה החזית הדמוקרטית וארצות-הברית הפכה למגינת העולם החופשי ובולמת הקומוניזם.

לאחר מלחמת העולם השנייה גם טורקיה עמדה על סף התמוטטות כלכלית, וברית-המועצות הפעילה לחץ על טורקיה ותבעה לעצמה זכות להכניס בסיסים צבאיים באזור המצרים ושטחים באנטליה. שליטת הסובייטים ביוון ובטורקיה הייתה מעניקה לקרמלין יתרון אסטרטגי עצום כמעצמת על, אך ארצות-הברית החליטה להתערב ולסייע כלכלית לממשלת טורקיה כדי למנוע את כניסת הרוסים.

בצעדים אלה הלכה והתפתחה המלחמה הקרה בין ברית-המועצות וארצות-הברית, כאשר הביטוי הבולט לקו החדש והנוקשה במדיניות האמריקנית כלפי ברית-המועצות היה נאומו המפורסם של הנשיא טרומן בפני בית הנבחרים, ב-12 במרץ 1947, הידוע בשם 'דוקטרינת טרומן'.

טרומן פנה בנאום לקונגרס האמריקני בבקשה להקציב בדחיפות סכום עתק של 400 מיליון דולר לסיוע כלכלי וצבאי ליוון וטורקיה. בנאום שנשא בפני הקונגרס הסביר טרומן את עקרונות הדוקטרינה, שבה הציע לקונגרס להגיש עזרה לכל אותן המדיניות החופשיות העלולות ליפול בידי המשטרים הטוטליטאריים.

הדוקטרינה ציינה את הדרך הדמוקרטית שבמרכזה חירות הפרט וחופש מדיכוי פוליטי ונגד הדרך הטוטליטארית - דיכוי ורמיסת זכויות הפרט. טרומן הדגיש כי על ארצות-הברית מוטלת החובה המוסרית לסייע לטורקיה וליוון ולמדינות החופשיות מליפול לידי הקומוניזם, ו... 'הדוקטרינה' או נקרא לזה 'מדיניות הבלימה' של ארצות-הברית, אושרה על ידי שני בתי הקונגרס ויצאה לדרך.

את התפתחות שורשי 'המלחמה הקרה' ניתן בעצם לסכם בקצרה בשישה שלבים, החל מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד סופה של מלחמת העולם השנייה:

1. שנת 1919: השנה שבה הקים הממשל הסובייטי את 'הקומינטרן' - ארגון שמטרתו הייתה להפיץ בעולם כולו את הדוקטרינה הקומוניסטית-מרקסיסטית - מה שהבולשביקים כינו כ'מהפכה עולמית' - ולתמוך בפעילותן של המפלגות הקומוניסטיות בעולם הבורגני. ארצות המערב חששו מכך, והתייחסו בעוינות לממשל הסובייטי.

2. במחצית השנייה של שנות ה-30 התאכזב סטאלין ממדיניות הפיוס של המערב כלפי היטלר. סטאלין ראה בהתנהגות המערב בגידה וזלזול בברית-המועצות. התוצאה הייתה הסכם סובייטי-נאצי (שנקרא בשמו הרשמי 'הסכם ריבנטרופ-מולוטוב' - ש.פ.) שנחתם באוגוסט 1939 והותיר את המערב זועם על הבגידה הסובייטית.

3. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ניכרו מגמות של חשד וחוסר אמון בין רוסיה למערב. צ'רצ'יל היה בטוח שרוסיה עומדת להשתלט על מזרח אירופה, ודחק בצבאות בעלות הברית להגיע ראשונים לבירות אירופה המזרחית. סטאלין מצדו לא האמין למערב, וחשד כי הוא עומד לחתום על הסכם נפרד עם היטלר ולהשאיר את ברית המועצות בודדה במערכה.

4. בוועידות הפסגה שהתקיימו בין השנים 1944-1945 בטהרן, ביאלטה ובפוטסדאם נתגלו חילוקי דעות מהותיים בין ארצות-הברית וברית-המועצות.

5. הימצאות נשק אטומי בידי ארצות-הברית שהגבירה את חוסר האמון ההדדי שכבר שרר ממילא בין שתי המעצמות.

6. עד למלחמת העולם השנייה נתנה אירופה את הטון המרכזי בפוליטיקה העולמית, אולם מאז מלחמת העולם השנייה נסוגה אירופה מעמדת הבכורה, ואילו ארצות-הברית וברית-המועצות כבשו את המעמד והפכו למעצמות על.

כיום, 25 שנה לאחר סיומה של המלחמה הקרה, דומה כי שובם של הבולשביקים כמעצמת על שמנסה לקבוע עמדות במרחב כדור הארץ ולהטביע את חותמה כמדינה בעלת עוצמה והשפעה רבה על העולם כולו, הוא מציאות חדשה, ככל שזה נשמע אירוני, דווקא האמריקאים הם אלה שסייעו במו ידם להיסטוריה לשחזר את עצמה ולהעניק את הסמכות הכוחנית לפחות במזרח התיכון בידי הרוסים.

בשעה שנראה כי 'הטלפון האדום' חוזר לפעול בקו ירושלים – מוסקבה – דמשק, האם נהיה עדים גם לשובה של המלחמה הקרה בין שתי המעצמות בעקבות הניסיון של השתיים להשית עובדות באזור שלנו? ימים יגידו.