מגילת רות - במסורת ובמחקר

אנקדוטות מחקריות

1) זמן כתיבת המגילה: ע"פ התלמוד (מסכת ב"ב דף יד´, ע"ב), את מגילת רות, חיבר שמואל הנביא ע"ה, שחי ופעל בתקופת מלכותם של שאול ודוד ע"ה, שזה בערך במאה התשיעית לפנה"ס[1].  ובאנציקלופדיה המקראית (חלק ז´, עמ´ 342 – 343), מודים החוקרים כי "רקעה החברתי והספרותי של המגילה מרמז לראשית ימי המלוכה". וכן הביאו מספר עניינים העולים מתוך המגילה "המורים על רקע[ה] [ה]קדום, הן בתחום המוסדות, והן בתחום האמונות והדעות", והם מקבלים את הטענה שהמגילה נתחברה במאה הט´ לפנה"ס. גם ע"פ לשונה של המגילה מודים החוקרים שהיא מתאימה לתקופה שבה היא נכתבה ע"פ המסורת, וכך כתבו: "הראיות המכריעות לקדמותה של המגילה באות מלשונה וסגנונה. סגנון המגילה הוא סגנונו של הסיפור העברי הקלאסי, בייחוד כפי שהוא מוכר לנו מסיפורי דוד, שלפי כל הסימנים נתנסחו בראשית תקופת המלוכה". ובאנציקלופדיה עולם התנ"ך כתבו החוקרים: "לשונה של מגילת רות היא בעיקרה הלשון המקראית הקלאסית, המאפיינת את הספרות ההיסטוריוגראפית של ימי בית ראשון"[2].  (מגילת רות, עמ´ 72).

2) "ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי רעב בארץ. וילך איש מבית לחם יהודה, לגור בשדה מואב...". (רות א´, פס´ א´).

שדה מואב: "ארץ מואב השתרעה בתקופת המקרא על מישור הררי גבוה בעבר הירדן המזרחי, אל מול ארץ יהודה. גבולה הדרומי היה נחל זרד, מדרום לים המלח, ובצפון הגיעה לערך עד הר נבו, מול הקצה הצפוני של ים המלח. בשל קרבתה לנחלת יהודה שמשה מואב מקום מפלט נוח ליהודאים, שנטשו את הארץ מפני רעב או מפני רדיפות". (עולם התנ"ך, רות, עמ´ 80). ויש לציין שבגלל שתי הסיבות הללו (רעב בארץ, וחשש מרדיפת עניים פושטי יד), הלך אלימלך לגור במואב, וכך כותב המלבי"ם עה"פ: "ויהי רעב בארץ, שבימי רעב יתאספו ההמון העניים על העשירים ויכריחום לתת להם לחם ודגן ואם לא יקחו בחזקה, אחר שאין מלך להפיל מוראו עליהם, ועי"כ "וילך איש מבית לחם יהודה, לגור בשדה מואב", באשר היה איש עשיר היה ירא שהעניים יפלו עליו וישללו כל אשר לו".

3) "ושם האיש אלימלך...". (שם, פס´ ב´).

א. ושם האיש ב – ה´ הידיעה: "בני חורין, בעלי מעמד מדיני וחברתי, ראשים וגדולים במקומותיהם, כגון: ´כולם אנשים ראשי בני ישראל המה´ (במדבר יג´, פס´ ג´), ´והאיש בימי שאול זקן בא באנשים´ (ש"א, פרק יז´, פס´ יב´), ´וחזקת והיית לאיש´ (מ"א, פרק ב´, פס´ ב´). ופרש רש"י לבמדבר שם: ´כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות הוא´. וכן בתעודות חיצוניות (´תל אל – עמארנה´): ´איש מקום פלוני´ – הוא גדול המקום ושליטו". (פירוש ´דעת מקרא, בראשית, ח"א, עמ´ שצב´). וכך כותב רש"י עה"פ: "וילך איש – עשיר גדול היה ופרנס הדור". 

ב. אלימלך: השם הינו שם ידוע ומוכר גם בתעודות חוץ מקראיות (כדוגמת כתבי אוגרית, ועוד), ופירושו: "אלי הוא מלך". (אנצ"מ בערכו). וכך גם כתב הרע"ב בפירושו עה"פ: "אלי הוא שמו של הקב"ה שלו ראוי המלוכה".

4) "ושם שני בניו מחלון וכליון...". (שם).

מחלון וכיליון: בילקוט מעם לועז כתוב: "יש אומרים שהשמות מחלון וכיליון מציינים תארים, שנקראו מחלון וכיליון שנמחו וכלו, כיוון שהלכו מארץ ישראל, ודרשו שנעשו חולין ושנתחייבו כליה למקום, שהשם מחלון נדרש גם על כיליון, וכן בהיפוך, כי גם בה לרבות. וי"א מחלון שעשו גופן חולין, וכיליון שנתחייבו כליה למקום". (ילקוט מעם לועז, מגילת רות, דף ט"ו). ובאנציקלופדיה המקראית ישנה נטייה לגישה זאת: "מסתברת דעת החוקרים, ששמות שני האחים סמליים הם, המורים על מותם בלא עת". (ערך ´מחלון´). האנציקלופדיה עולם התנ"ך נוטה לראות בשמות אלו שמות אותנטיים, וכך כתוב: "אין לבטל את האפשרות, שמחלון וכיליון הם שמות עבריים עתיקים אותנטיים, אם גם נדירים, שמובנם המקורי לא היה שלילי. את מחלון ניתן להשוות לשמות בעלי צליל דומה כגון מחלי (שמות ו´, פס´ י"ט, ועוד), ומחלת (בראשית כח´, פס´ ט´, ועוד), ויתכן שנגזר מהמילה חלי (משלי כה´, פס´ י"ב), המציינת תכשיט. השם כיליון מצוי כנראה בתעודה אכדית מאוגרית (kiliyanu), וכן מצוי בטקסט אוגריתי אלפביתי (כליון). אפשר שהוא נגזר מלשון כליה". (מגילת רות, עמ´ 80).      

5) "וישאו להם, נשים מואביות: שם האחת עורפה...". (שם, פס´ ד´).

ערפה: כתב הילקוט מעם לועז: "לפי חז"ל היא הרפה שבניה לחמו עם גיבורי דוד, ונגזר שיפלו בניה ביד בני רות ושם נפלו ביד דוד. ונקראת ערפה, שפנתה עורף לחמותה". (מגילת רות, דף כא´). וכך הדברים מקובלים גם בעולם המחקר: "רוב החוקרים מפרשים את השם ערפה כשם סמלי, המציין שהנושאת אותו פנתה עורף לחמותה". (אנצ"מ ערך ´ערפה´).

6) "וייקר מקרה, חלקת השדה לבֹּעַז, אשר ממשפחת אלימלך. והנה בֹּעַז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים: ה´ עמכם". (רות ב´, פס´ ג´ – ד´).

בֹּעַז: בילקוט מעם לועז כתוב: "אבצן הנגיד הוא בועז הצדיק. ש בֹּעַז התחזק יותר ממלך שנאמר בו וייתן עז למלכו, ונלחם בעד עמו והצילם מידי שונאיהם... ועוד התאמץ בתפילתו בעוז וחוזק להסיר חרפת הרעב מארץ ישראל, אשר ה´ דורש אותה תמיד". (מגילת רות, דף קכד´). וכך גם נכתב בתרגום השבעים: bo – oz, כאשר הכוונה "בו עוז". ובאנצ"מ נכתב: "גבר חכם בעוז, ואיש דעת מאמץ כוח". (ערך ´בֹּעַז´).   

7) "ויאמר בועז לזקנים וכל העם: עדים אתם היום, כי קניתי את כל אשר לאלימלך, ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי. וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאישה, להקים שם המת על נחלתו, ולא ייכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, עדים אתם היום". (רות ד´, פס´ ט´ – י´).

נישואי רות ובועז: "סיפור נישואי רות לבועז משקף את חיי החברה הישראלית הקדומה, והדעה הרואה בו רמזים מיתולוגיים אין לה על מה שתסמוך". (אנצ"מ ערך ´בועז´).

מגילת רות וחג השבועות

בהלכה[3] מובא שנהגו לקרות את מגילת רות, בלי ברכה, בחג השבועות. ומנהג נכון ויפה הוא. ובילקוט מעם לועז, ליקט טעמים רבים המבארים את הסיבה, ולהלן כמה מהם:

* מפני שכתוב בה [במגילה] בתחילת קציר שעורים (רות א´, פס´ כב´), והוא [חג השבועות] זמן קציר.

* לפי שאבותינו לא קיבלו התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאות דמים. ורות גם היא נתגיירה. וכן אמרו חז"ל בילקוט: מה עניין רות אצל עצרת בזמן מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא ע"י ייסורים ועוני. ועוד אמרו שם, אמרה תורה לפני הקב"ה, אם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים. אבל כשהם עניים עוסקים בי, והם יודעים שהם רעבים ושפלים לא יתגאו.

* כדי ללמדנו מה גדול אור התורה, שהרי הגרים עוזבים את הבליהם ובאים לידבק בישראל כמו שעשתה רות. ואם כן עאכ"ו שאנו צריכים להוקיר התורה ולשקוד בה.

* כדי ללמדנו שאל יהיה הגר קל בעינינו, שהרי ראוי היה שתינתן תורה על ידי רבי עקיבא שבא מגרים, אלא שקדם משה, וכשעלה משה למרום וראה את רבי עקיבא אמר: יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי?.

מגילת רות בסימן "ואהבתם את הגר"

בתורה ישנו ציווי, המוטל על יהודי לאהוב את הגר, וכך נאמר: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י´, פס´ י"ט).

ובספר ´החינוך´ כתב על המצווה הזאת בזה"ל: "שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם" (דברים י´, פס´ י"ט). ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו: ´ואהבת לרעך´, שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצווה מיוחדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ´ולא תונו איש את עמיתו´, הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו ´וגר לא תונה´, ואמרו בגמרא (ב"מ נט´, ע"ב) שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר". (מצווה תלא´).

הרב מרדכי נויגרשל שליט"א, בהתייחסו לסוגיה הארוכה הזאת של "גרים וגיור", כתב בין היתר את הדברים הבאים: "אנו מאמינים כי גרי הצדק הינם אנשים בעלי ניצוצות נשמה יהודיים שתעו בדרכם בין הגויים ועתה הם חוזרים למקומם הטבעי. היו מקרים בהם התפזרו נשמות יהודיות או ´ניצוצות´ נשמתיים יהודיים בין הגויים, והדברים, מורחבים ומוסברים בספרי סוד (כדוגמת הזוה"ק בראשית, דכ"ה ע"א). לכן הם יכולים לומר "אלוקינו ואלוקי אבותינו אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב", הם שייכם לענף זה. כך אנו מוצאים גרים שהביאו עמם נדוניה נפלאה לעם היהודי, כמו רות המואביה ´אמה של מלכות´...". (והשבת אל לבבך, עמ´ 178 – 179).

רות הייתה סמל נפלא לגרת צדק, ואע"פ שהייתה נסיכה (בתו של עגלון מלך מואב), היא עזבה את כל המעמד על מנת להידבק בזרע ישראל, וכדבריה: "ותאמר רות: אל תפגעי בי לעוזבך לשוב מאחרייך:  כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי. באשר תמותי אמות, ושם איקבר. כה יעשה ה´ לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך". (רות א´, טז´ – יז´).

וכתב רבנו אברהם האבן עזרא עה"פ: "עמך עמי – לעולם לא אעזוב תורת ישראל וייחוד השם". באותו המעמד, כאשר רות קיבלה על העצמה את האמונה והדת, כותבת המגילה: "ותלכנה שתיהם, עד בואנה בית לחם..." (שם, פס´ י"ט). ורש"י ז"ל, על צמד המילים "ותלכנה שתיהם" הביא את דברי חז"ל, וז"ל: "אמר רבי אבהו בוא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקב"ה כיוון שנתנה דעתה להתגייר השווה אותה הכתוב לנעמי". והמלבי"ם כתב: "ר"ל שמילת שתיהן מיותר ובא להורות על השיווי".

מילות סיכום: העם היהודי נבחר ע"י הקב"ה להיות לו לעם סגולה, ולהודיע את העמים כי יש מנהיג לבירה "יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון". ובתלמוד נכתב שכל יהודי מצווה שיהיה "שם שמים מתאהב על ידו". כאשר אנו נקפיד על אורחות חיים על פי דרך התורה, שמורה על דרך ארץ ותיקון המידות, יאמרו עלינו הבריות: "אשרי אביו שלימדו תורה. אשרי רבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו". וכך נקרב רבים אל האמונה, ודרך התורה, וכל אומות העולם ירצו לחסות בצילנו. הבה נלך בדרכם של אברהם ושרה (אבא ואמא של כולנו), שאמרו עליהם חז"ל שהכניסו רבים תחת כנפי השכינה "אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים". וכל זאת בסימן "ואהבתם את הגר".

[1] וע"ע סדר הדורות הקצר, להרב שלמה בניזרי, עמ´ 28, לשנים המדויקות שבהם פעלו המלכים שאול דוד ע"ה.

[2] ויש לציין, שאע"ג שבהמשך הוא מביא מספר מילים וביטויים, שחלק מהחוקרים רואים אותם כמאוחרים לתקופת כתיבת המגילה ע"פ המסורת, כשתי עמ´ לאחר מכן (עמ´ 74) הוא דוחה את דבריהם, וכותב שאותן לשונות הן דו – משמעיות, ולא בהכרח מעידים על איחורה.

[3] מרן הגר"ע יוסף שליט"א, חזון עובדיה, הלכות יום טוב, דף שכ´. ובמקורותיו (הגה לב´), מביא הרב חבל פוסקים שעליהם הוא נשען בפסיקתו בדבר המנהג.