האמן גדי דדון: "בעבר הציורים שלי היו רעים, טכניים, מייאשים"

שלהי אלול תשע"א. הסלולרי של ר' גדי דדון, צייר צפתי ותיק, מצלצל. על הקו היה יהודי חסיד סאטמר, תושב שכונת מאה שערים בירושלים. "אני רוצה לרכוש ממך ציור שמן אורגינלי של רימונים כדי לתלות בסוכתי", הוא ביקש. "התפעמתי לנוכח הטלפון הבלתי צפוי", נזכר דדון. "מדובר בציור בעל מחיר אסטרונומי - עלותו מגיעה ל-2000 דולר (!) והאיש ביקש לרוכשו רק לשם מצוות נוי סוכה. ראיתי בזה משהו נפלא".

דדון יושב אתנו בביתו שברחוב מצפה האגם (רחוב של אמנים – לא אמרנו) שבפאתי עיר הקודש צפת. אני מגיע לביתו בשעת ערב ופוגש אותו מצייר בסכין ציור על ירושלים. הבתים נראים, בעיניי, חיים. אתה מרגיש כרגע בירושלים עיר קדשנו. אני לא מתאפק ומפריע לו קמעא מעבודתו. השיחה אתו קולחת. כאמן, איך-לא, הוא עמוס תבונות ומחשבות. הדיבור שלו אף הוא אומנותי. הוא משתמש המון בדימויים וציורי חיים כדי להמחיש את דבריו. הוא מנתח דברים בעומק.

כיוצר דתי אתה ודאי מצייר את ירושלים קצת – או הרבה – אחרת מאמן חילוני. נכון? או, בנוסח אחר: כשאתה מצייר את ירושלים, מה עולה בראשך באותו רגע?

"אומר לך את האמת: עד היום ציירתי רק את צפת. רק לאחרונה, בעקבות הזמנה מיהודי, התחלתי לצייר את ירושלים, וזה הציור הראשון בסדרה. אני, למעשה, אוהב יותר לצייר דמויות מאשר בתים. משכך, גם כשאני מצייר את ירושלים אני רוצה להראות את הבתים אנושיים יותר. חיים יותר.

"כפי שעיניך רואות, בציור שלפניי אני מצייר את בתי ירושלים חרבים ואת בית המקדש מזדקר במרכזם במלוא הדרו. מישהו כבר שאל אותי על הסגנון הזה, ואני מסביר לו שאני, כיהודי מאמין, רואה חשיבות עליונה לבטא בכך את ירושלים החרבה בהעדר בית מקדש, כאשר בית המקדש מופיע בציור דווקא ליד הבתים החרבים. זה כמו מה שחז"ל תקנו לנו לזכור את ירושלים באי סיוד אמה בבית וכדומה. גם בציור הזה אני רוצה לחדד את החורבן, ומאידך את האור שיביא אלינו בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. נגד הגלות מזדקר עולם רוחני נשגב של בית המקדש".

שתף אותנו במלאכת הציור: איך באמת מתחיל ציור? אתה יושב בחדר העבודה, ומה?

"אני יושב בחדר העבודה שלי מול קנבס ריק ואז מתחילים להתלהט בנפשי ויכוחים - כמו בכל משפחה יהודית טובה. ואז אני מחליט לצרף ולמהול את כל הקולות שנוגדים אחד את השני יחד בציור. כך נוצרת, בעזרת השם, תמונה טובה יותר. זהו סוד מקצועי: ככל שיש יותר דעות ויותר ניגודים בציור, כך הוא מופק טוב יותר מבחינה אמנותית. מבחינה הביטוי שלה. וטרם כל: כשם שלא אצור תמונה טובה בלי רגע של השראה, כך בציור".

ציורים של סוכות

אצל דדון, יהודי חם ובר-לבב, העיסוק בנוי ובציור איננו כרוך דווקא בחג הסוכות. במשך השנה כולה הוא מקבל הזמנות מיהודים בכל רחבי הגלובוס שמבקשים לרכוש ממנו ציור.

אבל אפרופו חג הסוכות, את סלונו מעטרים ציורים שמבטאים יותר מכל ציור את חג השמחה: יהודי מנגן ושר ברחוב וכינורו בידו; ילד שתופס באקורדיון ופולט ניגונים בלתי ברורים; יהודי טיפוסי חבוש כובע של עיירה שמנגן ספונטנית ובצורה משוחררת.

הסלון שלך מוקף בתמונות של יהודים מכרכרים ומקפצים ופיהם מלא רון ושירה. אתה ודאי בא לבטא בזה משהו כאשר אתה מצייר דווקא ציורים כאלו – של יהודים שמחים ואפופי חדווה.

"בטח. אני רוצה לומר לך, שטרם חזרתי למקורות היתה בי הרבה עצבות. אני חושב שאין יהודי שלא מצוי בגלות העצבות שמקננת בו לעתים. עם-זאת, להוציא החוצה – אני אוציא, אפילו בכורח, רק שמחה. ידועים דברי רבי נחמן מברסלב זיע"א שאומר, שעל האדם אפילו לעשות פעלולי משחק חיצוניים של שמחה כדי להשפיע על עצמו לשמוח, אף – ואולי דווקא - כאשר אין בו שמחה פנימית כלל וכלל. אומר לך דוגמא: בקשו ממני פעם לצייר מראה שנראה באחד מהגטאות בשואה. ציירתי את הציור הפשוט, שהיה מדכא למדי, ומיד הוספתי צבעים שמחים, שמשדרים בעצם, שגם כאשר אנו עצובים אנו שמחים. צריכים לפעול בכל האמצעים, אפילו החיצוניים, כאמור, כדי להיות שמחים, ליתר דיוק".

פעם, טרם שבת למקורות, הציורים שלך היו פחות שמחים?

"בהחלט כן. הם היו ציורים רעים. מצוינים טכנית, אך מייאשים מאוד את העין. הם ביטאו את הרעש והסערה שבקרבנו. ברבות השנים למדתי, שתפילה ופרק תהילים אין לאמרם מתוך צער ודכדוך. למעשה, לעתים נדמה לנו כי הבכי שלנו הוא של געגועים והתרפקות, אך למעשה אינו נובע אלא מעצב וכאב. לדבר כזה, אני לא חושב שכדאי לתת ביטוי. זה מגיע מה'סטרא אחרא'. שכן, גם אם יש כאב, כאשר אתה מאמין שהקב"ה מנהל את העולם והכול לטובה, אין בך שום דכדוך והתכנסות לתוך עצמך. אני יכול לומר לך, שרק פעם אחת הרגשתי שהיו לי דמעות אמתיות וזה באמת עשה לי טוב. כבר הגדיר מרן הרב עובדיה יוסף זיע"א, כי השירה הערבית הנה יללה, כאשר לעומתה השירה היהודית מביעה שמחה ורוממות רוח. הבכי אמור לפרק ולשחרר ולא לכלוא. ואת זה בדיוק אני יכול לבטא בציור".

דדון מצביע על הציורים המרהיבים המעטרים את סלונו ומתאר בפניי מה הוא רואה שם, או ליתר דיוק, אילו מחשבות הוא הטמיע בהם: "הנה, אתה רואה בציור שבקיר הימני דמות של חוזר בתשובה בן ימינו שהוא שר כי הוא שמח וטוב לו, בלי הרבה פאזות. הוא סוג של כליזמר.

"בקיר השמאלי אנחנו רואים יהודי ברסלבאי רוקד ושר עם כינורו ופורט על מיתרי הלב. לצדו הילד החסידי ששואג: 'טאטע, זה הניגון שלי'. הוא אומר לאבינו שבשמים: 'זה אני מביא לך, את האקורדיון שאני אפילו לא יודע לנגן בו. אני רק תופס אותו ועושה רעש'. הציור", אומר דדון, "הוא כמו שופר. אין בו מילים אבל הוא אמצעי ביטוי ששווה יותר מאלף מילים. אתה בא לבטא דרכו בצורה חריפה כאב או תחושה".

סמטת האמנים

קריית האמנים, היא שם דבר בלקסיקון הצפתי. אבל, למען האמת, בעיקר מבחינת התיירים שהופכים כל אבן כדי למצוא בה סיפור והווי שהיו ואינם. אלו מגיעים לרחוב משה פרנקל-פנרל, למשל, וחולפים בסמטה שבה התגוררו אמנים ישראלים רבים. (שמם, כמובן, באמת לא חשוב לנו). הקריה הזו, בתת-מודע, הפכה את האמנים לסוג של אלילים. אליטה שכזו. אלו, אנשי הבהמיות, הפכו את מכחולם לאלוהיהם. דדון מהנהן בראש. "יש בזה משהו", הוא אומר. "האמנים תמיד נחשבים בחברה הישראלית כטייסים של החברה. הם יכתיבו את סדר יומה".

מבחינה זו, הוא ממש זר בעולמם. "אני ממש לא חלק מהציור הזה", הוא פוסק בפנים של סלידה. "אני תמיד נהגתי להתערב גם עם הקטן שבאנשים. תבין: הציור בשבילי הוא דרך ביטוי, שופר. בשום אופן לא מטרה. אני יודע שהרבה אמנים עושים את מה שהם עושים כדי לזכות לעוד קורטוב של פרסום. לעשות רעש. אבל אני ממש לא שם. אני מרגיש צורך לבטא משהו".

הכרת את תושבי 'קריית האמנים'? התגוררו שם גם דתיים?

"ודאי שהכרתי. הכרתי כמה מהוותיקים. האמן אורי דביר היה יהודי דתי שהכרתי. הטוב מסוגו שאני מכיר עד היום. השאר, הייתי אומר, היו אפילו שונאי דת".

היום זה לא מה שהיה פעם. 'קריית האמנים' דלה ואפילו שוממת מאדם. ניתן לומר עליה אפילו 'ז"ל'. הלא-כן?

"אתה צודק. נותרו שם כמה אמנים קשישים שעדיין מתגוררים שם, אבל מרביתם כבר מזמן הלכו לעולמם. ברמה הכללית, אוכל לומר לך, שלדעתי, יש מעט מאוד אמנים טובים ואיכותיים. נוסף לכך, המגמה היא מסחרית. בלי להכליל, האמן הממוצע בן-זמננו חושב איך אני מוכר את התמונה יותר מאשר איך אני מפרנס את עצמי רוחנית באמצעותה".

אני מניח שציירת גם רבנים במהלך השנים.

"בהחלט. וכמעט את כולם. יש לי ציור של מרן הגר"ע יוסף זיע"א כמו גם של הגרי"ש אלישיב זיע"א. ציירתי גם את האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א, ועוד ועוד".

מאחורי ציור דמותו של הרבי מלעלוב זיע"א, עומד סיפור מרתק: "את דמותו של הרבי אני זוכר עוד מימי ילדות. הייתי אז בגיל חמש ואני רוצה לומר לך שאני זוכר את המראה הזה והוא לא יסור מעיניי. ישבתי אז במרפסת של בית הוריי שבשכונת שיכון ה' בבני ברק והבטתי החוצה. לפתע אני רואה את הרבי יוצא מביתו לחצרו כשמגבת על ידו והוא אוחז בסידור. ראיתי בעיניי איש קדוש, אך כמובן לא הבנתי במה דברים אמורים. התחברתי מאוד לדמותו המיוחדת של הרבי. היא הייתה מיוחדת בכך שהיא שילבה עוצמה מחד ועדינות של תינוק, מאידך. תמיד שאפתי להיות כזה אישיות.

"ציירתי את הציור הנפלא הזה בסגנון גס קמעא לפני שמונה שנים והצגתי אותו בתערוכה שהצגתי בגלריה בעיר העתיקה בצפת. (כזו, אגב, תיערך שוב בחורף הקרוב). מי כמוך יודע, הגיעו לתערוכה המון גויים. אני חייב, אגב, לספר לך פרט מעניין: 80 אחוז מהאנשים שרכשו אצלי תמונות של צדיקים היו גויים (!). הפרט הזה מפתיע מאוד. פעם באמת הבעתי פני פליאה כאשר ראיתי איש נוכרי מבקש לרכוש תמונה של צדיק, והרוכש שחש זאת, השיבני: 'אמנם התמונה הזו מדברת ליהודים, אבל אני התרשמתי מאוד מהתמונה כי בעיניי ככה נראה בן אדם'. התרגשתי מאוד. גויים מארקנסו התרגשו עד דמעות מדמות של רבי. ואגב, תמיד אני מציג בפניי כל השואלים את פשר המגבת המונחת על ידו של הרבי בשל הנהגתו הפרושה ליטול ידיים אחרי נגיעה בכל יהודי שיהיה, ומעולם, אבל מעולם, לא שמעתי שאלה התנגדותית לנוכח ההסבר הזה. כולם מבינים זאת בהבנה תמימה".

"בהקשר זה: יש בידי ציור של רבי משה טייטלבוים זיע"א – בעל ה'אמרי אש'. פעם הגיע אליי ערל ניו-יורקי והוא ביקש לרכוש את הציור. התעניינתי ודרשתי מה מעסיק אותו, ערל נוכרי, ציור של רב יהודי עטור זקן. הוא הסתכל אליי בקשיחות והפטיר: 'אני מוחל לך על השאלה, אך אני אדם משכיל ויש לי ספרים לרוב. אני אוהב לקרוא. כך באמת נראה אדם שעייף מלימוד. לא ממשהו אחר'. התרגשתי נורא ממה שהוא אמר. זה מיד העלה לי אסוציאטיבית את סיפורו של הגוי שרבי פנחס בן יאיר השיב לו את חמורו והוא הפטיר בפניו: 'אשרי אלוקי שמעון בן שטח'".

מ'שוק הכרמל' לצפת

דדון (46), יליד בני ברק, החל את דרכו בציור כבר מגיל הגן. תמיד היה נחשב 'גדי - הצייר של הכיתה'. בגיל נערות שכר דירת מרתף סמוך ל'שוק הכרמל' בת אביב. שם היה צייר קירות ומדרכות, ותקופה קצרה אף נסע לעשות זאת בגרמניה במסגרת עבודה מאולתרת שמצא שם כרוכל. הוא, לצערו וליגונו, גם היה מעצב קעקועים, ירחם ה'. לפני 17 שנה, משהו התחיל להשתנות. "ביקשתי לברוח מההמולה של תל אביב לביתו של מכר, תושב מושב שלו ופסטוראלי בדרום הארץ – עמיעוז שמו", הוא נזכר. "שהיתי שם גם בשבת ובעיצומה חשתי ריקנות עצומה. החלטתי שאני רוצה לשמור שבת. ההחלטה הייתה נחרצת, אבל לאחר כמה שבועות, במהלך שהייה בשבת בטבריה החלטתי שזהו. ינועו אמות הסיפים, אך אני שבת אשמור".

מה באמת הטריגר לשיבתך בתשובה? באיזה רגע אתה אומר לעצמך: די. אני לא מסוגל יותר. אני חוזר הביתה – ליהדות?

"האמת היא שתמיד האמנתי, ולכן לא חשתי שאני חוזר בתשובה. רק שאני ממשיך הלאה את מה שאני באמת. הכרתי את המסורת היטב מבית אבא. היא לא הייתה זרה לי".

ברבות הימים שב והתחבר לחבר-נעורים: ר' ברוך פיבלזון מבני ברק. אתו הוא למד משלי משך שעות ארוכות. "לשמוע תורה מפיו – זה לשמוע תורה מפי אדם קדוש. הוא ניצח את החיים שלי. כל מה שיש לי בחיים, זה ממנו".

בשלב זה, אנחנו מבקשים להקיף עם דדון תופעה מוכרת מאוד בהווי הישראלי: תשובת האמנים. זה כבר לא רק הרב אורי זוהר או הרב איקא ישראלי ז"ל, כמו יחידים בודדים אחרים שעוברים את המדרכה מתל אביב לבני ברק. אלו יוצרים ואמנים רבים בג'ונגל הישראלי שמחליטים, ביום בהיר אחד, 'מודה אני' בבוקר ולהרוות את נשמתם הצמאה בטללי יהדות. מדי שבוע בשבוע מעדכנים אותנו אנשי 'הידברות' היקרים על עוד אמן או יוצר שגילה את הניגון המתוק והמשכר של סוגיית 'שנים אוחזין בטלית'. מעניין מה יאמר על זה דדון – המכיר את עולם האמנים יותר מכל אדם אחר.

מי כמוך, גדי, יודע ומכיר את התופעה הכי מדוברת לאחרונה: אמנים ישראלים נוצצים שבים למקורות ומתחילים בשמירת שבת והנחת תפילין. למה זה קורה? אתה רואה קשר בין אמנות לרוחניות?

"מאוד. ראשית, כבר לימד הרבי מלובביץ' זיע"א כי לכל אמן, וצייר בפרט, מוכרח כי צרורה בקרבו הבנה רוחנית. ההסבר לדבר הוא פשוט: צייר מתעסק עם התוכן, הפנים. לא עם המילים. במילים אנו מפספסים את עיקר הסיפור. ציור הוא אינטואיטיבי יותר. כאשר זה יוצא מבפנים, באורח טבעי, אזי בהחלט אתה יותר קולע למטרה. כי כך אתה נותן לאנשים לתרגם את משמעות הציור ואתה לא עושה זאת עבורם.

"אולם, עם-זאת, אמנות זה אמונה. זה בדוק ומנוסה. זה שם המקצוע. כשאדם מאמין בעצמו מכוח הכוחות שחננו ה' יתברך, אזי משיכת הצבע שלו תהיה הרבה יותר מאמינה בעצמה. הרבה יותר חזקה. כשאדם מאמין בעצמו, משיכת המכחול לא מהוססת".

ועכשיו במבט רציני ומעמיק: אתה באמת מאמין שתשובת האמנים הנה תשובה כנה ורצינית. הלא יש כאלו שעדיין לא בועטים בבמה. זה נראה, לכאורה, טרנד פופולארי יותר.

"זה לא רק טרנד. אני קורא לזה גל. אני מכיר את האמנים וזה משהו רציני מאוד שעובר עליהם. ידוע הרי, שפעם חילה את פני רבי ישראל מסלנט – מחולל תנועת המוסר, תלמיד חכם שהועלה לכהן פאר כרב עיר ובא לקבל את ברכתו וגם להיוועץ בו איך הוא יכיר את תהלוכות בני עירו. 'כלך לך תחילה', השיבו רבי ישראל, 'לאמנים והשחקנים שבהם. הם מבטאים את כל מה שהעם חושב ושותק'.

"אני חושב, שגל התשובה הזה שאנו עדים לו נובע מעוצמת החושך של גלות הנפש שבה האמנים מצויים וכדרכם, הם חייבים אפוא לבטא זאת באומר ובצליל. האמנים הם הראשונים לשוב, כי הם רוצים להגיד, לבטא בזה משהו. לבטא את מה שאתה שומע רק בשקט ובמסתרים. מה שאתה הוגה בלילה - הוא רוצה לומר ביום. הראיה היא שהיוצר שולי רנד כתב שירים נפלאים באלבומו הראשון כאשר בהם הוא ביטא את אשר עובר על כל אחד ואחד מאתנו. בשירו הוא מספר על חנוך לוין, חברו ליצירה בעולם החילוניות, ששחה לאט בבריכת החיים, כיאה למשורר, ומחשבות רבות על תכלית קיומו בעולם אפפו אותו, בשעה שהוא סבל ממחלה קשה והיה מוטל בין שמים לארץ.

"הסיפור הזה נורא נוגע ללב מבחינת ההסתכלות שלי. ראיתי בזה נקודת אמת. הרי חז"ל כבר למדונו שאין יהודי שלא שב טרם פטירתו מהעולם הזה. והנה, גם חנוך לוין, זה שכל חייו לא ידע את אלוקיו, כאשר שכינה מוטלת למעלה מראשותיו, הוא מתחיל באמת לחשוב אחרת. משהו העיק עליו בלב. הוא לא ישב רגוע. הוא אמר זאת אחרי התבוננות. הרי אדם בשעה כזו שהוא מוטל על ערש דווי – הוא לא משחק משחקים.

"זהו בעצם אופי החזרה בתשובה של היום. היא יותר הודאה על האמת הפנימית שאוחזת את היהודי המנותק בתסכול קשה. האמנים מבטאים בעצם, גם כיום, את רגשות העם. העם חוזר בתשובה. רוב עם ישראל חוזר בתשובה. נכון שזה לא מתפרש בשינוי מיידי של אורח החיים עד כדי שמירת תורה ומצוות מוחלטת, אבל בהחלט יש שינוי תפיסה שאוחז בכול. כל יהודי היום מרגיש שהוא יהודי ומאמין בהקב"ה, גם אם קשה לו, לעת עתה, לקיים מצוות הלכה למעשה.

"הן זה ברור שאי אפשר להסתפק בכך. אבל לפעמים דווקא היתום מעיד יותר מכל אחד אחר שיש מושג כזה אבא. עם ישראל כולו משתוקק כיום להקב"ה. החיפוש הפנימי הגדול של האמנים, כאמור, יעיד על כך".

ציורים קדושים

מאות ציורים, כמובן, צייר דדון מראשית דרכו בעולם הציור. אחד מהם, למשל, ראיתי אני על ארון חשמל ברחוב ט"ז בעיר צפת, סמוך ונראה למלון 'רות - רימונים'. בציור נראה יהודי צפתי ניצב לו על אחת הסמטאות הצפתיות ומנגן בכינורו בשלווה ובנעימה.

לקראת סיום: איזה ציור ממאות ציוריך אתה מחבב במיוחד?

"אמרתי לך כבר בשיחתנו המוקדמת שזו שאלה קשה. והיא גם נשארת קשה. היום אני אוהב יותר את הסגנון החדש, החי, מהסגנון הישן, אבל גם זה יכול להשתנות".

"תשמע", הוא אומר לאחר הרהור קל. "כל ציור שבקדושה אני אוהב יותר. אבל גם הציורים האלו שאתה רואה בסלון, הם מבחינתי ציורים קדושים. הילד הזה שצועק לה' דרך האקורדיון, הסקסופוניסט שבא מלב תל אביב – הם ציורים של קרבה לה' יתברך.

"אגב, פה למשל, בציור הקיצוני מימין של הכנר, זהו בעצם הכנר המפורסם דניאל אהביאל מהעיירה טלז סטון. נפגשנו כבר פעם. בציור הוא, בניגונו החי והנלהב, בעצם הופך להיות חלק מהיער שמאחוריו ואף מחיה אותו".

מותר לשאול כמה זמן ארך לך לצייר את הציור הזה?

"ארבע שעות. תשמע, אחרי 20 שנות ניסיון, ההכנה הטכנית היא לא זו שגוזלת את הזמן. החשיבה המוקדמת איך להכינו, היא הזמן הארוך בסיפור. הציור לא נעשה במכחול. בעיקר בחשיבה המוקדמת. זה כמו במצלמה - הלחיצה לוקחת שנייה, החשיבה המוקדמת היכן למקד את הצילום היא שאורכת זמן".

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com