כשאחותי החילונית טבלה לראשונה במקווה

אני זוכרת את הפעם ההיא שהיא סיפרה לי שהיא מתחתנת. השעה היתה די מאוחרת בלילה, הרגשתי שכל העולם כבר נם את שנתו במתיקות מתחת לפוך, ורק אני עדיין ערה איכשהו. ואז להפתעתי הטלפון שלי צלצל, וראיתי את השם שלה על הצג. מופתעת משהו, עניתי, והרגשתי מיד בנימה של התרגשות בקול שלה. "מגיע לי מזל טוב!", סיפרה. ברגע הראשון עוד לא ממש הבנתי על מה היא מדברת. במהירות, ניסיתי להיזכר באיזה חודש אנחנו נמצאים, מאוכזבת שמא פספסתי את יום ההולדת שלה - אבל אז נזכרתי שרק לפני כמה חודשים חגגנו לה, כולל כל העניינים: עוגה, מתנה, חברים קרובים. בקיצור, יצאתי חובת כל הדעות מה שנקרא, ונשמתי לרווחה. אבל עוד לפני שתפסתי על מה היא מדברת, היא פשוט שאגה לי בצרחות של שמחה לתוך הטלפון: "אני מתחתנתתתתתת!!!!!!! הוא הציע לי נישואים!!!!!!!!!!!!".

אולי זה היה השילוב של השפעת השעה המאוחרת, בצירוף אלמנט ההפתעה - אבל זה לקח לי שתי שניות להתאפס ולעכל את המילים שלה. כשזה קרה, נדבקתי גם אני בהתרגשות שלה ולא האמנתי. אחותי הגדולה, היקרה לי מכל? מתחתנת? ברגע הבא העיניים שלי כבר התמלאו בדמעות, ולרגעים החלו לרצד לי פלאשבקים מהילדות המשותפת שלנו בתוך הראש, לא מאמינה שכל כך מהר הגיע הרגע שבו היא כבר מתחתנת לי.

כמתוכנן, החתונה נקבעה למספר חודשים מאוחר יותר. בינתיים, נמצאו כבר אולם (ארמון מלוכה תהיה מילה טובה יותר); צלם (יותר נכון משהו שמזמינים למסיבת עיתונאים); קייטרינג (המחיר זה כי האוכל מזהב?); די.ג'יי (שניים למען האמת. שישמעו עד הבית, ויבואו בקלות בעקבות הרעש). מפתיע משהו, אבל גם את השמלה הצנועה שלי לחתונה היא בעצמה מצאה לי, ובאופן כללי, במשך כל התקופה הזאת, רוב הזמן לא הרגשתי את הפער בינינו, שנבע מכך שאני נמצאת בעיצומו של תהליך התקרבות ליהדות, והיא עדיין לא.

אבל היה רגע אחד, שהיה תזכורת מכאיבה במיוחד לפער הזה, והכאיב לי יותר מכל. זה היה כששמעתי אותה מדברת על מקווה. "אני? מקווה? את יודעת כמה נשים טבלו שם קודם? את יודעת שמחליפים שם את המים פעם בחודש? את יודעת איזה מחלות יש שם? זה יותר גרוע מבריכה ציבורית", היא אמרה בפשטות, ועם כל מילה שלה, הרגשתי איך מישהו לוקח את הלב הרחב שלי, ומפנצ'ר אותו בבת אחת עם סיכה. התכווצתי. הרגשתי חסרת אונים לחלוטין. לכי תסבירי למישהי שמחפשת רחוק מדי, שאוצר בלום נמצא דווקא מתחת לאף שלה.

וכך, בתור התחלה, ניסיתי לענות בעדינות על הטענות שלה ולהסביר לה שמבחינה רציונאלית היא טועה. הסברתי שמדובר במי גשמים טהורים שמוחלפים בתדירות מאוד גבוהה, ומגובים בבקרה אדוקה של משרד הבריאות על כל מקווה ומקווה. הוספתי גם, שכל אישה שטובלת - מתקלחת לפני כן ביסודיות, ושעד כה, בדיקות תקופתיות מחמירות שנעשות, מגלות בכל פעם מחדש שמדובר במקום מאוד מאוד נקי, הרבה יותר מכל בריכה על פני הגלובוס.

מקווה (צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)

אבל אחותי לא השתכנעה, ועדיין היה נראה לה מיותר לחלוטין כל העסק הזה, שהיא קיוותה להיפטר ממנו במהירות. מהר מאוד הבנתי גם אני, שלמילים שלי אין שום משמעות עבורה, ושהן לא יכולות להועיל. שאחרי הכל, אני ה"דוסית" בסיפור, ולכן הדעה שלי ברורה מראש וגם מוכתבת לי על ידי אחרים, והיא בכלל לא שלי, כי הדתיים האלה "שטפו" לי את המוח בנוגע לעניין הזה, ומי יודע בנוגע לעוד איזה עניינים?

בהזדמנות אחרת שזה עלה, נשמתי עמוק, וניסיתי לדבר אל הלב שלה. הסברתי לה שמדובר במצווה ממש חשובה, שכתוב שבכל פעם שאישה חוזרת מהמקווה יש עליה אור, ודבק בה חן אלוקי מיוחד - ששום איפור בעולם לא יכול לגרום. הסברתי שמקלחת טובה לגוף - אבל רק מקווה מטהר את הנפש. תיארתי כמה רוגע יש בתהליך הזה, שהוא כמו מין הזדמנות שמימית להסכים להיוולד מחדש בכל חודש, לעצור את המרוץ המטורף שלנו לכמה דקות ו"להשאיר" בתוך המים את כל הרגשות המיותרים, שאנחנו כנשים פשוט מתעקשות לסחוב על גבינו חודשים, שלא לומר שנים - ולצאת לדרך חדשה. שלא לדבר על ההתחדשות שזה יוצר בנישואין עצמם. אבל לאחותי זה עדיין לא הספיק.

למעשה, בכל פעם שהנושא הזה רק עלה לשיחה, אפילו מצידה – הרגשתי איך היא זעה בחוסר נוחות בכסא, ומחכה שה'נאומים' שלי כבר יסתיימו,  למרות שממש השתדלתי שאלה לא יהיו דיבורים מיסיונרים או משהו מהסוג הזה.

ויום אחד נשברתי. מצד אחד יכולתי להבין בדיוק את התחושה שלה. אחרי הכל, גם אני חשבתי פעם בדיוק כמותה. מצד שני, ידעתי שמדובר במצווה חשובה ביותר. זו שמוכרים ספר תורה, ודוחים בנייה של בית כנסת בשביל לקיים אותה(!). הרגשתי שמדובר בחיים ממש, של אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. שיש נשמה בעולם, שהיא במקרה אחת הנשמות הכי קרובות אליי בעולם, שעוד לא זכתה להבין כמה אור יש במצוות ובתורה של ה', ובפרט במצווה הזאת, שהרבה נשים שתשאלו אותן, יגידו לכן שהיא גם המצווה הכי מדהימה בתורה.

ומתוך שברון הלב שלי, הבנתי שאני פשוט צריכה להיכנע. להפסיק לייחצ"ן את התורה, להפסיק להיות הדוברת של כל החרדים, להפסיק להתיימר לדעת לענות על כל השאלות שלה, להפסיק להיות איזה 'רבנית' - ופשוט לזרוק את הכל על ה'. פתאום הבנתי שרק הוא יכול לפתוח את סגור ליבה. בדיוק כשם שפתח את שלי.

מכאן והלאה התחלתי להתפלל עליה בדמעות. בהכנעה גמורה. בהבנה שבדרך הטבע, עם הדעות שהיא מחזיקה בהן - אין שום כח בעולם שיכול לבקוע את מבצרי הלב שלה – חוץ מזה שברא אותו. ובכיתי. בכיתי דמעות כאלה שלא זכרתי מתי בכיתי בפעם האחרונה. אני חושבת שבכיתי כל כך הרבה, שבדמעות ששפכתי אולי אפשר היה לבנות עוד איזה מקווה בעולם. פשוט התחננתי לפני ריבונו של עולם שירחם על הלב הזה שלה, שהוא הכי טהור ונקי שאני מכירה, אבל מה לעשות, עוד לא זכה לטעום ולהכיר מקרוב את האור הגדול הזה שנקרא יהדות, ונרתע כמו כולנו מכל מה שהוא זר ולא מוכר.

ובאותם רגעים של תפילה, פתאום שום דבר אחר מכל החסרונות האישיים שלי שהייתי צריכה להתפלל עליהם - לא כאב ולא העסיק אותי בכלל. הכל התגמד מול הכאב שהיה לי במחשבה שאחותי לא תזכה לטבול ולשמור טהרת המשפחה.

לרגעים הרגשתי כמו ילד קטן, חסר אונים לחלוטין, שפשוט שוכב על הרצפה ורוקע בכל הכח בידיים וברגליים, עד שאימא תיכנע ותיתן לו את מה שהוא רוצה. רק שהפעם, לא ביקשתי שום דבר לעצמי. מול עיני ראיתי רק אותה ואת האהבה הגדולה והאמתית שאני רוחשת לה, כמו שרק אחות קטנה יכולה לאהוב אחות גדולה.

ואז, ערב לפני החתונה המיוחלת, הגיע ערב הטבילה הראשון שלה בחיים. ליווינו אותה לשם, כמה בנות משפחה וחברות קרובות, חמושות בדרבוקות ובכמויות מסחריות של סוכריות ומתוקים למיניהם. כבר במבט ראשון, ראיתי את הפליאה בעיניים שלה, כשהיא גילתה שהמקווה נראה כמו סוג של ספא יוקרתי, ולא איזה מבצר-ארכיאולוגי-עם-בריכות-שחיה-מימות-שלמה-המלך, כמו שהיא תיארה לעצמה - ואוטומטית הצעדים שלה הפכו פחות מהוססים. כשהיא נעלמה באחד החדרים יחד עם הבלנית, שהיתה ממש חמה וחייכנית יש לציין, הרגשתי שעכשיו זה רגע מיוחד לתפילה. פשוט מצאתי לעצמי פינה עלומה, לגמרי לבד, והתפללתי בדמעות לקב"ה שייתן לה מתיקות כל כך גדולה במצווה הזאת, בפעם הראשונה הזאת, שהיא תרצה כל הזמן לחזור ולקיים אותה מידי חודש. הייתי כל כך מרוכזת בתפילה שלי, שכמעט לא שמתי לב למה שהתרחש סביבי. פשוט הרגשתי איך הנשמה שלי עומדת ומתחננת מלפני ה' על הדבר הכי יקר לי בעולם.

חצי שעה אחר כך היא יצאה משם בעיניים אדומות מבכי, והמבטים שלנו נפגשו. אם לא הבנתם עד עכשיו, אחותי היא טיפוס מאוד רשמי ומאופק, ואני חושבת שאני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים שראיתי אותה בוכה או מביעה רגש קיצוני כלשהו, לרבות אהבה. ובאותו הרגע שהעיניים שלנו נפגשו, אחותי פרצה בבכי סוער ומתמשך. היא חיבקה אותי חזק, כמו שהיא לא חיבקה אותי מעולם, ופשוט התחילה לבכות בכי גדול... בכי של זיכוך והקלה, בכי כמו של תינוק שזה עתה הגיח לעולם. ברגע הראשון פשוט קפאתי במקום. הייתי המומה. לא האמנתי שזאת באמת היא ושזה באמת קורה. ברגע הבא, היא כבר התחילה לברך אותי כמו 'דוסית' מקצועית, במין דבקות כזאת שמעולם לא ראיתי אצלה, ואמרה לי כמה היא אוהבת אותי ורוצה שיהיה לי טוב, וגילתה לי שהיא אפילו התפללה עליי בתוך המקווה. ואז שתינו בכינו.

כמה דקות אחר כך היא כבר נסחפה לתוך מעגל הרוקדות, בעיניים נוצצות, בשלווה ובאור גדול שהיו נסוכים לה על הפנים בצורה שאי אפשר היה לפספס, עד שאפילו החברות החילוניות שלה השתאו על כך, ושאלו אם במקרה עושים בתוך המקווה גם איזה טיפול פנים, ואחותי צחקה ואמרה שלא...

באותו הרגע הרגשתי היטב כמה התפילות שלי נענו. הרגשתי שאולי הדמעות שבכיתי אני במשך שבועות עבורה, מלב אוהב, הן אלה שזיככו לה את הלב ופתחו אותו להרגיש ולהכיל את האור הגדול כל כך שיש במצוות הטבילה.

ואם אתן סקרניות, אז רק שתדעו שהיום ברוך ה', אחותי נשואה באושר כבר כמה שנים טובות לבנאדם מדהים, וכבר זכתה להפוך לאם לשני ילדים מתוקים ושובי לב. וכן, למרות שהיא לא משתפת יותר מדי, אני יודעת שהיא עדיין טובלת במקווה. פשוט כי מאז היא לא יכולה לוותר על המצווה הזאת.