"ואז הרגשתי שאני מת. ראיתי את עצמי מלמעלה, ולא ידעתי מי אני"

במשך שבוע וחצי שכב שלום בראל בבית החולים כשהוא מתנדנד בין חיים למוות. מלמעלה, בעיני רוחו, ראה את הכל – את שני הערבים שזה עתה השליכו אבן גדולה על ראשו ופצעוהו באורח קשה, את עוברי האורח המבוהלים כשהם רוכנים מעליו בקריאות 'שמישהו יזמין אמבולנס', ואת גופו השרוע על המדרכה ללא ניע.

בראל (29), נשוי ואב לשניים מעפולה, לשעבר כדורגלן ואלוף הארץ בטניס שולחן – עבד באותה תקופה במרכז ממשלתי גדול, בצפון תל אביב. "באותו יום יצאתי בתשע בערב מהעבודה, בלי מכשיר טלפון עליי", הוא משחזר. "בחוץ ראיתי שני צעירים בעלי חזות ערבית, אחד מהם נמוך ורזה והשני מגודל ומפחיד. לא התייחסתי אליהם עד שאחד מהם פנה אליי ושאל: 'אתה שלום בראל?' עניתי לו 'כן' סתמי, אבל לא הבנתי מי הוא ואיך הוא מכיר אותי. מחשבות רבות התרוצצו לי בראש באותם רגעים, וגם פחד רגעי, שאותו ניסיתי בכל כוחי להדחיק".

"אתה גר בלוד, נכון?", המשיך הערבי להקשות בעוד השני סוקר בעיניו בקדחתנות, את הסביבה. קרוב לוודאי ביקש לוודא שאיש לא ישגיח במעשה העוולה שיעשו ברגעים הבאים. "הם נעמדו ממש קרוב אליי, עם מבט שטני ומלא מזימה בעיניים. לאט לאט, התחלתי לקלוט שזה לא מקרה. הם יודעים את השם שלי, איפה אני גר, איפה אני עובד – ואני? אני לא יודע עליהם כלום, בחיים שלי לא ראיתי אותם. זה היה השלב שהתחלתי לפחד. קפאתי על מקומי, המוח היה מושבת ולא יכולתי לחשוב על שום דבר שהוא".

ואז הנחית הערבי את הפצצה: "למה התעסקת עם בת דודה שלי, שעובדת איתך? בגללך כמעט פיטרו אותה".

ידעת באיזו עובדת מדובר?

"לצערי כן. זו הייתה בחורה ערביה שביני לבינה התגלע ויכוח כלשהו על מקום ישיבה. זה נשמע פשוט, אני יודע, אבל זה לא. אתה קושר קשרים, מתרגל לאנשים שסביבך ויוצר סביבת עבודה כייפית ונוחה".

כולם ידעו שהמקומות הם מקומות קבועים, אבל הצעירה הערביה פשוט התעקשה לתפוס את מקומו של בראל, ולא לזוז משם. "לא כעסתי או משהו כזה, אבל כן ביקשתי ממנה לפנות את המקום, וכשהיא סירבה – מצאתי עצמי מתווכח איתה בקולניות". על הרקע הזה, עוד באותו היום, זומן בראל לשיחה אצל מנהלת החברה. הוא הסביר מה קרה אך ההסבר נפל על אוזניים ערלות: המנהלת קבעה שהצעירה הערביה תישאר במקומו, והוא יחפש לו מקום ישיבה אחר. "אם אתה לא רוצה, הדלת פתוחה. אתה יכול לעזוב, רק אל תקים כאן מהומות", איימה.

הוא בלע את העלבון בשקט, עבר למקום אחר במשרד ובזאת תם העניין (או כך לפחות חשב). אלא כשהערבי נקב בשמה של אותה עובדת, ברגע אחד 'ירד' לו האסימון. "אני זוכר שהתחלתי להתנצל ולדבר הרבה שטויות. אמרתי שלא התכוונתי, והיא בחורה טובה, וזה סתם ויכוח טיפשי. אבל מרגע שהם ראו שאני נכנע בפניהם, הם לא הפסיקו לקלל אותי ולאיים עליי".

שלום בראל

ומה עשית?

"לצערי, לא היה יותר מדי מה לעשות. מקום העבודה היה כביש ללא מוצא, ובשעה מאוחרת זו של היום, לא נראה בו אף עובר אורח. להילחם בהם לא יכולתי. הדרך היחידה שנראתה לי הגיונית היא לנסות לדבר על ליבם, ולהתפלל שיעזבו אותי לנפשי.

"אמרתי להם 'כן, כן' על כל מה שאמרו לי, ובלב שלי נשבעתי שאם הכל עובר בשלום, אני לא חוזר לכאן יותר בחיים".

בשלב הזה - סוף סוף נתנו לו השניים ללכת, תוך כדי אזהרות צולבות. "סובבתי אליהם את גבי בהרגשה שהנה, עוד רגע קט הכל נגמר. עוד מעט כבר אהיה בתחנת האוטובוס, בדרך הביתה, רחוק מהם ומהפחד הזה, המשתק. אבל באותה נשימה - קול אחר בתוכי לחש לי שזה ממש לא נגמר פה. תחושת לב מרה וקשה שידרה לי שמשהו רע הולך לקרות".

ואכן, עוד בטרם הספיק לעשות עשרה צעדים – ניחתה עליו המכה. "אחד מהם נתן לי בעיטה ואגרוף בצלעות, השני לקח סלע גדול והשליך אותו על ראשי בעוצמה".

גופו צנח למטה, ודם רב ניגר על הכביש. אבל הם לא הסתפקו בזה: הם בעטו בו בכל חלקי גופו, ודרכו עליו באכזריות כדי לעשות וידוא הריגה. "ואז הרגשתי שאני מת", משחזר בראל בעוצמת כאב שטרם קהתה. "ראיתי את עצמי מלמעלה, אבל לא ידעתי מי אני".

בחסדי ה' המרובים – תוך דקה או שתיים, חלפו במקום עוברי אורח מבוהלים, שמיהרו להזעיק אמבולנס. "הם הגיעו משומקום, כמו מלאכים. אין לי הסבר אחר לזה", אומר בראל.

אתה זוכר משהו מהנסיעה באמבולנס?

"לא הרבה. ידעתי שאני מת, וברגע אחד – רצו המון מראות לנגד עיניי. בתוך שניות קיבלתי מידע רב על מה שהיה בזירה, אבל לא רק".

מה עוד?

"אני לא יכול להסביר את מה שראיתי במילים, אבל זה כמו לראות מסכים רבים עם נתונים מכל מיני זמנים, בעת ובעונה אחת. זה כמו מעגלים חתוכים של הבנה, שנסגרים בבת אחת".

שלום בראל עם בתו. לא מחפש נקמה

על תחושתו באותו רגע מתבטא בראל ואומר כי זוהי התחושה הכי קרובה לפתגם שטבע שלמה המלך בספר קהלת: 'מוסיף דעת – מוסיף מכאוב'. "זה צער שאין כדוגמתו לנשמה לדעת הכל על הכל. היום אני גם מבין למה יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא רואים או לא מבינים, ואיזה חסד גדול הקב"ה עושה איתנו בזה. יום אחד, הגיע לבקר אותי אחד המנהלים במקום העבודה. עדיין הייתי אז מחוסר הכרה, אבל באורח פלאי שאין לי דרך להסביר אותו, ידעתי בדיוק מה 'הולך' לו בלב. כשהוא ראה אותי במצבי - הוא פרץ בבכי היסטרי, אבל אני 'שמעתי' את המחשבות שלו מלמעלה: "מצדי שתמות, אתה מעכב אותי מללכת הביתה לאשתי ולילדים". אלו דברים שאי אפשר להסביר במילים, ואלמלא הייתי 'רואה' אותם במו 'עיניי', לא הייתי מאמין שזה מה שהוא חשב. משחק הדמעות והצער שהוא הציג לפני ההורים שלי, היה פשוט מושלם".

אחרי אשפוז של שבוע וחצי בבית החולים שכלל תפרים בראש וסדרת טיפולים משקמת - בניסי ניסים שאין כדוגמתם – הצליח בראל להתאושש, ולחזור אט אט לעצמו. מה השתנה בחייו מאז? "הכל", הוא אומר בנחישות. "קודם כל, הבנתי שיש תכלית ואמת בעולם הזה, דרך חיים שטבע בורא עולם – וכן, יש בורא לעולם. ידעתי את זה גם לפני כן, האמנתי בו גם לפני כן, אבל אף פעם לא חשבתי שצריך לעשות מעשים בפועל כדי להוכיח את הקרבה אליו. המקרה עזר לי להבין שהחיים בעולם הזה קצרים מדי בשביל שאבזבז אותם על שטויות, ושינה את היחס שלי לגבי הכל. התחלתי להתחזק ברוחניותי, לקיים מצוות ולרצות בתשובה בכל לבי".

ובכל זאת, בהישמע השאלה אם הוא חזר בתשובה בעקבות המקרה – מחה בראל בכל תוקף. "אני מכיר הרבה אנשים שעברו מקרים דומים, ואחרי שהם חזרו לאיתנם – הם המשיכו באורח חיים רגיל, ולא השתנו במאומה. הייתי חוזר בתשובה גם בלי זה, כי תמיד האמנתי שהדת היא האמת היחידה. הניסים שחוויתי במקרה הזה והחיים שקיבלתי במתנה -  רק האיצו את התהליך, זה הכל".

יצא לך לבקר במקום העבודה הקודם, אחרי כל מה שקרה?

בראל מניד בראשו לשלילה. "עד היום, שש שנים אחרי המקרה, לא התקרבתי לשם ואני גם לא רוצה". אחרי רגע הוא מוסיף, "במחשבה שנייה, אולי אני צריך ללכת לשם רק כדי לברך 'ברוך שעשה לי נס במקום הזה". לאחר המקרה נכנס בראל לכולל אברכים, בו למד במשך שלוש שנים. מיד לאחר מכן, הכיר בשידוך את אשתו, והתחתן. מאז, לא די בכך שהוא זוכה לספר את סיפורו ולחזק את הרבים בדיבורי אמונה ותקווה – בזכות סיפורו והנס הגדול שאירע עמו זכו גם אמו, בני דודיו וגיסיו להתחזק ברוחניותם ולקבל על עצמם אורח חיים חרדי.