"הכאב עצום, אבל את מי אעניש?"

בתכנית "המגזין", המשודרת בערוץ 10 בהנחיית אושרת קוטלר-בנגל, הובא בשבוע שעבר אחד הסיפורים המרגשים ביותר בהם נתקלנו בשנים האחרונות, סיפור על כאב גדול וחמלה גדולה, ואולי בעיקר סיפור על כוחה של אמונה ויופייה של היהדות, כפי שהגדירה זאת קוטלר-בנגל. הכתבה צולמה ונערכה בשיתוף פעולה מלא עם ערוץ הידברות.

לפני כחצי שנה, בשיאו של הקיץ הכבד, שכח נחמן שטיצר, מורה צעיר ממודיעין עלית, את אחד הילדים שהסיע במכונית. חיים בוימל הקטן בן ה-4 נרדם במושב האחורי, ולא קם עוד. הטרגדיות הללו אינן נחלתו של הציבור החרדי, אבל הסיפור שלפנינו שונה, שונה מאוד, מכיוון שמשפחתו של חיים הקטן ז"ל התגייסה להגן דווקא על מי שנושא, על פי החשד, באחריות למותו.

"אם היית מכיר את הילד, חבל על הזמן... הוא היה מגיע לפה הביתה, זה היה אור. הוא היה העתיד שלנו. וזה נגדע, נחתך. הכאב הוא עצום. אבל את מי אני אעניש? את היד השנייה שעשתה את זה?".

אפילו בבני ברק, עיר גדושה בסיפורי מצוות, סיפור כזה באמת לא שומעים כל יום.

זה היה אחד הימים החמים ביותר שנמדדו באוגוסט האחרון. הטמפרטורה ברכב הסגור טיפסה במהירות, עד שהגיעה כמעט ל-60 מעלות. חיים בוימל, בסך הכל בן ארבע במותו. "אחד המלמדים ביקש שאעשה לו טובה ואקח אותו הביתה", סיפר נחמן שטיצר לערוץ 10 על הרגעים שבהם גילה ששכח את הילד באוטו הסגור. "אז הכנסתי את החליפה שלו לבגאז, הוא פתח את האוטו ושאל אותי מה זה. אמרתי לו מה זאת אומרת מה זה?. ואז ישר ראיתי. חרב עולמי, איך שראיתי את הילד. קצת למדתי עזרה ראשונה. ניסיתי, ראיתי שכבר... אני לא יכול להיזכר בדמות. ראיתי שאין מה לעשות, התחלתי לצרוח הצלה, הצלה!".

לשופטת הסביר שטיצר שאת החלונות כיסה בווילונות כדי שהשמש לא תציק לילדים. אותם וילונות הם שהסתירו לו את הילד מאחור.

כבר בתקופת מעצר הבית ביקשו משטיצר להגיע ל"שבעה". "כשהייתי במעצר בית ביקשו מאוד שאגיע. לא הייתי מסוגל. אח שלי, נפתלי, ביקש ממני מאוד שאגיע. ובלי הרבה ברירות, הייתי חייב להגיע. סבא של הילד תפס אותי באמצע השבעה והתחיל לרקוד איתי. אני לא ראיתי דברים כאלה. אפילו במגזר שלנו זה לא יאומן. כשיצאתי מהשבעה הוא ליווה אותי החוצה, התחיל לנשק אותי ואמר לי נחמן, בפעם הבאה אנחנו הולכים לרקוד בחתונה".

חצי שנה חלפה מאז. שטיצר חזר ללמד, וממתין לפתיחת משפטו. עם הסבא שמר על קשר הדוק, את הורי הילד שנשכח ברכב לא פגש מאז. בשבוע שעבר ביקש ממנו הסבא לבוא לפגישה ראשונה עם אבי הילד שנפטר. הוא לא יכול היה לסרב. בדרך אליו סיפר לכתב התכנית שהוא נוסע לעבודה במוניות ולא באוטובוס, ויורד לזרוק את הפח רק ב-12 בלילה, הכל על מנת לא להיתקל באבי הבן, שגר שני בניינים סמוך אליו.

העו"ד: "אני מכיר הרבה מקרים הפוכים"

הסבא, ישראל ליכטר, הקים בית תמחוי גדול בבני ברק לפני יותר מ-30 שנה, כאברך צעיר שנשלח על ידי האדמו"ר מלעלוב למשימת חיים. 1,200 משפחות הוא מאכיל מדי יום. חיים שלמים של חסד. במבט מהצד, הטרגדיה שעבר נראית כמו מבחן לא פשוט לכוחה של אמונה. אבל מבחינתו, אין כאן בכלל התמודדות.

"דיברתי שלשום עם הבת שלי בטלפון", מספר לייכטר, "יצא לנו לדבר על הנושא הזה. מאז המקרה לא ראיתי את הבת שלי בוכה. פתאום אני שומע באפרכסת שהיא מזילה דמעות. אני אומר לה שורהלה, את בוכה?. היא אומרת לי כן. בחוץ אני נראית גיבורה, אף אחד לא רואה את זה. אבל כל לילה אני מרטיבה את הכרית שלי. לא יכולתי לישון באותו לילה. הוא עשה את זה בכוונה?! הוא עשה את זה בשוגג שהוא צריך לברוח לעיר מקלט?! יש לו עונש מהשמיים?! לא".

לפני כמה חודשים פנה ליכטר לעורך דינו של הנהג שגרם למות נכדו, וביקש להעיד בטובתו במשפט. עורך הדין עופר ברטל לא הבין מאיפה היהודי הזה נחת עליו. "אני עורך דין יותר מ-20 שנה, וזו בהחלט הפעם הראשונה שאני נתקל בתיק של גרימת מוות, שבו משפחת הקרבן היא זו שמחבקת את החשוד, את הלקוח שלי. אני מכיר הרבה מאוד מקרים הפוכים שבהם היתה ממש מלחמה עם המשפחה של הקרבן. החוק היבש מדבר על גרימת מוות ברשלנות - עבירה שהעונש המקסימלי עליה הוא שלוש שנות מאסר. אני באמת לא יודע להעריך האם זה יפחית מהעונש או לא יפחית".

לא ברור עד כמה, אם בכלל, ישפיע הסיפור על השופט במתן גזר הדין. ליכטר, בכל מקרה, מצא את הדרך שלו לעשות צדק, לזכר הנכד. בשבוע שעבר הם נפגשו כדי לעדכן את אביו של חיים ז"ל במיזם המשותף - עמותה שתנסה להגביר את המודעות והטיפול בבעיות דומות.

"בטח שזה קשה", אמר אביו של חיים ז"ל, שלום בוימלד. "מקבלים מכה וזה קשה. אבל אני יודע שכל מכה זה לטובתי. אני רוצה שהבן אדם הזה, נחמן שטיצר, יהיה לו המשך חיים טובים. זה גם יהיה לעילוי נשמת הילד, שיהיו לו חיים טובים. שלא יעצרו לו את החיים עם מאסר. יש לו אישה וילדים. אבל הצער, הרגש, זה נשאר. בטח שיש לי רגש לילד שלי, לבן שלי. זה בטוח נשאר. זה לא קשור אחד לשני".

"אני לא מרדים את הרגשות של האהבה", הוסיף הסב. "אני לא מרדים את הרגשות של הרחמים. אני משאיר אותם במלוא סערם, במלוא תוקפם. ואלה רגשות של אהבה לנכד או לבן, אלה רגשות לא נורמליים. זר לא יכול להבין את זה. הנכד שלי כבר איננו בשביל שאני אוהב אותו וארחם עליו. אבל יש פה יהודי, נחמן, שנקשרנו אליו בגין הסיבה. אני מפנה את כל רגשות האהבה ואת כל הרגשות של הרחמים שאצורים בי - לבחור הזה".

בשבוע זה תתחיל לפעול רשמית העמותה שהקימה הקבוצה, בניסיון למנוע את הטרגדיה הבאה. אולי החבורה הנחושה הזאת באמת תצליח במשימה שלקחה על עצמה. אבל גם אם לא - יהודי אחד הם ללא ספק הצילו.