אחרי שנקרע הים

בני ישראל יצאו ממצרים ולאחר שלושה ימים של הליכה במדבר הם הגיעו לחוף ים סוף. בני ישראל נושאים את עיניהם, והנה הם רואים את מצרים נוסע אחריהם...

בני ישראל התייראו יראה גדולה וצעקו אל משה: "המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר?" (שמות יד´, יא´)...

חכמים במדרש (שיר השירים רבה ב´, יד´) מתארים את הרגע הדרמטי הזה, באמצעות משל ליונה הנמלטת על חייה מפני הנץ. היונה מחפשת מקום מסתור, היא אינה יכולה לעופף בשמים משום שהנץ חג מעליה. לשמחתה היא מצאה נקיק בסלע. נכנסה היונה לנקיק ולתדהמתה היא רואה נחש מסתתר שם... היונה לא ידעה את נפשה. לברוח מחוץ לנקיק – הנץ ממתין לה, להיכנס לנקיק – הנחש ממתין לה. על פניו היונה אבודה... והנה הצלתה של היונה באה ממקור אחר לחלוטין – היונה צווחה וטפחה בכנפיה, עד ששמע אותה בעל השובך והציל אותה. הנה, הנץ והנחש גילו להפתעתם שהיונה מבויתת ויש לה בעלים... כך בני ישראל. מלפניהם הים, מאחוריהם המצרים – מה יעשו? לאן יפנו?

"ויצעקו בני ישראל אל השם". כוחם של ישראל בפיהם (במדבר רבה, כ´, ד´), בני ישראל צועקים מעומק לבם אל השם שיושיעם, אומר להם משה - "אל תיראו! התייצבו וראו את ישועת השם!", בני ישראל מאמינים בבוראם, למרות שהצלה טבעית אינה נראית באופק והנה, "הבעלים" של עם ישראל, או יותר נכון – אביהם של ישראל הגיע והוא אומר למשה - "דבר אל בני ישראל ויסעו...", בני ישראל לא מבינים, לנסוע? לאיפה?  

והנה, הדרמה מתחילה...

"ויט משה את ידו על הים ויולך השם את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"...

"וואו, הים נקרע לשניים" - זעקו הכותרות, והעולם הוכה בתדהמה...

הים נקרע, בני ישראל עוברים בתוכו. מה עם פרעה והמצרים? איך הם מגיבים לתסריט האימה הזה?

פרעה עושה את הבלתי צפוי, וכך כתוב: "וירדפו מצרים, ויבואו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים". למרות הכול, המצרים כאחוזי טרוף, ממשיכים קדימה לעומק הים. ואז מתארת התורה "ויאמר השם אל משה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו... וינער השם את מצרים בתוך הים וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים...לא נשאר בהם עד אחד".

מוסיפה התורה: "ויושע השם ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים... וייראו העם את השם ויאמינו בהשם ובמשה עבדו" – ומיד פרצה מגרונם שירה ואמרו כולם "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להשם".

מה משמעותה של השירה? נעיין בה ונגלה היכן ניתן להאזין לה היום...

נעיין בתחילת השירה - "אז ישיר". במושכל ראשון נראה שהמילה "אז" לא קשורה ישירות לשירה, אלא היא ציון זמן – אז – כשבני ישראל ראו את מצרים מת, בקעה מגרונם השירה, כך הם פשוטם של דברים.

מפליא הדבר, אך המשמעות הרבה יותר עמוקה... חכמים במדרש כותבים שמשה בחר להתחיל את השירה דווקא עם המילה "אז". נברר ונגיע למסקנה ש"אז ישיר" מבטא את עיקר השירה.

נביא את דברי חכמים במדרש, ונקבל תובנה ייחודית להבנת המושג "שירה".  

"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר ´ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך´ (שמות ה´, כג´), והרי טבעת אותו לים, לכן אני משבחך ב"אז", זהו מה שכתוב אז ישיר משה" (שמות רבה כג´, ג´).

זאת אומרת. משה רבנו רוצה לתקן את מה שהוא אמר לפני יותר משנה. כשמשה ניגש עם אהרון פעם ראשונה לפרעה לבקש ממנו שישחרר את בני ישראל, לא רק שפרעה סירב, אלא הוא הכביד את העבודה עשרת מונים. כשמשה ראה שבמקום להקל על עם ישראל הוא רק הקשה, משה כביכול "התלונן" לאלוקים ואמר לו "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני,ומאז באתי אל פרעה... הרע לעם הזה". כעת, לאחר שמשה רואה את מצרים מת על שפת הים, משה רואה שכבר "מאז" שבא אל פרעה בפעם הראשונה התחיל בעצם התהליך של הגאולה, וכעת, עם סיומה, הוא פוצח בשירה שמתחילה במילה "אז" כדי לתקן את העבר...

כשמשה "התלונן", מה היה "חסר" לו? מבט קצת יותר רחב. נבאר את הדברים.

עלינו להבין מהי מהות הזמן. איני רוצה להיכנס לעולם הפיזיקה ולתורת היחסות, ראשית משום  שאיני מבין בהם, וגם לו הייתי מבין, אין כאן המקום להתייחסות לנושא בזה. אולם ישנן נקודות שהיהדות מציינת בנוגע לזמן, מי שכותב את הדברים הוא המהר"ל מפראג, הרחיב עליהם הרב חיים פרידלנדר בספרו "שפתי חיים" (מועדים ב´, עמוד תיז´), וכך הוא כותב: "הזמן מורכב משרשרת נמשכת של אירועים המתרחשים זה אחר זה, כל רגע ואירועו. אלא שאנו מבחינים בזמן שלשה חלקים, העבר שחלף, העתיד שלפנינו, והרגע של ההווה שבו אנו נמצאים. הסיבה לחלוקה הזו היא מפני שבחמשת החושים אנו חשים רק בהווה, כי העבר נמצא רק בזיכרוננו ואת העתיד אנחנו יכולים לצייר בדמיוננו בלבד. נמצא, שתחושת הזמן היא מציאות של הסתר, כי היא מסתירה מאתנו את העבר והעתיד, ואנו רואים בה רק את ההווה".

חייבים להוסיף, שמציאות זו של ההסתר, היא חסד עצום שאלוקים מיטיב עמנו – בני האדם. משום שאם האדם יוכל לצרף את כל תחושות ההנאות והשמחות, או להפך – את כל תחושות הצער והכאב, ולחוש אותן יחד ברגע אחד – הוא לא יוכל לסבול זאת ולהתקיים, משום שלגוף המוגבל אין יכולת קליטה כל כך מרוכזת של הרגשות נפשיות... זו הסיבה שאלוקים ברא את ההסתר של הזמן. כשם שאור וקרני השמש מועילים הם לאדם, אבל ברור לכולם שהם מזיקים אם חשופים אליהם יתר על המידה, כך ברא לנו אלוקים הסתר של זמן כדי שנוכל במגבלות הגוף לחוש ולחיות את הרגעים של ההווה.  

הסתר הזמן שהזכרנו, אמנם מהווה חסד לאנושות, אולם מצד שני הוא עלול להוות מכשול מסוים, אם לא מתייחסים אליו כראוי - הוא עלול להוות סיבה לכל מיני שאלות וטענות על אלוקים.

וכך כותב הרב פרידלנדר: "מכיוון שאנו חיים בהסתר של הזמן, אנו רואים את מעשי השם והנהגתו רק בחלון הקטן של ההווה, ואיננו מבינים את הקשר וההמשכיות של ההווה עם העבר והעתיד. ראייה מצומצמת זו היא הסיבה לכך שיש לאדם הרבה קושיות על הנהגת הבורא".

כמה הדברים נכונים.

נחזור למשה רבנו. כשמשה נשלח בפעם הראשונה אל פרעה, משה לא הבין את הנהגת הבורא – מדוע התוצאה המיידית של המפגש שלו עם פרעה היא התגברות השעבוד, משה חש את ההווה, ההווה נהיה הרבה יותר גרוע ולכן הוא שואל את אלוקים "למה הרעות לעם הזה?".

בקריעת ים סוף בני ישראל חוו חוויה שלא הייתה להם עד היום – הם הגיעו להכרה בשלמות ההנהגה של הבורא, הנהגה המאחדת את כל הזמנים והמאורעות הנראים לנו כנפרדים זה מזה.

נבאר יותר. בעולם הזה אדם בדרך כלל רואה דרך החלון של ההווה רק קטעים קטנים של אירועים המתחלפים כל הזמן. כאשר בני ישראל ראו את אובדן המצרים בים סוף, הם התבוננו והבינו שכל מאורעות השנים האחרונות, מאז שמשה בא אל פרעה ועד לטביעת מצרים – הכול שרשרת אירועים אחת שכל חוליותיה קשורות זו בזו למטרה אחת – גילוי הבורא בעולם.

הסרבנות של פרעה ועקשנותו שהייתה נראית בשעתו כתמוהה ולא מוסברת, כעת, בחלוף הזמן, מתברר שהיא היוותה אמצעי לגילוי כבוד השם על ידי עשרת המכות, שהרי לבורא הייתה מטרה בכל סיפור גלות מצרים. הבורא רוצה להקים עם שיאמין בו ויקבל את תורת הנצח, פרעה בעצמו גרם שעל ידו יתגדל ויתפרסם שמו של הבורא...

זוכרים אנו את הגזירה הנוראה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אך כולנו יודעים שחלפו כמה עשרות שנים והתברר ש"בזכות" גזירה זו, משה – מושיען של ישראל בעתיד- ניצל, בת פרעה משתה אותו מן היאור, גידלה אותו בבית אביה וכך למד משה גינוני מלוכה ומנהיגות...

אין לנו את משקפי העתיד. אולם אין ספק, שאם הייתה לנו אפשרות להרכיב אותן, הרבה שאלות היו נחסכות...

כשמשה ובני ישראל הבינו את זה, הם פצחו בשירה שמתחילה ב"אז". כעת משה קיבל תשובה לשאלה מדוע "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה"...

המתבונן יראה, שהמילה "אז" מתאימה גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד. למשל – "אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכו´) – בעתיד, ו"אז הוחל לקרא בשם השם" (בראשית ד´, כו´) – בעבר. "אז" זוהי מילה שמבטאת מושג הקשור ללמעלה מן הזמן, לחיבור בין העבר, העתיד וההווה, אין מילה מתאימה יותר ממנה לפתוח בשירה ...

שהרי מהו המושג שירה?

"שירה" מזכירה לנו את המילה "שורה" ואת המילה "שיר".

"שיר" מורכב מהמשכיות של טונים ומשילוב והרמוניה של כלי נגינה שונים. כל טון לכשעצמו אינו בעל ערך ופעמים אף צורמני, בדיוק כמו שצליל התופים או החצוצרה לבדם אינם כל כך נעימים לאוזן, היופי של השיר הוא שילוב, חיבור והרמוניה של כל הצלילים יחד. בשיר וכן ב"שורה" מסודרים הדברים זה אחר זה בהמשכיות – כך גם בשירה.

שירה בוקעת כאשר פתאום אנו רואים כיצד כל "כלי וכלי", כל אירוע ואירוע, מצטרף לשרשרת אחת גדולה – שרשרת הנחרזת על ידי ידיו הטובות של הבורא, אשר נמצא מעל הזמן ורק הוא יודע מראש כיצד כל שלב, גם שלב קצת כואב, מוביל אותנו בסופו של דבר אל התכלית הרצויה.

כעת נבין דבר נוסף שכותב לנו רבי חיים פרידלנדר.

בני ישראל צועדים שלושה ימים במדבר, והנה אזלו המים... הם הגיעו למקום שנקרא "מרה" – שם דווקא כן היה מים, אבל מים מלוחים בלתי ראויים לשתייה. כותבת התורה "ויורהו השם עץ, וישלך אל המים וימתקו המים" (שמות טו´, כה´). פירוש – אלוקים הראה למשה עץ מסוים, הורה לו להשליך אותו אל המים, משה עשה כך ואכן המים הומתקו, ובני ישראל שתו לרוויה...

חכמים במדרש כותבים (תנחומא בשלח כד´, וכן בשמות רבה כג´, ג´) שהעץ שאלוקים הורה למשה להשליך למים היה עץ מר. למה דווקא עץ מר? למה לא להשליך לשם כמה חבילות סוכר או סוכרזית? אלוקים רוצה להעביר מסר לעם ישראל – מסר לדורות. המסר הוא שגם את המר אנו צריכים לשתות, הנה, המר הוא זה שהמתיק את המים...

כל שנה אנחנו אוכלים מרור בליל הסדר זכר ל"וימררו את חייהם", אולם את ההיסטוריה כותבים המנצחים, מרירות העבודה היא זו שהחישה את הקץ והובילה אותנו בסופו של דבר אל מתיקותה של ארץ זבת חלב ודבש...

לא לחינם כותבת התורה "ויורהו השם עץ", אלוקים מורה ומלמד אותנו את הדרך הנכונה להסתכל על החיים. כן, גם דבר שנראה מר כמו "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה", מוביל אותנו למקום של "אז ישיר משה"...

כעת נבין דבר נוסף ונוכל לסגור את המעגל. רש"י מביא את דברי חכמים: "אז ישיר – מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה". מקור הדברים הוא מהתלמוד מסכת סנהדרין (דף צא´) "שר לא נאמר, אלא ישיר".

הם הם הדברים. כשם ששירת בני ישראל על הים נאמרה כשהם ראו לאן באמת הם "הלכו" לאורך כל הגלות, ואיך האירועים סודרו בשורה ישרה, כך בתחיית המתים, נראה את תכלית הדרך כולה וכיצד כל דבר הוביל אותנו אל המקום הנכון. תחיית המתים סוגרת את המעגל של חיי האדם בעולם הזה, בדרך אחת המובילה מתחילתה עד סופה לשלמות ולמנוחה אמיתית... ואז, בסוף "שורת החיים" וכשהמעגלים יסגרו, נשיר כולנו שירה חדשה...

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת בשלח – כל הסרטים ב-VOD הידברות